![jkj]()
פתיח (רונן דורפן). הרעיון הזה של ״ראיון קוראים״ הוא משהו שאני מכיר ממגזין הכדורגל האנגלי Four Four Two ומאד אוהב. אבל בכל ההיסטוריה של הבלוג שלי ושל דה באזר עשינו זאת רק פעמיים. פעם עם גלעד בלום על טניס ופעם עם סאל אמרגי על ריאל-בארסה. למה? התשובה היא טריוויאלית – תמיד, למרות הכל – אני קצת חושש שלא יהיו מספיק שאלות.
אבל כשאוהד פנה אלי וחשבנו איך לסייע קצת לפרסומו של הספר החשוב שכתב, בתחילה חשבתי לראיין אותו בעצמי, לפני שחשבתי לחזור אל הפורמט הזה. התוצאה הייתה ערימת עבודה שנחתה על שולחנו של אוהד והרגשתי קצת לא נעים.
הקשר שלי עם אוהד במשך השנים היה בצ׳ט, מעולם לא פגשתי בו אישית ומעולם לא השתייכנו לאותו מקום עבודה. אבל הנה בפרוייקט הזה קיבלתי את התשובה הלא מפתיעה לסיבה לאיכותו העיתונאית. מוסר עבודה גדול ותחושת שירות כלפי הקוראים. הוא ישב וכתב 8000 מלים בתשובה לשאלותכם. וזו גם הסיבה שדברים קצת התעכבו!
הקריאה מרתקת ואוהד מזמין אתכם לשאול עוד שאלות בדיון.
*
ועכשיו לתשובות:
אנונימוס,
1. האם לדעתך אי פעם תצא האמת לאור בפרשת פנאן?
2. האם לדעתך השפל הנוכחי של מכבי ת"א הוא זמני בלבד?
1. אם הכוונה בשאלה היא לכל האמת – כל אנשי הקש, חשבונות הבנק הזרים, המשקיעים וכו' – התשובה היא שלדעתי אין כזאת אפשרות. מוני פנאן פעל במידור קיצוני שלא מאפשר לקבל את כל התמונה על כל פרטיה, בוודאי שבהתחשב בכך שלאף אחד משותפיו אין אינטרס להיחשף. עם זאת, השקעתי מאמצים אדירים בניסיון לפצח את התעלומה ככל שניתן, ואני חושב שהגעתי בספר הכי רחוק שאפשר ביחס להבנת המנגנון וכל מה שעמד מאחוריו. אני חושב שמקריאת הדברים מתקבלת תמונה די ברורה של מה שקרה.
2. אני בטוח שיגיעו בקרוב עונות טובות יותר. רצף הכישלונות הזה הוא לא הגיוני, ולו רק ביחס לתקציב הגבוה של מכבי. האם מכבי תזכה בקרוב בגביע אירופה? אי-אפשר לדעת. גם ב-2014 אף אחד לא הימר על מכבי. זה יכול לקרות, בטח בשיטת הפיינל פור. האם מכבי תחזור לשלוט באירופה כמו בתחילת שנות האלפיים? לזה כבר יותר קשה לי להאמין במצב הנוכחי, אבל אין סיבה שמכבי לא תהיה מינימום בטופ-8 בכל שנה. מבחינה תקציבית היא שם.
יוני (המקורי מפעם),
מה אתה הכי מצטער שנחתך בעריכה?
חשבת לכתוב ספר רק על פרשת פנאן או פרשות שחיתות שקשורות למכבי, ולא סקירה הסטורית מקיפה?
1. לצערי, אני לא יכול להתייחס לכל מה שנחתך בעריכה, אבל השקעתי הרבה זמן במחקר ובכתיבה על המאבקים הספורטיביים-פוליטיים בשנות המלחמה הקרה בעולם, פרק של עשרות עמודים, והוא ירד כמעט בשלמותו. באמת דברים מעניינים. בסה"כ נערכו החוצה כ-100 עמודים. עדיין, הספר מכיל למעלה מ-400 עמודים. אני מאוד מרוצה ממנו כפי שהוא.
2. הייתה אפשרות להקדיש ספר שלם לפרשת פנאן, אבל הגעתי למסקנה שמוני, במלוא הכבוד, הוא רק חלק מסיפורה הכולל של מכבי כמועדון, כפירמה, כמיתוס – וזה היה בעיני סיפור גדול, מורכב ומעניין עוד יותר. לכן שמתי את מוני והבנק בקונטקסט הנכון. מוני הוא חלק גדול מה-DNA של מכבי כפי שאנחנו מכירים אותו גם היום, אבל הוא בהחלט לא ממצה את כל הרעיון המכבי, גם אם הוא משמש כהתגלמות המכביזם הנובורישי של שנות ה-90' והאלפיים.
Guss
בשנים האחרונות החברה הישראלית עוברת תהליך של "שיבה ללאומיות"- לאחר הפירוק וההפרטה של שנות ה-90 וה-00, נדמה כי גאווה לאומית, וסמלים לאומיים חוזרים לאופנה במובן הפוליטי והחברתי. אתה חושב שבמצב זה יכולה לקום מכבי חדשה? קבוצת ספורט שהיא גם סמל לאומי? (לא משנה כרגע אם זה מכבי עצמה או קבוצה אחרת)
אני לא חושב ש"תופעת מכבי" של שנות ה-70' יכולה לחזור על עצמה, לא רק בארץ אלא בשום מקום אחר בעולם. זה לא היה סתם עניין של לאומיות\לאומנות. מכבי יצרה את המעמד שלה גם מכורח נסיבות היסטוריות, סוציולוגיות ופוליטיות חד-פעמיות. אנחנו מדברים על שנות ה-70', על מדינה אחרת, מוכה, חבולה, לאחר מלחמת יום כיפור, מדינה שהייתה צמאה לגיבורים, וההצלחות של 77' והלאה התחברו בדיוק לנקודה הזו. גם אסור לשכוח את התקופה של ערוץ טלוויזיה אחד ויחיד, של היעדר אינטרנט או אמצעי בידור אחרים, ועוד. מכבי פעלה אז בתוך סוג של ואקום ונהנתה מתשומת לב ציבורית חד-פעמית. זה כבר לא יכול לקרות יותר היום, מכל כך הרבה סיבות. ואולי טוב שכך. זה היה מתאים אולי לתקופה אחרת, לעידן אחר.
היסטוריון של ספורט,
1.האם לדעתך יש ממש בטענות כלפי סמי בכר ?
2. מה אתה יכול לספר על היחסים הפנימיים בין בעלי המניות מזרחי ,פדרמן והיתר והאם כיום משהו מהותי השתנה שם ביחס לעבר ?.
1. לאיזה טענות כלפי סמי בכר אתה מתכוון? הוא תבע את "הארץ" שרמז לקשר לכאורה בינו לבין מוני פנאן, ואני בהחלט לא מצאתי קשר ביניהם. אם אתה מתכוון לצמד השריקות נגד טפירו – אני חושב שהן סתם היו שריקות גרועות.
2. אני חושב שברמה העקרונית לא הרבה השתנה ביחס שבין בעלי המניות. עדיין החלטות מתקבלות במעין פורום מצומצם, בדרך של דיון והסכמה פה-אחד. אולי יחסי הכוחות הפנימיים השתנו. הם בעצם בטוח השתנו אחרי העזיבה של מוני פנאן, שהיה הגורם הכי חזק במערכת ולמעשה יד-ימינו של שמעון מזרחי בתוך הקבוצה. מזרחי שאב הרבה מהכוח שלו במועדון ממוני, ולפניו משמלוק מחרובסקי. ללא "אנשי השטח" שלו, האחיזה של שמעון במועדון התרופפה. זה אולי גם עניין של גיל; בל נשכח ששמעון תכף בן 80. למרות הניסיון להצעיר את המערכת, נראה שהם עדיין לא מצאו את הנוסחה שתאפשר להם להסדיר את הליך קבלת ההחלטות.
אוריה,
מה הסיפור עם וויצ'יץ?
הרי הוא בתפקיד שלא היה מעולם בעבר במכבי, ממתי שמעון ופדרמן מתנדבים לוותר על הכח שלהם?
זה זועק לשמיים לאור הכשלונות האחרונים…
וויצ'יץ' זה סיפור שהוא לא ברור לאף אחד. הוא מוגדר כמנהל מקצועי, אבל בתכלס, מי שמחליטים הם הבעלים. וויצ'יץ' לא מחזיק בסמכויות של ג'ורדי קרויף בכדורגל, למשל, אלא לדעתי הוא חלש ממנו בהרבה (או שהבעלים בכדורסל הרבה יותר דומיננטיים ברמת היום-יום. לראיה, אפילו המנכ"ל חגי בדש לא החזיק יותר מכמה חודשים והחליט ללכת הביתה). כך שאל תאמין לכך ששמעון ודיוויד מוותרים כל כך מהר על הכוח שלהם. אני כן חושב ומבין שעם הכישלונות האחרונים, אט אט מחלחלת גם אצלם ההבנה שמשהו צריך להשתנות ושהם צריכים לקחת צעד אחורה. אבל כבר משנות ה-80' ניסו להעלות אותם ליציע, וזה לא עבד. לא יודע אם זה יעבוד גם עכשיו.
איציק,
1. יש טענות שהמינוי של וויצ'ץ' לתפקיד קשור אך ורק לבנק פנאן והשארתו לא תלויה בתפקודו. האם יש ממש בטענות אלו?
2. האם התחושה מהשנים האחרונות (ולא מעונה אומללה זו) שמכבי תהפוך תוך שנה שנתיים לקבוצת מרכז טבלה פלוס-מינוס יש לה בסיס לפי הניהול או שהמסגרת עדיין מספיק חזקה כדי להתאושש?
1. למיטב ידיעתי אין כלום בטענות האלה. הן הזויות לחלוטין.
2. קבוצת מרכז טבלה ביורוליג, או בליגת העל? אין בזה ממש, לדעתי. מכבי שווה בכל עונה טופ-8 ביורוליג לפחות, בהתחשב בתקציב, במסורת ובמגרש הביתי שלה. ובליגה אין שום סיבה שלא תסיים במקום הראשון בכל עונה, או לפחות במקום השני, תלוי גם בטיב הקבוצה של הפועל ירושלים.
מתן,
1. מה הסיכוי שמזרחי, האיש שתמיד חייב לדעת הכל, לא ידע על בנק פנאן (והאם לדעתך יכול להיות שגם הוא היה מעורב בהשקעות ואולי גם ברווחים)?
2. האם אתה חושב שהקריסה העקבית של מכבי בשנים האחרונות זה תהליך שבסופו היא תהפוך לעוד קבוצה (כמובן עדיין הכי עשירה ובד"כ גם הכי חזקה) או שזה רק עניין של זמן עד שהם יחזרו להתנהל בצורה נורמלית שתשיב להם את השליטה המוגזמת בענף?
