Quantcast
Channel: BUZZ – Debuzzer.com
Viewing all 743 articles
Browse latest View live

ספורטנ'רול (ט"ז) –רן עצמון

$
0
0

הולדי

בחודש שעבר הלך לעולמו בגיל שבעים אלן הולדסוורת', מוזיקאי גדול וגיטריסט ענק שבענקים. לא הרבה שמעו על הולדסוורת' שנחשב לגיטריסט של גיטריסטים אבל אדי ואן היילן, ג'ו סאטריאני, אלכס לייפסון (RUSH ), טום מורלו, ג'ון פטרוצ'י ועוד רבים אחרים מוכנים להישבע שאלן הולדסוורת' הוא הגיטריסט הגדול מכולם. הסיבה שלא רבים שמעו על הולדסוורת' היא שהמוסיקה שלו מורכבת, מסובכת ולא מסחרית בעליל. גם ההרכבים השונים בהם השתתף למשך השנים לא זכו להצלחה כבירה ואלבומי הסולו שלו נמכרו במספרים מועטים למעריציו האדוקים בלבד. אבל כל מי ששומע את הולדסוורת' מנגן, גם אם לא התחבר למוסיקה עצמה, מבין מיד שמדובר בגיטריסט פנומן בעל איכויות נגינה בלתי נתפסות.

*

אלן הולדסוורת' נולד בברדפורד, אותה עיר אנגלית אפרורית שהעניקה לעולם את הלהקה המיתולוגית "סמוקי". כבר מגיל צעיר גילה נטיות מוסיקליות ולאחר ניסיונות נגינה בסקסופון וכינור בחר בגיטרה והחל להופיע עם הרכבים מקומיים שונים. התקליט הראשון בו השתתף היה של ההרכב HIGGINBOTTOM WRENCH  שהוציא אלבום פרוג פסיכדלי למדי בשנת 1969 . התקליט זכה להצלחה מינימלית אבל כבר כאן אפשר להבחין בכישרון העצום של הולדסוורת.

ההמשך היה בלהקת פרוג רוק בשם TEMPEST אותה הקים המתופף ג'ון הייזמן (מלהקת "קולוסיאום"), להקה שהוציאה אלבום אחד בשנת 1973. זהו אלבום פרוג די מוצלח שסובל מהעובדה שהזמר הסולן, פול וויליאמס, הוא זמר די מחורבן שדופק את העסק עם שירתו המלודרמטית. האלבום זכה לתשומת לב מסויימת ומוסיקאים שונים החלו לשים לב לגיטריסט הצעיר ואכן בשנות השבעים החלה הקריירה של הולדסוורת' להמריא.

*

את הקריירה המוזיקלית של הולדסוורת' אפשר לחלק לשני חלקים עיקריים – אלבומי הסולו שלו (עם הרכבים משתנים) מצד אחד, ועבודותיו עם הרכבים שונים אליהם הצטרף לפרק זמן מסוים בטרם המשיך לפרויקט הבא. כחמישה עשר אלבומי סולו הוציא אלן הולדסוורת במהלך הקריירה הענפה שלו אך רובם ככולם מיועדים למיטיבי לכת ומעריצים מושבעים בלבד. המוסיקה של הולדסוורת' מורכבת ומאתגרת ומתבססת על אלתורים ארוכים בסולמות בלתי אפשריים. כפות ידיו הענקיות של הולדסוורת' אפשרו לו לבצע מבחינה טכנית סולמות וצירופי אקורדים שרוב הגיטריסטים לא יכולים אפילו לחשוב עליהם. את היכולת הטכנית הזו הוא ניצל ליצירת סולואים ארוכים ומפותלים שלעיתים נטו להיות מייגעים.

*

צרה נוספת באלבומי הסולו היא הכלי הקרוי "סינטאקס", יצור כלאיים של גיטרה וסינתסייזר אותו אימץ הולדסוורת' במהלך שנות השמונים והתשעים, במקום גיטרה חשמלית רגילה. הכלי המיותר הזה לקח את הולדסוורת' למחוזות בהן הפגין את הווירטואוזיות שלו אך המוסיקה עצמה לא הייתה מעניינת במיוחד והסאונד של הסינטאקס מעצבן בלשון המעטה. אלבומי הסולו בהם השתתף הזמר פול ויליאמס סבלו כרגיל משירתו הגרועה וכן מסונגרייטינג די חלש. דווקא אלבום הסולו הראשון שלו  VELVET DARKNESS משנת 1976, אלבום אותו שנא הולדסוורת' והתנכר לו, הוא אלבום הסולו הכי נגיש שלו. זהו אלבום מאד לא הולדסוורתי באופיו וכל סיפור הפקתו הוא תקלה אחת גדולה. מפיק הג'אז האמריקאי הנודע קריד טיילור שם את עינו על הגיטריסט הצעיר והציע לו להקליט אלבום סולו בארצות הברית תחת כנפי הלייבל הנודע של טיילור CTI .