3. (סוג של שאלת המשך לשאלה הקודמת) האם לדעתך יש מאמן שיכול להצליח בקבוצה במצב הנוכחי? כי עושה רושם שגם פופ לא יהיה מסוגל לתפקד במערכת הזאת
תודה רבה, מחכה בקוצר רוח לקרוא את הספר
1. את מה שאני חושב על זה כתבתי בספר. אין הוכחה ששמעון ידע בוודאות על הבנק, או שהיה נוכח בעת שפנאן ביצע איזושהי פעולה שקשורה לבנק. לכן אי אפשר לכתוב בוודאות שהוא ידע. אני חושב שהוא בעיקר לא רצה לדעת. אבל גם אם שמעון לא ידע, אז זה אולי לא עניין פלילי, אבל לכל הפחות מדובר ברשלנות משמעותית, וזה כמובן מאיר באור אחרי לגמרי את כל מה שחשבנו במשך הרבה שנים על "ההנהלה הטובה באירופה". היא אולי הייתה פעם, בשנות השבעים והשמונים. אבל אז זו הפכה לשכונה. מצד שני, זה גם היה סוד הקסם של מכבי במשך הרבה שנים, ואולי מה שהביא והשאיר אצלה שחקנים כמו מקדונלד, האפמן, פארקר, שאראס ו-וויצ'יץ', שהיו אחראים לשנים הכי גדולות ויפות בתולדות המועדון. אז אולי אחורי הקלעים היו רקובים, אבל על הבמה נתנו חתיכת קונצרט, וזה מה שייזכר לאורך ההיסטוריה.
2. אם אתה מתכוון לשליטה ה"מוגזמת" של מכבי בליגה הישראלית בין 1970 ל-2008 (ואפילו אפשר להכניס פנימה את הקדנציה האחרונה של בלאט), אז אני חושב שכל עוד ירושלים תעמיד קבוצות ברמה הזו, מכבי בוודאי לא תזכה באליפויות ב-50 הפרש. אבל אין לי ספק שמכבי תמשיך לתת את הטון בליגה הישראלית. מה שקורה בשנתיים-שלוש האחרונות זו קריסה טוטאלית שקשורה לדעתי יותר לעניינים פסיכולוגיים. לא הייתי בונה על המשך ההתדרדרות, בעיקר כי אין עוד לאן להתדרדר.
3. תמיד ההנהלה של מכבי הייתה מרובת ראשים. בואו לא נשכח. גם בשנים הגדולות של ה-70' וה-80', מכבי נוהלה ע"י ארבעה – מזרחי, מחרובסקי, אריה ברנוביץ' ואמנון אבידן. ואחר כך זה היה מזרחי, פנאן ופדרמן, ובשנת 2000 נכנסו עוד שותפים שהתחלפו מידי פעם. אבל אף פעם לא היה למכבי בעל בית יחיד בסגנון של גולדהאר בכדורגל. האם יש מאמן שיכול להצליח? אני בטוח שכן. אני חושב שזה צריך להיות מישהו שכבר היה שם. בעיני, דיוויד בלאט ודן שמיר זה שילוב טוב. אולי גם משהו שקשור בשרון דרוקר. לחילופין אפשר להחתים מישהו שהוא מספיק שנים בענף כדי להכיר אותם ולדעת איך באמת נראה ה-DNA של מכבי. לא הייתי מחתים מאמן זר, ואני סקפטי גם לגבי שאראס.
גיא זהר,
מכבי סל בכלל ושמעון מזרחי בפרט ידועים ככאלו שלא ממש משאירים במערכת או שומרים על קשר עם שחקני, מאמני ועסקני העבר. מדוע לאולסי דאגו באופן כל כך מעורר השראה?
ועוד שאלה. האם לדעתך בשנים הקרובות מבנה הבעלות של מכבי ישתנה?
1. שאלה טובה. לא יודע. אולסי היה קרוב במיוחד לשמלוק. אני מניח ששמלוק היה הפעיל המרכזי בעניין. בכלל, זה נכון שההנהלה לא בדיוק שמרה על קשר עם שחקני העבר, אבל כן יש קשר מיוחד בין המנהלים לדור של 77', אני חושב, וגם בין השחקנים עצמם של אותה תקופה. אולסי, ברקוביץ', ארואסטי, ברודי, כולם – עדיין נפגשים הרבה יחד, למיטב ידיעתי. זו פשוט חברות שנצרבה בתקופה אחרת.
2. אני קורא את הפרסומים, אבל משום מה קשה לי להאמין שפדרמן או רקנאטי (ובטח מזרחי) יימכרו את הקבוצה הלאה. זה משהו שהם סירבו לעשות במשך עשרות שנים, ואני לא חושב שהם ירצו ללכת דווקא עכשיו, בתקופת שפל. בקיצור, לא הייתי בונה על זה, אבל אין לדעת.
דור,
מה דעתך על ניסיון המינוי של גור שלף כמעין "מוני חדש"? האם יש אדם שיכול להיכנס לנעליו? האם מוני אכן היה אגדה או שבסופו של דבר היה בעצם נוכל?
מה השלב הבא באבולוציה של מכבי? איך לדעתך הם יתמודדו עם מצבם הנוכחי?
הוכח שגור שלף לא בדיוק הצליח להיכנס לנעליים של מוני. הם אנשים שונים לגמרי. מוני היה מאוד חם ואבהי, וגור הרבה יותר קר וציניקן ובכלל היה די קרוב מבחינת הגיל לשחקנים. הוא בטח לא היה אבא, אולי יותר אח גדול ועוקצני. אין שום דבר חופף באישיות שלהם ולכן זה לא היה יכול לעבוד. אני לא רואה אדם שייכנס בדיוק לנעליים של מוני וימלא את התפקיד כפי שמילא. מוני, למעשה, היה המחליף של שמלוק מחרובסקי, שהמציא את מוסד ה"מנהל" הייחודי למכבי. שמלוק החזיק בתפקיד מתחילת שנות ה-60' ועד 1992, ומוני המשיך אותו עד 2008. למעשה, המוסד הזה, שהיה קיים במשך כארבעים שנה, נגמר אחרי העזיבה של מוני. מוני ושמלוק היו באמת אנשים חד-פעמיים. לגבי שאלתך – מוני אכן אגדה. אבל כמובן שגם היה נוכל.
השלב הבא באבולוציה של מכבי יהיה חייב להיות שינוי האופן שבו מנוהל המועדון; מעבר מניהול קולקטיבי לניהול באמצעות בעלים יחיד\באמצעות פונקציה מקצועית שתקבל באמת מרחב פעולה (ג'נרל מנג'ר\מנהל ספורטיבי\וכיוצ"ב), כמו ג'ורדי קרויף בכדורגל. ואולי גם וגם.
אמיתי,
-בהתחשב בכל ההיסטוריה שלך עם מכבי ואוהדיה, האם אתה עדיין אוהד מכבי?
-אתה מומחה למכבי לכן אשמח שתעזור לנו פה בדה באזר. מי מהכותבים הכי מכביסט?
-טלבי. מתאמץ מידי. נופל לקלישאה. גם משתמש בהומור (נוגד את רוח המועדון)
-שדמי. לא ככ ברור מה הפואנטה אבל הוא מתוחכם מידי. לא ווינר.
-שלי. אינטיליגנט מידי ואופטימי מידי. נראה לי גם שמאלן
-דובינסקי. הפייבוריט שלי. גר באמריקה. יוצא ממשחקים באמצע ונוהג להתלונן. מזרחי לעניים
בתודה מראש
1. אוהד תמיד נשאר אוהד של המועדון. גם הספר נכתב, בחלקים רבים, ממקום חם ונוסטלגי, ואני חושב שזה מורגש בקריאה.
2. כל הרשימה הנכבדת הזו מעוררת יראת כבוד. מסכים לאבחנותיך לגבי שדמי הפסאודו-מכביסט. דובינסקי הוא כמעט משפחה, בהתחשב בכך שאחיו הקטן ישן על המיטה לידי בטירונות והעביר איתי את חלקו הראשון של שירותו הצבאי, לכן אני מנוע מלהתייחס אליו. שלי אכן נראה כמו אובר אינטליגנטי. טלבי הוא לא רק מכביסט גדול, אלא אובססיבי אפילו יותר ממני, ולכן אני חושב שהניצחון שלו – בנקודות.
אריק האדום,
בתור אחד שהיה שם בפנים. איך ההשפעה של בעלי העניין במכבי באה לידי ביטוי באתרי הספורט.
גם ובעיקר וואלה.
וספר לנו את מה שאנחנו משערים לגבי תרבות ספירת הקליקים.
האם התבקשת להביא תוכן צהוב יותר? עסיסי?
האם יש לחץ על העורכים ומשם אל הכתבים להביא תוכן שמושך קהל? האם ביטלו כתבות שיכלו להיחשב משעממות?
1. אני חושב שבעבר הייתה למנהלים של מכבי הרבה יותר השפעה על תקשורת הספורט (הגם שהיא עדיין קיימת). בעבר היו בקושי 2-3 עיתוני ספורט, והעיתונאים שסיקרו את הקבוצה היו מקצוענים שעשו זאת במשך שנים. מקצוענים במובן שזה היה המקצוע שלהם לחיים (היום מדובר בחבר'ה בני 25-35, שקשה לי להאמין שישרדו במקצוע הזה זמן רב). בדור הישן, מכיוון שזה היה המקצוע שלהם ומקור פרנסתם, החשש לאבד את העבודה היה גדול. יחד עם העובדה שמכבי הייתה בשיא כוחה, והאווירה הציבורית הייתה כזו שאסור לפגוע במכבי בשום אופן, ברור שמכבי הייתה יכולה להשפיע הרבה יותר על תוכן הדברים שנכתבים. התייחסתי לכך גם בספר, כאשר כתבתי על עפר שלח ואז על ציון נאנוס, ועל הניסיונות של אנשי מכבי להשפיע על הכתיבה שלהם (במקרים האלה, זה לא באמת צלח). אגב, בל נשכח שחלק מהעיתונאים של אז – רפי נאה שריד אחרון לעידן ההוא – ממש גדלו עם מכבי, וההצלחה של מכבי בהחלט קידמה מאוד את השם ואת הקריירות שלהם, כך שהיה להם גם מעין אינטרס שמכבי תצליח. כאמור, זו הייתה עיתונות שונה לגמרי. היום אנחנו מדברים על תקופה אחרת, רוח אחרת, ודור צעיר של עיתונאים שפחות עושה חשבון, בעל מעט סנטימנטים למועדון (אם בכלל) ושרוצה להתבלט בעידן התחרותי באמצעות סיפורים בלעדיים, מה שגורם לכולם להתאמץ להביא סיפורים שיעשו בלאגן.
2. מטעמים אתיים אני לא יכול להתייחס לתקופה בוואלה, למרות שבגדול אפשר לומר שקיבלתי חופש פעולה.
מה עוד יש לומר על התרבות הקליקים? אנחנו רואים איך זה נראה. מערכות האתרים היום יודעות לומר כמה גולשים לא רק נמצאים באתר, אלא כמה קוראים באותה השנייה כל כתבה וכמה מהם אפילו גוללים אותה למטה, ועד איפה בדיוק. הכל נבדק ונמדד.
אין ספק שהעורכים נמדדים בקליקים, מה שכמובן גורם להם לחפש תכנים מסוימים. למרות זאת, בוואלה כן אהבו כתבות מגזין מורכבות יותר ובמשך שנים זה היה סוד ההצלחה של האתר. אני חושב שבמשך תקופה ארוכה, מהרגע שבו נעלם לנו "שם המשחק", "הארץ" הצטמצם ו"מעריב" קרס לתוך עצמו, וואלה פעלה די בוואקום בעניין הזה של עומק וצבע בסיקור ספורט, לפחות בכדורסל.
ואגב שאלתך, זה מזכיר לי איזו כתבה שעבדתי עליה לפני שנים, כאשר התכוונו להרחיק באירופה את קשת השלוש: ישבתי וקראתי מאמרים מקצועיים מרחבי העולם, דיברתי עם מומחים וכתבתי כמה אלפי מילים על איך הרחקת קשת השלוש תשנה את הכדורסל האירופאי וכו'. הייתי מאוד גאה בתוצאה. מצד שני, הרייטינג היה נמוך מאוד. כמה ימים לפני כן או אחרי כן העליתי איזה אייטם שהיה קשור כמדומני לשמעון מזרחי, משהו באמת בסיסי, והוא כמובן קיבל פי כמה וכמה יותר צפיות. היה ברור לי מה באמת מעניין את רוב הקוראים, אבל אני לפחות השתדלתי תמיד לספק תוכן מקורי ומעמיק לקוראים שלי. ברוב המקרים אני חושב שגם הצלחתי.
לגבי הלחץ – אני חושב שהוא קיים. הוא מתבטא מאוד בבחירת הכותרות. והיו לי לא מעט מחלוקות וריבים בעניין.
אשם בן דוד,
1. מדוע החקירה המשטרתית ושל רשות המיסים בנוגע לבנק לא הגיעה לכלום במיוחד בהתחשב בעובדה שהיו שחקנים שאמרו בקול שהם היו מושקעים אצלו?
2. האם ההתנערות ממנו אכן הייתה מוחלטת או שאפילו לעו"ד מזרחי יש רגש נאמנות והוא נשאר בקשר כלשהו עם מי שהיה מאוד מאוד קרוב אליו במשך שנים?
3. איך זה זה שנתנו לך לפרסם את הספר והאם מעתה אינך רשאי להגיע לשום מקום בין גבעתיים לפארק דרום?
4. האם להערכתך יש סיכוי שמתישהו כל האמת תצא לאור או שכולם יקחו איתם את הסודות לקבר?
1. החקירה לא הגיעה לכלום מכמה סיבות:
א. לא הצליחו לפצח בזמנו את המנגנון.
ב. לא מצאו כספים כלשהם.
ג. שחקנים לא הודו שהשקיעו אצל מוני כסף, אלא טענו ש"הלוו" לו כספים, מה שבהיעדר תיעוד לא ניתן היה לשלול (התייחסתי לנקודה החשובה הזו בספר, וגם להשלכות שלה. כדאי לקרוא שם).
ד. ואולי הנקודה המרכזית – אי-אפשר היה להוכיח שמישהו בכלל הרוויח כסף. מבחינה חוקית העבירה מתגבשת כאשר בנאדם גורף רווחים בלתי-מדווחים. כאשר בנאדם מפסיד, אפילו השקיע במיזם שכזה, לא קיימת עבירה פלילית. זה היה חוקי לגמרי להשקיע כסף אצל אדם כמו מוני, לקבל את הרווחים ולדווח עליהם לרשויות המס. אבל את זה כמובן אף אחד לא עשה, גם אלו שדאגו לקחת את הריבית החודשית.
2. ההתנתקות של שמעון ממוני הייתה די מוחלטת בשנים הראשונות. שמעון התנער ממעשיו של מוני בכל הזדמנות. אני יודע שהוא לא מצוי בקשר עד היום עם שרון פנאן. מצד שני, בשנים האחרונות רגב פנאן מועסק במכבי כמאמן כושר (קודם לכן הועסק במחלקת הנוער), והבת לירון פנאן עשתה כמה עסקים עם מכבי כסוכנת. אני יודע ששמעון גם מגיע לאזכרות אבל עומד רחוק.
3. יש מקומות שאני נמנע מלבקר בהם מאז צאת הספר, אבל תתפלא לדעת שיש בכירים (מאוד) בקבוצה שמאוד החמיאו לי על העבודה שלי באופן פרטי. אולי בקרוב אוכל לספר על כך יותר. בגדול, מאוד הופתעתי מחלק מהתגובות החיוביות שקיבלתי. במכבי יודעים שנעשתה כאן עבודה רצינית, מקיפה ובעיקר מאוזנת.
4. אם אתה מתכוון לפרשת פנאן – אז לצערי, כנראה שהרבה פרטים לא ייוודעו לעולם. למרות שהספר מפצח היטב את המנגנון ומסביר את הסיבות שלדעתי עמדו ברקע. זו התמונה השלמה ביותר של פנאן ושל הבנק שהתקבלה עד היום, וכנראה גם שתתקבל בעתיד.
מובי,
מדוע באמת החליטו להיפרד מרענן כץ? האם הוא עלה על הבנק של מוני ושיש לו ליווי צמוד מעורך דין לתעבורה?
האם יש קשר מזומני בין יורם אוברקוביץ והנהלת מכבי תל אביב סל?
1. אני חושב שרענן כץ עזב כי הוא לא בא בטוב לחלק מהבעלים. הוא היה דומיננטי מדי, משוחרר מדי, אמר מה שהוא רוצה וזה נגד את הקודים, האתוס ואת שיטות הפעולה של חלק מהבעלים. כתבתי אז, ואני חושב גם היום, שזו הייתה טעות גדולה של הנהלת מכבי. כי למרות הרעש שהקים רענן, העובדה היא שבסופו של דבר הוא שם צ'ק גדול בכל פעם שהיה צריך, ואני חושב שבמכבי מתגעגעים לזה היום.
2. לגבי אוברקוביץ' – לא יודע. חלף זמן רב.
ששון,
למה מפחדים מהם? איך איתן רוב לא חולק תא עם בני סלע? למה אף אחד לא מדבר? עד כמה זה עמוק? כמה אנשים נגועים בזה?
עשרות? מאות? עד מתי?
כבר לא מפחדים מהם, לא רוצה להתייחס לאיתן רוב, על מה לדבר? על הבנק? למה שמישהו ידבר?, זה היה עמוק מאוד, הרבה מאוד אנשים היו נגועים, אני חושב שזה די נגמר.
עומרי,
המכביזם מת או חולה?
הייתי יכול להיכנס להתפלספות שלמה על מכבי ומכביזם. המכביזם במובנו הטהור ביותר ייעלם כששמעון מזרחי יצא מהמשחק. אבל מכביזם קשור גם לתפיסה של הקהל והתקשורת את הקבוצה, וזה לא ישתנה בקרוב, גם אחרי עידן שמעון מזרחי. המכביזם במובנו המהותי נעלם עם עזיבתו של מוני פנאן. הוא גילם בעיני את הכוחניות, השליטה, הדומיננטיות, הקומבינות המפוקפקות, ובעיקר את ה"פמיליה" – מה שעשה את מכבי למכבי. בלעדיו זה כבר לא אותו מועדון – לא שונה בהרבה מכל מועדון אחר.
יואב מוסיף,
שאלה טריקית,
בעף יש אליפות
ביד כנראה דאבל.
בסל יש גביע.
ברגל קיים סיכוי טוב לגביע.
אני חושב שהמכביזם(או איך שאוהדי יריבות מתייחסות אליו) הוא קצת מנמם לו בשלאף שטונדה נעימה, על ערסל ורוח חרישית עושה נעים בגב(:
לא הבנתי לחלוטין את השאלה. האם שאלת לגבי המכביזם במכבי תל אביב כאגודה? בל נגזים. על הכדורעף עברו שנים שחונות. גם הכדוריד לא היה הצלחה מסחררת. המייצגות המובהקות ביותר של המכביזם העוצמתי הן עדיין מחלקות הכדורסל והכדורגל.
עפיף,
למה בעצם מוני התאבד? לכאורה התרגיל אמור להצליח לנצח
ראה תשובתו של ניר, שמסכמת היטב את הנקודה: פונזי יכול להתגלגל כל עוד נכנס פנימה כסף חדש, כי הרי במהלך התהליך כל הכספים כל הזמן מתאיידים (הכסף נכנס פנימה, "מגולגל" הלאה למשקיעים הקודמים כ"ריבית", וזהו). לכן כל עוד יש דלק אפשר לתפקד. בספר אני מסביר על המלחמה של מוני לאורך שנותיו בתפקיד לשימור נוהג התשלומים לשחקנים בצ'קים, דבר שלא היה קיים כמעט בשום קבוצה מקצוענית אחרת (שמשלמות בהעברה בנקאית). כל עניין הצ'קים\תשלומים לשחקנים עמד, למיטב הבנתי, בבסיס ההונאה של מוני, משום שהצ'קים הללו הוסבו לטובתו ע"י השחקנים אליו מידי חודש, והם-הם היו אותו ה"דלק" שאפשר את שימור ההונאה. ברגע שדיוויד פדרמן הצליח להוציא את ציון נתן והגיע מנהל כספים חדש, בוטל נוהג הצ'קים והוחלף בהעברות בנקאיות. זה דבר שסיבך את כל ההונאה, כפי שאני מסביר בספר. בכל מקרה, זמן קצר לאחר מכן מוני עזב את מכבי. חודשים ספורים אחר כך התחילו השמועות על בעיות כלכליות שנקלע אליהן. זה מובן, כי ברגע שעזב את מכבי לא יכול היה לקבל בקלות את כל הכספים מהשחקנים (לאורך השנים, הרי, מוני כל הזמן פגש שחקנים חדשים במכבי וגייס אותם כ"לקוחות"). בהיעדר לקוחות חדשים, הפירמידה החלה לקרוס. כשמוני לא היה יכול לשלם את הריביות, לקוחות קיימים החלו לדרוש בחזרה את כספם, ולמוני כמובן לא היה להחזיר. אני סבור שמוני לקח איזו הלוואה בעזרתה הצליח למתוח עוד קצת את החבל, אבל גם הכסף הזה נגמר – וזה היה הסוף.
יורם,
בספר אתה מזכיר את חלקו של אלכס גלעדי, אוהד הקבוצה, בשידורי הטלוויזיה של שנות ה-70.
חסרה לי התייחסות לשאלת הפרסומת. באותן שנים לא שידרו את מכבי תל אביב בכדורגל בטלוויזיה, בגלל שהייתה להם חסות של גולדסטאר – קבוצת הכדורגל היחידה בארץ עם חסות באותן שנים. בתכנית הסיכום של מחזור הכדורגל פשוט לא היו מראים תקצירים שלה. אז עם מדיניות נוקשה כזו, איך אפשרו שידורים של קבוצת הכדורסל עם הפרסומת של עלית?
יש עוד סיפורים שלא סופרו בהקשר של מכבי והטלוויזיה. דן שילון החליט בזמנו שלא לשדר את מכבי בגלל הפרסומת, מכבי פנתה לבג"ץ (העתירה בידי, אם זה מעניין אותך) והצדדים הגיעו לבסוף לפשרה – מכבי לא תשחק עם הלוגו על החולצה, אבל לפני כל שידור השדרנים יגידו ששידור המשחק מתאפשר בזכות חברת "עלית". ההסדר הזה החזיק מעמד כמה שנים, אבל בסוף התרופף. אני לא זוכר באיזו נקודה בדיוק. אבל רציתי בעצם לומר שגם למכבי היו בעיות עם העניין הזה בתחילה. בסוף הטלוויזיה שינתה את הנהלים בעניין הפרסומות. זה באמת נשמע כמו פרה-היסטוריה, אה?
מובי,
המכרזים מול ראשות השידור כל עוד היה ערוץ אחד בארץ. כמה, למה מי ואיך העבירו את כספי הציבור לאזרחים מחזיקים גרין קארד.
מכרזים? בדרך כלל זה עובד הפוך – מכרזים זה עבור ספקי שירותים לגופים ממשלתיים. לא היה שום מכרז בקשר לזכויות השידור ביורוליג. כמה? חלק מהמספרים בספר, אפרסם אותם במלואם בימים הקרובים. עשרות מיליוני דולרים במצטבר מאמצע שנות ה-90'. למה? כי לערוץ 1 היה כסף, וכי הם חשבו שמכבי היא עוגן חשוב, וכי לא הייתה שום ביקורת וכי אף אחד לא שאל שאלות. למה לא, בעצם?
אפריים,
למה לקח הרבה זמן להוציא את הספר? מה היה הכי בעייתי? (אם אני לא טועה דובר עליו כבר לפני 3-4 שנים)
ספר זה עניין מורכב. קודם כל, ההבנה על מה לכתוב ואיך לכתוב; המחקר האקדמי; התחקיר העיתונאי; הכתיבה; העריכה; הייעוץ המשפטי; השלבים הטכניים האחרונים (הגהה, עימוד, תמונות וכיוצ"ב).
היו עוד הרבה דברים בעייתיים. איסוף החומר, התחקיר, העובדה שבמכבי לא שיתפו פעולה, בלשון המעטה (ואף היו שניסו לתקוע מקלות בגלגלים ולעכב אותי אולי מתוך מחשבה שאתייאש), וגם הכתיבה לא הייתה קלה. אם במכבי היו משתפים פעולה זה היה לוקח הרבה פחות זמן. הייתי צריך לקחת כל כך הרבה עיקופים, וזה הקשה מאוד.
בקיצור – זה פרויקט גדול מאוד, בהיקף של כשתי עבודות דוקטורט. זה פשוט לוקח המון זמן.
מאשקה,
אין לי יותר מה לומר,
ספר חובה לכל אוהד כדורסל ישראלי.
קראתי אותו, כאוהדת כדורסל מעל 50 שנה, לא היו לי הרבה הפתעות ממה שקראתי על מכבי ת"א.
תודה לך. אני שמח שנהנית.
יוני,
לאור כמות השאלות ועומקן, מאחל לך הצלחה רבה עם כתיבת ספר התשובות לקוראי דה באזר
ובכל זאת, שאלה –
איך לדעתך השפיע המעבר לנוקיה ולתרבות כדורסל ״מתקדמת״, על האווירה ביד אליהו והקשר עם אוהדים שמתקשים למממן מינוי יוקרתי.
אני הייתי מנוי בין השנים 96-97 ל2006-7, עם הפסקה בשירות הצבאי, וחוויתי את המעבר. זה בין לילה הפך ממקום רומנטי, הר געש, מקדש, לקניון.
כמות הכרטיסים הזולים ירדה משמעותית, ומכאן שהגרעין הקשה של הנוער והחיילים ששרטו את גרונם בתקופות גרועות באירופה, הודרו מההיכל.
מתגעגע לפיתה עם חומוס, מלפפון חמוץ ופלפל שיפקא שלם, לישיבה על המדרגות ב11 למעלה, לכל מי שחנק אותי עם הסיגריות שלו.
אני מסכים. הרבה דברים השתנו במהלך השיפוץ שעבר ההיכל. לא רק השיפוץ עצמו, אלא האווירה הכללית שהפכה סופר ממוסחרת ומלוקקת. צריך לזכור שבזכות השיפוץ מכבי הקפיצה את שורת ההכנסות – תאי הצפייה לכשעצמם מכניסים כשני מיליון דולר בעונה, והמושבים על הפרקט עוד הרבה כסף. אבל בהחלט, מכבי אולי הלכה צעד אחד יותר מדי עם המסחור הזה והעלאת המחירים. בשבוע שעבר נפגשתי עם אחד מאנשי הקבוצה ודיברתי איתו בדיוק על זה. הקהל האמיתי נעלם כבר מזמן, והגרעין הקשה נשחק מאוד. אני זוכר את הגרעין הזה מהתקופה שלי ביציע (אזור שנת 2000). זה היה משהו אחר לגמרי, לא רק מבחינת איכות אלא בעיקר בכמות. איך ייתכן שמכבי משחקת בחולון או בראשון או ברמת גן, 10-15 דקות נסיעה גג מיד אליהו, ומגיעים בקושי 20 איש? מצד שני, לאורך העשור האחרון מכבי קיצצה עוד ועוד את המנויים המוזלים משערים 11 ו-7. פעם כל החלק העליון היה מוזל, אחר כך חתכו החוצה את הפינות והשאירו את החלק האמצעי, ואז הורידו עוד ועוד ומה שנשאר זה רק כמה מאות מנויים במחירים ברי-השגה. אני זוכר את הפיתה והחומוס, אני זוכר את הסיגריות. אלה היו זמנים אחרים. גם בלי הסיגריות הייתי מצפה לאווירה הרבה יותר חמה. אמרתי למי שאמרתי שהמסחור הזה הרס את היציעים. יש ביד אליהו 9,000 אוהדי הצלחות. לא רואה את מכבי מוכרת יותר מ-4,000-5,000 מנויים בשנה הבאה, וזו תהיה מכה כלכלית קשה ביותר מבחינתה שתפגע לה קשות בתזרים המזומנים. זה העונש למי שהופך את המשחק לקונצרט: בהיעדר קשר רגשי, כשהלקה מזייפת, אף אחד לא רוצה לבוא ולשמוע. אמרתי למי שאמרתי שהם צריכים ללמוד מהכדורגל במובן הזה. גם שם כמובן העסק הרבה יותר ממוסחר מבעבר, אבל העממיות נשמרה, וגם ה"עמך" יכול להגיע. הגרעין הוותיק של האוהדים נשמר, מה שלא קרה בכדורסל. כמה אנשים יכולים להרשות לעצמם לקנות מנוי ב-5,000 שקל? הכי ביזיון זה שבמכבי מוכרים כרטיסים דרך האתר במאות שקלים ליורוליג. כשבדקתי מעת לעת ראיתי שהמחירים גם הגיעו ל-600 עד 800 שקל לכרטיס בודד. זו בושה וגניבה. אז ההנהלה עשתה קופה על הפראיירים, אבל בשנה הבאה החגיגה נגמרת. חבל מאוד שהדור הצעיר לא ידע אווירה אחרת.
גל,
האם ניתן להשיג את הספר בגרסה אלקטרונית?
כן, הספר נמצא בגרסה אלקטרונית בכל האתרים הרלוונטיים.
W,
1. אנא נסה להאיר הזרקור על העיתונות והכתבים בסיפור מוני : אם כולם ידעו, הכיצד אף כתב שאפתני לא הרים את הכפפה וניסה לקנות את עולמו באמצעות חשיפת סקופ ככ מטורף?
2. עוד בנושא העיתונאים, כיצד איש לא נתן במה העשויות המשקיעים לאחר ההתאבדות, שכן היו מי שרצו לפוצץ את הסיפור?
3. האם נתקלת בניסיונות לטרפוד הוצאת/כתיבת הספר מצד גורמים במכבי?
4. מתאזרחים – האם אין בנמצא אף מתחרה, איש איגוד/מנהלת , עיתונאי או גורם אחר שמעוניין למחות ציבורית ואקטיבית על העובדה שבכל שנה מחדש ישנו כוכב יורוליג שמועמד למכבי, ובהמשך מתגלים אצלו שורשים יהודים (בסדר הזה)?
5. הכי חשוב, כיצד ניתן להזמין את הספר בארה"ב?
1. אני לא חושב ש"כולם ידעו". זה בדיוק העניין: אף אחד לא באמת ידע. מוני מידר את כולם. אפילו הלקוחות שלו לא ידעו בדיוק מי הלקוחות האחרים וכמה הם משקיעים. העיתונאים בטח שלא ידעו בדיוק מה קורה מבחינה כספית. ידעו שמוני מתעסק בכסף, אבל הכל היה נראה חוקי. החברה שהיה מקושר אליה, "יו-שר", היא חברה ותיקה וממוסדת. אף אחד לא ידע שמוני בעצם מתחזק "בנק" חשאי, שבעצמו היה בועה אחת גדולה. אם הייתי יודע כמובן שהייתי מפרסם.
2. לאחר מותו של מוני, גם המשקיעים לא רצו לפוצץ את הסיפור. לפחות רובם המוחלט. רק בודדים הגיעו למנהל העיזבון וביקשו כסף. רוב האנשים הבינו מראש שהיה מדובר בהונאה, שקופת העיזבון ריקה, שאין מצב לקבל בחזרה אפילו שקל ושכל דבר כזה רק יביא את רשות המסים לחקור את המתלונן. מה היה האינטרס של המשקיעים לפוצץ, אפילו אחרי מותו של מוני? הם אכלו אותה, הלך הכסף וזה הכל.
3. אני לא רוצה להיכנס לעומקם של דברים, אבל אני מאמין שגורמים בכירים ביותר במכבי קיוו שהספר לא יצא לאור. היו הרבה מאבקים. שמח שעברתי גם את זה, ובסוף ניצחתי. אגב, יש היום גורמים במכבי שמכים על חטא ביחסם לספר לאורך שנות העבודה עליו.
4. מסתבר שלא. מכבי לא המציאה את השיטה, אגב, אלא כפי שסיפרתי בספר, דווקא ריאל מדריד. מכבי פשוט הפכה את העניין לאומנות. אבל יש עוד הרבה קבוצות בארץ שפועלות באופן דומה. אולי לא באותם היקפים, לא באותה נחישות ולא באותה יצירתיות, אבל בכל זאת. הבעיה היא לא במכבי אלא בחוקים. כל עוד קיימת הפרצה הזו, אין לי בעיה, אפילו לא מוסרית או אתית, שמנצלים אותה. בעיני רוצ'סטי היה שיא השיאים. בכל מקרה, מכיוון שמה שחשוב למכבי באמת זה היורוליג ושם אין מגבלה, אז זה לא באמת משנה.
5. שאלה טובה. הכי טוב לרכוש בגרסה אלקטרונית, אני חושב.
ויכסלפיש
איך אתה מבין את מכירת השידורים לערוץ הספורט/ ערוץ 10, זה עניין של אינטרסים של משפחת רקנאטי מול חשיפה עבור מפרסמים? מה השיקולים ואיפה לדעתך רייטינג גבוה יותר?
היי ויכסלפיש הגדול מכולם,
האינטרס למכירת השידורים? מבחינת מכבי, האינטרס היחיד הוא כסף – היינו, מי שמשלם לה יותר. מבחינת ערוץ הספורט יש כל מיני אינטרסים. הערוץ שילם הרבה מאוד כסף עבור הזכויות האלה, בעסקה לשש שנים – כ-6 מיליון אירו לעונה. זה סכום מדהים ומטורף שקשור גם לתחרות המטורפת עם פרטנר, העובדה שהערוץ איבד הרבה עוגני שידור משמעותיים בשנים האחרונות וחיפש נכס טלוויזיוני גדול כזה, ובעיקר, כאמור, החשש שהנכס הזה יגיע לידי המתחרים. למיטב ידיעתי, ערוץ הספורט הפסיד בוכטה רצינית העונה. מכבי לא סיפקה את הסחורה, על אף ההשקעה, וכמובן העובדה שלא העפילה אפילו להצלבה "גילחה" 3-5 משחקים לפחות (היו יכולים להיות שבעה, כולל הפיינל פור), משחקי השיא של העונה, שמאוד בנו עליהם. לא רק זה, אלא שהעונה הפכה לגאבג' טיים כבר לפני חודשיים. בקיצור, באסה רצינית לגוף המשדר, שהשקיע הון עתק. אני לא פוסל את האפשרות שאם מכבי לא תשתפר בעונה הבאה, ערוץ הספורט יצא מההסכם או יצמצם מאוד את התמורה בגין הזכויות. וזו תהיה עוד מכה כואבת למכבי. ערוצי הברודקאסט לא מעוניינים בזה: ערוץ 1 (התאגיד) לא רלוונטי, ערוץ 2 לא מתעניין בספורט (להוציא שניים-שלושה משחקים מליגת האלופות), וערוץ 10 כבר ויתר. אולי עם הפיצול של רשת וקשת משהו יכול להשתנות, כי לפניו שתי הזכייניות לא רצו להקדיש ערב פריים-טיים אחד מתוך השלושה שיש להן על משהו שלא מביא מספיק רייטינג. יכול להיות שבמובן מסוים, הכסף הגדול שערוץ הספורט (למעשה, קבוצת RGE) משלם עבור הזכויות גם קשור לג'סטה של אודי רקנאטי, אחד הבעלים של RGE ושל מכבי, כי לדעתי המחיר לגמרי לא ריאלי. מכבי לא שווה שישה מיליון אירו בעונה. ממש לא. אני לא יודע לגבי הרייטינג, אבל לדעתי – לא יותר מ-5-6 אחוז בממוצע עונתי (ניחוש. אולי אני טועה).
רן,
בעבר מכבי הצליחה לגדל שחקנים דרך מחלקת הנוער שהצליחו להשתלב בחמישיה. לא רבים אבל 2 – 3 בכל עשור. זה לא קורה יותר. יש לך הסבר לך?
וגיא זוהר הוסיף
בשנות השבעים מיקי מוטי. בשנות השמונים בקושי חן ליפין. בשנות ה90 אם לא נחשיב את העלייה בחמישיה של אלון בן זקן אפילו לא אחד. בשנות האלפיים רק במחצית השנייה הלפרין. בעשור הנוכחי נגיד פניני. חוץ משנות השבעים מחלקת הנוער של מכבי העניקה יבול דל מאוד לקבוצה הבוגרת (היו כמה שהתפזרו בין קבוצות הליגה כמו ארדיטי ואמיר כץ). לא משהו להתגאות בו.
אפרופו תגובתו של גיא, וכמאמר שופט העליון המנוח אליהו מני: אני מסכים ואין לי מה להוסיף. ובכל זאת?
מי השחקנים הבולטים שיצאו ממחלקת הנוער של מכבי? ברקוביץ' וארואסטי בשנות ה-70'; ליפין בשנות ה-80'; קטש בשנות ה-90'; הלפרין בשנות האלפיים. אבל למעשה רק ברקוביץ', ארואסטי וליפין עלו ישירות מהנוער לבוגרת והפכו מיד לחלקים משמעותיים. קטש התחשל בכמה קבוצות אחרות אחרי גיל הנוער לפני שחזר לקבוצה הבוגרת, והלפרין לא באמת הפך לשחקן משפיע, בוודאי שלא כמו הקודמים.
רוצה לומר, מאז ומעולם מחלקת הנוער סיפקה רק לעתים רחוקות שחקן משמעותי לקבוצה הבוגרת. כמה בודדים במשך עשרות שנים. מספר שאינו מתקבל על הדעת. כשרואים את היוונים בפנאתינייקוס ובאולימפיאקוס, או את הרוסים בצסק"א (בעיקר בעשור הקודם, עם מוניה וחריאפה וסברשנקו וכל החבורה), ועוד ועוד – תחושת האכזבה רק מתעצמת. וזה כמובן עולה למכבי הרבה מאוד כסף שנזרק על שחקני רכש שמגיעים לרגע ונעלמים.
יורגן,
סיפור וויל ביינום, הדריסה ושמעון מזרחי. האם יש אמת בנוגע לטענות לטיוח? יש מידע שלא התפרסם?
לא יודע לגבי טיוח במקרה הזה. לא חושב. אני הרבה פחות קונספרטיבי מרוב האנשים, כנראה.
הולדן,
אם כבר קבוצה צהובה אי אפשר בלי צהוב.
איך התייחסו לפרשת ג'ק צימרמן ורונית ברודי?
טל ברודי עשה רושם כלפי חוץ שקיבל את זה כמו ג'נטלמן, השאלה שלי היא יותר כלפי השחקנים עצמם וההנהלה
לאורך הספר השתדלתי לשמור על קו ג'נטלמני בכתיבה. קשוח אך ג'נטלמני. תאמין לי, שמעתי כל כך הרבה סיפורים שהיו בבחינת מתחת לחגורה, תרתי משמע, לבכירים וחשובים בקבוצה, אבל בחרתי שלא להכניס דברים כאלה לספר. הסיפור של מכבי גדול ורציני מכך. לא יודע לענות לך לגבי ברודי. נראה שזה היה בגדר טאבו כזה שלא דיברו עליו. מה כבר יש להגיד?
שיר,
בעקבות קריאת הספר בו נתקלתי כמה ימים לאחר יציאתו כתבתי את הערך בוויקיפדיה על מר גרינוולד. לדעתי יש לספר תרומה מכרעת לעיתונות וספרות הספורט הישראלית.
ולשאלה: האם ההשתאות של אנשים ממה שקורה במכבי הפתיעה אותך?
עוד שאלה: האוזמן טוען כבר תקופה שיש לעשות טיפול שורש מקיף – כולל כמעט הכל (חוץ מנוקיה ומצבע החולצה, פחות או יותר). באיזו מידה אתה מסכים איתו? האם דבר כזה, בכלל, "יפתור" את ה"בעיה"? או שמא יש הקבלה בין העלייה והנפילה של פנאן בגלל סגנון שלא מחזיק את עצמו וכו' – להצלחה של מכבי, שהתאימה לתקופה אחת ואולי לא תתאים יותר לעולם לתקופה אחרת?
תודה על המילים החמות. לשאלותיך:
1. עוד כעיתונאי התחלתי לכתוב כבר באזור שנת 2010 על התהליך הזה שראיתי את מכבי עוברת. הייתי הראשון שהתייחס לעניין הדור הצעיר, לכל מה שקורה בין חברי ההנהלה, לאובדן הכיוון והדרך. ראיתי את זה. אותי מה שקורה היום לא הפתיע, זו תולדה ישירה של אירועים שהתרחשו קודם לכן כפי שהסברתי בספר. אני חייתי את העניין כל הזמן, אבל הציבור הרחב התוודע לכך רק בעקבות שרשרת הכישלונות של השנים האחרונות, ורק בחודשים האחרונים זה באמת שוקע ומקבל תהודה, כמו עם אותה קבוצת מחאה שקמה. התגובה של האנשים לא הפתיעה אותי, וגם לא העובדה שלקח לציבור זמן להפנים שמשהו גרוע עובר על מכבי. מטבע הדברים, זה היה המקצוע שלי להכיר את הנפשות הפועלות, ולקהל הרחב ההבנה הגיעה עם הזמן.
2. אני לא מבין מה המשמעות של כל מיני ביטויים מופשטים כמו "טיפול שורש". החלפת בעלים? דחיקתם הצידה? מינוי ג'נרל מנג'ר אמיתי? שינוי כל דרך קבלת ההחלטות?
ניהול קולקטיבי הוא לא בהכרח הבעיה. גם בתקופות הכי גדולות, מכבי נוהלה באופן קולקטיבי. אבל אני חושב שאז כל אדם בהנהלה ידע בדיוק מה מקומו וכולם נתנו לכולם להתבטא. אם כבר, אני מסכים שהבעיה התחילה בריק שנוצר בעקבות העזיבה של מוני פנאן, ואני מבין בהחלט למה התכוונת בשאלתך. ארחיב על כך מיד.
גיא,
מדוע בעצם הספר מסתיים ב2008?
האם יש סיכוי שייצא ספר שיתמקד ב2008 ואילך ?
רציתי להביע איזו נקודה בבחירה לסיים את הספר ב-2008: מבחינתי, מכבי הגדולה, האייקונית, הבלתי-מנוצחת, נגמרה עם העזיבה של מוני פנאן. אני מסביר את העניין לאורך הספר, אבל בקצרה: מוני היה הדמות החשובה ביותר במכבי, ובעיני הוא היה לא רק הסמל של הקבוצה אלא המייצג המובהק ביותר של המהפך שעברה מכבי בשנות התשעים ובעיקר תחילת האלפיים (ביחס לשנות השבעים והשמונים), אולי מהפך דומה לזה שעברה כל המדינה שלנו, בהם הפכה לעשירה יותר, ראוותנית יותר ואולי גם מזויפת. אבל מה שהתברר בדיעבד זה שהכל היה אחיזת עיניים אחת גדולה. "ההנהלה הטובה ביותר באירופה" התגלתה ככמעט חובבנית, שכונתית, כאשר התברר שמאחורי הקלעים הדברים נוהלו בהפקרות מוחלטת. המנהל הכל-יכול התברר כנוכל, וכל יתר השותפים, שנחשבו למנהלי הספורט הטובים ביבשת, נחשפו במערומיהם. כל המערכת של מכבי, התברר, התבססה על אחיזת עיניים, הונאה אחת גדולה. הסיפורים על איך נוהלו הכספים, ואיך הוחתמו חלק מהשחקנים, ומה באמת התרחש – שחלקם הגדול קשורים למוני – מסופרים לאורך הספר. מתקבלת משם תמונה שהיא אולי רומנטית, אבל הרבה פחות מקצוענית משחשבנו.
ב-2008 השתנה משהו עמוק מאוד במכבי. בלי מוני, וללא דמות שהצליחה להיכנס לנעליו (בכל המובנים), מכבי הפכה לקבוצה דומה יותר לקבוצות האחרות. מוני היה הפונקציה המרכזית שהבדילה את מכבי מהיתר, לרע אבל גם לטוב. הוא חיבר את כל העסק, החזיק את השחקנים, שימש כחוט המקשר בין הצוות המקצועי לבעלים, גישר לעתים בין הבעלים עצמם, ובעיקר תחזק את הקבוצה ברמה האנושית (ולעתים גם הכלכלית) מאחורי הקלעים.
מכבי של מוני הייתה ה"מכבי" שכולנו אהבנו, או שאהבנו לשנוא. מכבי שלו הייתה הסיפור הספורטיבי הכי מרתק ומרגש ומכעיס ומופלא ודרמטי שנתקלתי בו בעולם. מה קרה לקבוצה מאז שעזב? נכנס לעסק דור הילדים, שהתברר כהרבה פחות מוצלח ומקורי ומעניין מדור ההורים, והקבוצה החלה לקרוס. החלטה תמוהה אחת התחלפה באחרת. כמספר סיפורים, זה לא סיפור שעניין אותי לספר כמו רכבת ההרים של תקופת פנאן, ובעיקר הדברים שהתגלו לאחר מותו שהאירו באור שונה לגמרי את כל מה שחשבנו על המועדון. לכן, בקונטקסט הזה, הסיפור כפי שרציתי לספר הסתיים עם עזיבתו של מוני, או אולי עם מותו. אחר כך זה כבר נהיה סיפור אחר לגמרי. לא יצא בקרוב ספר נוסף, בטח שלא על השנים האלה. כאמור, כמישהו שניסה לספר סיפור גדול ומקיף, השנים האלה לא מספיק מעניינות. אולי יהיו בפרספקטיבה של זמן, עוד כמה עשרות שנים. אולי. ואז נדבר.
bhr (ניר?),
נהניתי לקרוא אותך במשך השנים ובעיניי ההשגים העיתונאים שלך ראויים לציון.
מה אתה עושה בחיים פוסט עידן כתבות על מכבי?
איך השנים האלו השפיעו על מסלול חייך?
הרבה שנים היו בעיתונות כתבי חצר של מכבי. לדוגמא רפאל נאה. מה ההסבר לכך שגופי עיתונות חזקים כמו ידיעות אחרונות נהגו לכאורה בניגוד לאינטרס שלהם לייצר עיתונות מעניינת שאמורה למכור?
הרבה עיתונאים ופרשני כדורסל שניסו לכתוב באופן ביקורתי הוזזו הצידה ונשרפו. איך הצלחת במקום שאחרים פחות הצליחו בו? איך בנית מקורות מידע? איך עמדת בלחצים? האם הם גרמו לך בסופו של דבר לפרוש מכתיבת עתונות יומיומית ספר על הדינמיקה.
למתבונן מהצד נדמה שסוד ההצלחה ולחליפין הקריסה של מכבי היה בניהול. האם זו תובנה מדוייקת?
נראה שמכבי תל אביב הצליחה ליצור יתרון גדול על פני האחרים בעזרת קשרים למנגונני שלטון. משרד הפנים (אזרוח שחקנים), טלבזיה (תקציבים), התאחדות (למשל שנים של קיום כל משחקי הגמר גביע ופיינל פור באולמה הבייתי). ספר קצת על הקשרים האלו, כיצד נבנו והאם באמת הייתה הטייה אמיתית?
באפן אישי איזו קבוצה אתה אוהד? מה עושה לך את זה בתוך אוהד ספורט?
תודה על המילים החמות.
בשנתיים האחרונות עשיתי כל מיני דברים, מעבר לכתיבת הספר. במקצוע שלי אני עורך דין, ומעבר לכך אני עובד על כל מיני פרויקטים. למדתי הרבה בשנותיי כעיתונאי, גם על עצמי וגם על העולם שסביבי. זה היה העשור שבין גיל 20 ל-30, ובעצם התעצבתי בו כבן אדם. אני עדיין מרגיש כמו חלק מהעולם הזה. הוא תמיד יהיה חלק ממני.
לגבי שאלתך על ידיעות, אנא הרשה לי לשמור על קוליגאליות ולא להתייחס לגופים ספציפיים. יש תופעות שגם אני לא הבנתי ולא מצליח להבין. אבל אני מניח שלחלק מהגופים הללו יש שיקולים נוספים, מעבר לשיקולים העיתונאיים הטהורים. יש עניין של קשרים עסקיים, וקשרים אישיים, ואולי אפילו איזו תפיסה של חשיבות המועדון עבור המדינה וניסיון לעצב תודעה. אבל שוב, גם לי לא הכל מובן.
אני לא יודע למה דווקא אני השגתי את מה שהשגתי לעומת עיתונאים אחרים. יש הרבה סיבות אפשריות. הראשונה היא שעבדתי קשה מאוד. השנייה היא שלא התפשרתי, לא נכנעתי ללחצים ותמיד שמרתי על קשר עם המצפן העיתונאי שלי. אולי בניגוד לאחרים, לא הייתי ברנז'אי ולא הייתי סחבק של החבר'ה בענף. לא היו לי בריתות (רענן כץ לא באמת חבר שלי. אפשר להתקדם), לא סימנתי איש. רק רציתי לספר סיפורים מעניינים. רציתי לכתוב סיפורים שהיה לי מעניין לקרוא.
המקורות נבנים עם הזמן. בהתחלה אתה מכיר אנשים, ואחר כך אנשים מכירים אותך. עיתונאי הוא קצת בלש ופסיכולוג וצייד. אתה צריך להיוולד עם חלק מהיכולות האלה. גם יצר של סקרנות וגם יכולת להתחבר לאנשים ולגרום להם לחלוק איתך מידע, לפעמים גם כזה שעלול לפגוע בהם. הקשר הבין-אישי הוא הכי חשוב. אתה צריך לדעת לדבר עם כל בנאדם בגובה שלו. אתה צריך לדעת איך לגרום לאנשים להיפתח אליך. אתה צריך לפתח יחסי אמון עמוקים עם אנשים, כי לפעמים אנשים מספרים לך דברים שאם תשמש בהם או תצטט אותם או אם חלילה הקלטת בלי ידיעתם ותעשה בזה שימוש, אתה יכול לחסל להם קריירה ומשפחה וחיים. בקיצור, אתה חייב להיות חד ורגיש כדי לקלוט סיפורים. ברוב המקרים הסיפורים מגיעים אליך במקרה, או נכון יותר, אתה מגיע אליהם במקרה. מישהו זורק לך איזה משהו, ופתאום אתה נזכר שמישהו אחר זרק לך משהו דומה לפני עשרה ימים, וזה נשמע לך הגיוני, ואתה מתחיל לברר, ולחקור, ומתקשר להרבה אנשים, ולפעמים מבין שעלית על משהו ולפעמים גם לא. אתה צריך להיות חזק ומאוד תחרותי. בעסק הזה אתה נמדד מידי יום. כשאתה מפרסם כתבה טובה, או סקופ גדול, אז אתה באופוריה כמה דקות, אבל אם למחרת תקבל סיפור על הראש ממתחרה אז תיכנס לדיכאון. השמחות במקצוע הזה קצרות והתסכולים גדולים. גם החרדות מהתחרות. במשך לא מעט שנים ישנתי עם טלפון ליד האוזן, כי עיתונאים באינטרנט זמינים 24 שעות. זה מקצוע למכורים לאדרנלין. אין לך יום ואין לך לילה. אתה עובד כל הזמן, בעצם. כמעט כל שיחה קשורה למקצוע. הטלפון שלך מתרוקן מבטריה כל הזמן, והאוזן שלך מתחממת. יש כאלה שמאבדים את זה. אני דאגתי לשמור על ג'נטלמניות. השתדלתי שלא להיכנס למקומות הנמוכים האלה של הזזת השעון חמש דקות אחורה כדי להתהדר ב"פרסום ראשון". לפעמים נגעלתי ממש. לפעמים הכניסו אותי לכאלה מתחים, רק כדי שנעלה את הידיעה דקה או שתיים לפני המתחרים, ורק אחרי שעזבתי, אחרי עשור במקצוע, פתאום הבנתי שאתה תחרויות ויריבויות שמתקיימות רק במוח של העיתונאים עצמם, ענייני יוקרה פנים-ברנז'איים, דברים שבדיעבד נראים מגוחכים לחלוטין, כי אתה פתאום מבין שעבור רוב רובם של האנשים זה לא באמת מעניין אם פרסמתי שלוש דקות לפני היתר שבגאצקיס פוטר. ה"פרסום ראשון" למיניו הפך לבדיחה. עיתונאים הם עבדים לפרסום הראשון. זה עצוב. זה לא מאפשר להם לעשות עבודה עמוקה ורצינית. הם כל הזמן רודפים אחרי הזנב של עצמם כדי לא לפספס איזו ידיעה זניחה ולפרסם אותה לפני היתר. הלחצים הם מכל כיוון. גם הבוסים שרוצים סיפורים ו"קליקים", גם הקוראים שדורשים בכל שבוע לקבל סיפור חדש ומעניין ששווה את הזמן שלהם, כי לא מעניין אותם שהטור הקודם שלך היה יצירת מופת אם הטור הזה לא מספיק מרענן ומחדש, גם המקורות ומושאי הסיפורים, שלרוב לא רוצים שתכתוב עליהם את מה שאתה רוצה לכתוב ולפעמים גם מגיעים עם עורך דין כדי להבהיר את זה, גם הקולגות, ובסוף אתה הופך למתחרה הגדול ביותר של עצמך כי אתה הופך אובססיבי לכל העניין, מכיוון שבכל יום התחרות מתחילה מחדש ובכל יום אתה נמדד מחדש. אני חושב שהמקרה שלי היה די יוצא דופן, כי המשכתי להגיע למידעים ולחשוף סיפורים למרות שבמקביל גם הייתי פובליציסט וכתבתי טורים וכתבות שהיו לפעמים קשים ביותר נגד הקבוצה. בדרך כלל קיימת הפרדה בין עיתונאים לבין בעלי טור, אבל עשיתי גם את זה וגם את זה, וסיפקתי את הסחורה, מה שהיה באמת מיוחד.
שאלת עוד כמה שאלות, אז אתייחס בקצרה לכולן. כמובן שסוד ההצלחה והקריסה של מכבי היה בניהול. אבל אחת הנקודות שרציתי להעביר בספר היא שההצלחה של מכבי, בחלקה, הייתה בזכות ניהול שחשבנו שהוא מקצועי ומעולה ושהתברר כניהול חובבני לחלוטין. כל מה שהיה קשור במוני התברר כשכונה, בעיקר האופן שבו נוהלו כספי הקבוצה. זה היה רחוק מאוד מניהול מודרני וראוי. בהמשך לשאלה הבאה ששאלת על הקשר של מכבי עם מנגנוני שלטון, היו שנים בהן הניהול היה טוב ומקצועי, בהתאם לסטנדרטים של התקופה, אבל כמובן שהיו צדדים אפורים, כמו עסקי הגיורים וכו'. אבל לפחות אלו היו במסגרת החוק. מה שנקרא, כשר אבל מסריח. מכבי השתמשה בכל הכלים שעמדו לרשותה, לרבות המצאות כמו "רשת הביטחון הכלכלית" לשחקנים ששיחקו בקבוצות אחרות, כפי שכתבתי בספר, ועד שימוש בנדיבותם של אנשי עסקים מקורבים כמו אריה פיינגולד, שסיפק לשחקנים של מכבי אופציות בחברות ההיי-טק שלו, במקום שמכבי תצטרך לשלם לשחקנים מכיסה. היו כל מיני קומבינות תמוהות. אני מבין את הצורך לגבש איזו אמירה כללית על הקשר של מכבי עם אותם מנגנונים, אבל זה לא יהיה מדויק לחלוטין, כי הטלוויזיה ואיגוד הכדורסל, למשל, בכלל לא היו קשורים לענייני הגיורים. הקשרים של מכבי במשרד הפנים אולי עזרו לה לזרז את קבלת האזרחות לשחקנים, אבל מה שאפשר את האזרוח היה פגם בחוק הישראלי. לגבי הטלוויזיה, עד שנות ה-90' ערוץ 1 לא שילם למכבי סכומים גדולים. כוחו של הקשר הזה מבחינת מכבי היה החשיפה שהתאפשרה לה – במשך עשרות שנים היא למעשה הייתה קבוצת הספורט היחידה במדינת ישראל שמשחקיה שודרו בקביעות, אחת לשבוע – מה שחיזק את מעמדה הציבורי והקנה לה שם ומעמד, שתורגמו בהמשך לכסף. הכוח של מכבי באיגוד היה קטן משחושבים. רוב הזמן נשלט האיגוד בידי אנשי הפועל, הסיעה הגדולה ביותר. קיום משחקי הגביע והפיינל פור היו עניין טכני משום שעד לשנים האחרונות לא היה מגרש כדורסל בגודל סביר בישראל להוציא את יד אליהו. אל תשכח שהפועל תל אביב, בשנות היריבות הגדולה של האייטיז והניינטיז, העבירה מיוזמתה משחקים מכריעים בסדרות פלייאוף נגד מכבי מאוסישקין ליד אליהו כדי לעשות קופה (ושילמה מחיר ספורטיבי גדול). אנחנו רואים שבשנים האחרונות, מרגע שנוצרה אלטרנטיבה, האירועים נודדים גם למקומות אחרים (בעיקר לארנה בירושלים).
באופן אישי, גדלתי כאוהד של מכבי תל אביב בכדורגל ובכדורסל. אצל הוריי במרתף ייסדו את ארגון האולטראס, בעצם. הייתי בענייני התפאורות והפירוטכניקה. כשאחי אסף, שקטן ממני בשנתיים, חגג בר-מצווה לפני כמעט 16 שנה, המתנה שהוא ביקש מהחברים שלו הייתה תוף ליציע. זה היה התוף הראשון ביד אליהו, והסתובבנו איתו בכל הארץ. זה היה במקביל להקמת ארגון האוהדים "הלב הצהוב".
כמובן שברגע שהתחלתי לסקר את מחלקת הכדורסל הייתי חייב לנטרל את הרגשות שלי. זה אולי אפילו הפך אותי ליותר נוקשה בגישה שלי מול הקבוצה, בדיוק מהחשש שיגידו שאני עושה להם הנחות כי הגעתי משער 11. בכלל, כל עיתונאי רציני חייב לנטרל את הרגשות שלו כשהוא כותב, כי אחרת הכתיבה לא נקייה ולא מקצועית ולא רצינית. יש לי פינה חמה בלב לקבוצת הכדורסל, בוודאי בשנים שגדלתי והתעצבתי כאוהד, בעיקר בסוף שנות התשעים ותחילת האלפיים, ועד היום האפמן ומקדונלד הם הגיבורים שלי, וכשראיינתי אותם, גם לספר, עברה בי צמרמורת של התרגשות ולא האמנתי שאני אשכרה מדבר איתם בטלפון. אבל אלה היו גילויי ה"אהדה" היחידים. חוץ מזה השתדלתי לשמור על כתיבה נטולת פניות. אני מקווה שאנשים אהבו לקרוא אותי. אני יודע שלעתים אוהדים העבירו עליי ביקורות, אבל קיבלתי הכל באהבה. אני חושב שהיום מבינים שרוב הדברים שחזיתי – ולא הייתי נביא גדול, אלא בסה"כ הסתכלתי על הדברים לעומק וראיתי להיכן הם מוליכים – אכן התממשו. אז חשבו שאני משוגע, והיום אני מניח שמבינים אחרת. אחרי שאתה מסקר במשך עשור את הקבוצה, אתה כבר לא יכול לחזור להיות אותו אוהד כמו שהיית פעם. לא הלכתי לאף משחק מאז שעזבתי את וואלה, להוציא את גמר הגביע השנה בארנה. בכדורגל אני עוד הולך מעת לעת, ונהנה מאוד.
דוקטור ואן נורסטראנד,
יישר כח על הספר.
רציתי לשאול כמה לדעתך אנשים באמת קונים את זה שמשהו משתנה במכבי ואין להם כבר הגמוניה על כל מה שקורה בסצינת הכדורסל בארץ?
הרי יש להם שריון אוטומטי ליורוליג שנהפכה לליגה סדירה של לפחות 30 משחקים.
לשאר הקבוצות אין שריון כזה ולא נראה שיהיה סיכוי.
היכולת הכלכלית של מכבי היא פי כמה מרוב הקבוצות והרבה יותר מירושלים.
כל שחקן שאיכשהו יכול לאיים עליהם מהר מאוד מקבל הצעה שאינו יכול לסרב לה ולמעשה כל זר טוב שמגיע לשחק בישראל יודע שהמטרה שלו היא להשתדרג למכבי.
האליפות גם ככה לא שווה כלום כי ראינו מה קורה לקבוצות שלקחו ( חולון, גליל, חיפה, ראשון ). הם לא התחזקו מכך, שמרו על יציבות או הצליחו להשאיר את הסגל.
אז יש כמה שנים שלא הולך עם החלטות ההנהלה.
מבחינה מעשית, מכבי חזקה מאי פעם והמערכת עובדת לטובת המשך המגמה.
אז כמה אנשים לדעתך באמת קונים את זה שמשהו השתנה?
תודה שוב והמון הצלחה בעשייה והמחקר
תודה לך. אני מסכים עם רוב הדברים שכתבת. היכולת הכלכלית של מכבי עדיין הופכת אותה לסוג של מונופול. ירושלים, עם כל הכבוד, עדיין רחוקה ממנה – למרות שגם מה שירושלים עושה זה דבר מדהים בפני עצמו. אני מאמין שאם ירושלים תגיע ליורוליג, היא תוכל לייצר הכנסה טבעית של בין 7 ל-10 מיליון דולר, וכך אני גם מבין משיחות עם אנשי הקבוצה שהם מאמינים. מספרים כאלה יכולים להפוך את ירושלים לאחת הקבוצות המכניסות באירופה, יותר ממועדונים כמו ריאל מדריד וברצלונה, אולי אפילו בחמישייה או בשמינייה הראשונה. עדיין כמובן שהם רחוקים מה-20 מיליון פלוס של מכבי, שהופכים אותה לקבוצת הכדורסל המכניסה בעולם מחוץ ל-NBA. אין ספק שזה נותן למכבי יתרון התחלתי גדול מאוד. אבל לירושלים יש סיכוי להתקרב עוד קצת. בל נשכח שעד לפני כ-10-12 שנה מכבי עוד עמדה על מספרים של 12-14 מיליון, והשיפוץ ביד אליהו בעצם עזר לה להגדיל את ההכנסות, עם בניית התאים והמושבים על הפרקט וכו'. אני מסכים איתך שייקח עוד הרבה מאוד שנים עד שיהיה סיכוי לשינוי אמיתי, אבל לפחות מבחינה ספורטיבית אנחנו רואים קבוצות מתקרבות למכבי, אם זה בחלקו בגלל שהן משתפרות ובחלקו כי מכבי נחלשת. אני חושב שירושלים לפחות יכולה לייצר איום אמיתי על מכבי גם עם תקציב של 8-10 מיליון דולר (חלקו מגיע מכיסם של הבעלים) שמחולק נכון. במובן הזה ירושלים היא האיום הגדול ביותר שקם למכבי בליגה מאז ומעולם. בפעם הראשונה יש קבוצה עם שוק אמיתי, מגרש גדול ובעלים עם יכולת כלכלית, אבל בעיקר עם אסטרטגיה וראייה לטווח רחוק. מכבי כמובן משוריינת ביורוליג, האליפות בישראל היא די חסרת משמעות, אבל השינוי הגדול ביותר שחל בכדורסל הישראלי בשנים האחרונות קשור בירושלים, שיכולה ולדעתי גם תיתן למכבי פייט כל שנה. עד לפני כמה שנים הליגה הייתה מגרש המשחקים הפרטי של מכבי, וזה כבר לא יהיה המצב, בעיקר בגלל ירושלים. זה דבר גדול עבור הכדורסל שלנו, בטח למי שזוכר איך נראתה הליגה בשנים שקדמו לייסוד הפיינל פור (אזור 2000-2005), שבהן מכבי לקחה אליפות בסדרות גמר בהפרש ממוצע של 25-30 נקודות.
יובל
שמח מאוד שנמצא הפורום המתאים לדון בספר.
גילוי נאות: אני אוהד מכבי ת"א מהיום שבו אני זוכר את עצמי, כולל מנוי עד לפני כ-6 שנים (הפסקתי דווקא אחרי העונה המאוד מוצלחת של דורון פרקינס ושות' מסיבות משפחתיות ).
סיימתי לקרוא את הספר לפני שבועיים, מצאתי אותו מאוזן וקולח אם כי לא חסר בעיות ( בעיקר בהגהה ובעריכה ).
מבקש לשאול את השאלות הבאות:
1. מה להערכתך מעמדו האמית, כמקבל החלטות, של שמעון מזרחי במכבי של היום ומדוע החליט לקחת צעד אחורה ולתת לדייויד פדרמן ושות' להשתלט על העמותה לאחר שהוציאו אותה למכרז?
2. כתבת בספר שציון נתן ומוני פנאן פגעו לכאורה בנכסים וכספים של מכבי ( למשל ע"י כך ששיכנו מאהבת לכאורה של פנאן בדירה שהיתה אמורה לשכן שחקן זר של מכבי ). מה ההערכה הכספית שלך להיקף הפגיעה שלהם במכבי? האם נערכה בדיקה מקיפה של רו"ח בנושא?
3. אחד הגילויים היותר מעניינים בספר היה פירוט ההכנסות של מכבי מהטלוויזיה ( לטעמי היה מקום לרכז הנתונים בטבלה נפרדת ) , שמפריך לחלוטין את האגדות האורבניות אודות ה"הכנסות האגדתיות" מהטלוויזיה והתרומה שלהן לביסוס מעמדה של מכבי.
לפי מה שהבנתי מהספר, רק כדי לסבר את האוזן, בתקופה מסויימת בשנות ה-80 כל ההכנסות מטלוויזיה היו שוות בערך את עלות החוזה החדש של מוטי דניאל אחד. שחקן סביר ביותר שמאוד חיבבתי אבל בטח לא דיפרנס-מייקר ברמה של קווין מגי או בוב מקאדו.
האם יש בידך נתונים בדבר אחוז ההכנסות מטלוויזיה ביחס לסה"כ ההכנסות של מכבי ת"א וביחס לשכר השחקנים?
4. מצטרף לשאר השואלים לגבי ההחלטה לסיים בשנת 2008. דווקא השנים האחרונות הן היותר מעניינות לניתוח, החל מההתעלות המדהימה של 2014 וכלה בנפילה החופשית לאחר מכן. מדוע הוחלט לא לכתוב עליהן?
1. ברור שמעמדו של שמעון מזרחי ירד לעומת השנים שקדמו להפרטה. אז הוא היה יו"ר ועד העמותה, ולמרות שטכנית לא היה בעלים, מעמדו היה חזק משל בעלים. היום שמעון הוא אחד הבעלים ממש (מחזיר כ-14.5% מהמניות), אבל כוחו קטן בהרבה בהשוואה לאז. צריך להבין ששמעון מעולם לא ויתר על כוח מתוך נדיבות. הוא לא "לקח צעד אחורה" מתוך כבוד לפדרמן. הוא זז אחורה באופן אוטומאטי מהרגע שבו הקבוצה הופרטה והוא הפך לבעל מניות מיעוט. כפי שהסברתי בספר, ההפרטה הייתה צעד בלתי-נמנע, כי מכבי נקלעה לחובות של עשרות מיליונים ואחרת הייתה פושטת רגל. פדרמן היה האיש עם הכסף. שמעון היה צריך אותו כי מכבי הייתה צריכה אותו.
2. אין אפשרות להעריך באופן אמיתי את ה"גניבות" האלה לאורך השנים. בוודאי שלא היום, רטרואקטיבית, כמה שנים אחרי מותו של מוני. את רוב הדברים עשה בעצמו, או באמצעות אחד ממקורביו\פעיליו. בוודאי שמדובר במאות אלפי דולרים (לפחות) מידי שנה. אני מניח שמדובר על מיליוני דולרים במצטבר. רק חשבון הטיסות של מכבי בעונת 2007/8, עונתו האחרונה בקבוצה, שמוני ניהל בעצמו, הגיע ל-700,000 דולר – כאשר חלק גדול מהסכום היה לא הכרחי. הסכומים דמיוניים.
3. אני מסכים לגבי הטבלה הנפרדת של הסכומים מערוץ 1, ואקדיש לכך פוסט בפייסבוק בימים הקרובים. אם אתה שואל על היחס, אז זה כמובן תלוי בשנה. אם באמצע שנות ה-80' אנחנו מדברים על כ-35,000 דולר בשנה, והתקציב היה, נניח, כשניים-שלושה מיליון דולר, אז אנחנו מדברים על אחוזים בודדים. אם אנחנו מדברים על אמצע שנות ה-90', כשהסכומים התקרבו לשלושה ומשהו מיליון דולר, אז והתקציב היה, נניח, שישה או שבעה מיליון דולר, אז אנחנו כבר באחוזים גדולים. בתקופת השיא – תחילת שנות האלפיים – אני מניח שכספי הטלוויזיה היוו כ-40-50 אחוז מהתקציב הכולל. זה המון.
4. השבתי על השאלה הזו קודם לכן. בעיני, התקופה של עד 2008, תקופת המשולש שמעון-מוני-דיוויד (ולפני כן שמעון-שמלוק-דיוויד), היא התקופה שבה מכבי הייתה "מכבי", במלרע, כפי שאוהב שמעון להגיד. אחרי מוני השתנתה כל הקונסטלציה, גם בהנהלה וגם מאחורי הקלעים ביחסי ההנהלה-מאמנים-שחקנים, ומכבי הפכה למועדון אחר לגמרי, הרבה פחות מעניין לטעמי כסטורי טלר. דור הילדים הרבה פחות ריתק אותי מהדור הוותיק. בעיני, בשנת 2008 חדל ה"מועדון", כפי שאני ראיתי והבנתי אותו, להתקיים.
דביר (במייל)
מדוע מאמנים זרים לא הצליחו במכבי?
מאמנים זרים יכולים להצליח במכבי. אבל מה שמקשה עליהם זו העובדה שמכבי איננה קבוצה ככל הקבוצות. יש לה אתוס מאוד מסוים והלחצים בה, שנגזרים מהמנהלים יוצאי הדופן שלה ומהמעמד הציבורי והתקשורתי שלה, אינם דומים לשום קבוצה אחרת באירופה, ולכן אני חושב שלמי שלא גדל כאן ולא מבין באמת את "תופעת מכבי" קשה יותר להשתלב. אפילו רודי דאמיקו, שב-1981 לקח עם מכבי את גביע אירופה, עזב בסוף השנה. ככל שאני חושב על זה, לא היה במכבי מאמן זר שהחזיק מעמד על הקווים יותר מעונה אחת.
גיל (במייל),
מדוע מיקי ברקוביץ׳ לא השתלב במועדון אחרי הקריירה שלו?
אני יודע שמיקי ברקוביץ' היה שמח להשתלב במכבי, אבל זו קבוצה שאף שחקן עבר לא באמת השתלב בה (להוציא את אמנון אבידן, שחקן הקבוצה בשנות ה-60' שהפך לאחד מחברי ה"קוורטט" המיתולוגי ולראש ה"וועדה המקצועית"). אני מניח שזה קשור לחוסר הרצון של הבעלים לחלוק את המקום שלהם עם דמויות נוספות. אין נתק בין ברקוביץ' לקבוצה, אבל אני חושב שלברקוביץ' יש אכזבה גדולה מכך שלא נמצא לו תפקיד ניהולי. אבל כאמור, הוא לא היחיד. כמובן שבשנים האחרונות הגיעו גור שלף וניקולה וויצ'יץ', אבל זה כבר סיפור אחר.
סיימון (במייל)
האם מכבי יכולה לאבד את מקומה ביורוליג אם תמשיך לדעוך? האם זה ייפתח סיכוי להפועל ירושלים? האם מכבי מנסה למנוע זאת?
אני לא מכיר את כל פרטי ההסדר בין מכבי ליורוליג, אבל אני לא רואה אפשרות שבה מכבי תאבד את המקום שלה במפעל. זה לא קשור להפועל ירושלים. בספרד יש כמה קבוצות עם שיריון קבוע, וגם ירושלים יכולה לזכות בכרטיס קבוע למפעל. אולי ייקח לה עוד כמה שנים שבהן תצטרך להוכיח עמידות והצלחה, אבל אני גם מאמין שהיורוליג יגדל בהדרגה לאזור ה-20 קבוצות, אולי אפילו יותר, וירושלים, אם תמשיך למלא את הארינה ולהעמיד קבוצות רציניות והישגיות, בסוף תקבל מקום משוריין, כי היא בעיני קבוצה בעלת פוטנציאל כלכלי גדול יותר מרובן המוחלט של הקבוצות במפעל. ככל שידוע לי, מכבי בהחלט לא פועלת למניעת שיריון לירושלים. אולי ההפך הוא הנכון. חלפו הימים שקבוצות חיבלו אחת לשנייה. שתי ישראליות קבועות ביורוליג זה דבר שיכול רק להועיל למכבי ולירושלים, ושתיהן מבינות את זה.
יוסף (במייל)
האם מכבי שיתפה באיזשהי רמה פעולה עם הספר? ואם לא האם זה פגע בתוצאה?
לצערי, מכבי לא שיתפה פעולה עם הספר. זה כמובן הקשה עליי את העבודה, אבל אני חושב שהדבר לא ניכר במוצר הסופי. אם כבר, זה עשה אותו רק יותר מעניין ומעמיק. קצת חבל לי שהיו גורמים שניסו לחבל, אבל זה עניין שלהם. אני יודע בוודאות שהיום יש גורמים במכבי שמכים על חטא. הם מבינים שמדובר בפרויקט חד-פעמי.