*

מראש היה זה חיבור אומלל. CTI  היהלייבל שהתמחה בג'אז חלקלק ומסחרי שלא תאם את הכיוון האוונגרדי של הולדסוורת'. לגיטריסט הצעיר הוצמדו שלושה נגני על – אלן פסקואה בקלידים, אלפונסו ג'ונסון הגרזן על הבאס והמתופף האדיר נראדה מייקל וולדן. ההקלטות התקיימו באולפן של הטכנאי האגדי רודי ואן גלדר אבל כאשר שמע הולדסוורת' את התוצאה הוא סירב להוציא את האלבום לאור. קריד טיילור לא רצה לזרוק את ההקלטות לפח והוציא את האלבום על אפו וחמתו של הולדסוורת', למרות שההקלטות לא באמת הסתיימו. התוצאה היא אלבום ג'אז רוק נהדר, קליט וחלקלק כמיטב המסורת של CTI , שונה לחלוטין מכל מה שעשה הולדסוורת' במהלך הקריירה שלו. הולדסוורת עצמו טען בתוקף עד יום מותו שאלבום הסולו הראשון שלו הוא  IOU משנת 1982 .

*

גדולתו האמיתית של הולדסוורת' באה לידי ביטוי בהרכבים השונים אליהם חבר במהלך הקריירה שלו. במסגרות מוגדרות אשר מנעו ממנו את הנטייה לנגן סולואים אינסופיים, חסרי נושא מוזיקלי ברור ומופשטים לעיתים הוא פרח דווקא תחת המגבלות. הוא התאים את עצמו באופן מופלא גם להרכבים קיימים אליהם הצטרף לפרק זמן קצר או להרכבים אותם הקים עם מוזיקאים שונים שהעריצו את היכולות הנדירות שלו והיו מוכנים לעשות הכל כדי לנגן איתו. זה החל בשנת 1975 עת חבר ללהקת "סופט מאשין" האגדית לאלבום אחד אדיר בשם BUNDLES. הולדסוורת השתלב באופן מושלם בסאונד של הלהקה כשהגיטרה החדה שלו מעניקה למוזיקה מימד שלא היה קיים קודם לכן ב"סופט מאשין".האלתורים שלו מרוסנים, מדודים ועדיין רבי דמיון ומעוף והתוצאה הסופית היא אלבום ג'אז רוק בריטי מעולה. מכאן החלה הקריירה של הולדסוורת לנסוק ובאותה שנה הוא הוא קיבל הצעה שלא ניתן לסרב לה.

*

מתופף העל טוני וויליאמס, (בעיני, גדול מתופפי הג'אז המודרני), הציע להולדסוורת' להצטרף להרכב חדש אותו יזם עם אלן פסקואה שניגן עם הולדסוורת' ב-VELVET DARKNESS  ובאסיסט צעיר בשם טוני ניוטון. למרבה השמחה נענה הגיטריסט להצעה והתוצאה היא LIFETIME –אלבום מושלם ואחד מאלבומי הג'אז רוק הגדולים בהיסטוריה. אלבום המציג ששה קטעים מולחנים לעילא ומנוגנים ברמת נגינה אלוהית כשהשילוב בין המתופף העצום לגיטריסט הכביר יוצר מפץ מוזיקלי חד פעמי. גם כאן, המסגרת המוגדרת פועלת לטובת הולדסוורת' והסולואים באלבום הם פסגת הנגינה שלו. שילוב של טכניקה מטורפת, דמיון מוזיקלי אינסופי, לחנים מעולים וליווי של להקת על הוציאו את המיטב מהולדסוורת'. הסולו שלו בקטע RED ALERT  הוא מפגן גיטרה חד פעמי ועליו אמר ג'ו סאטרייאני"בכל פעם שהוא מקשיב לו אני לא מאמין שזה אפשרי לנגן כך. כשנדמה שהסולו הזה מגיע לשיא הוא ממשיך עוד ועוד למקומות בלתי אפשריים". גם טוני וויליאמס נותן מפגן תיפוף לפנתיאון באחד השיאים הקריירה האדירה שלו.   LIFETIME הוא אלבום מסחרר ועוצר נשימה שמוכיח שגם בז'אנר מושמץ כמו ג'אז רוק אפשר ליצור יצירות מופת על זמניות.

ההרכב הקליט אלבום נוסף פחות מוצלח בשנת 1976 אבל הולדסוורת' כבר היה בדרכו לחבור לעוד להקה מיתולוגית-"גונג". גם ב"גונג" הוא השתלב באופן מושלם והקליט עם הלהקה שני אלבומים, "GAZEUSE!" המעולה ו"EXPRESSOII " וההשפעה של הולדסוורת' על הלהקה הייתה משמעותית במיוחד ב-"GAZEUSE!". האלבום כולל שבעה קטעים שהם מסע מוסיקלי ארוך ומרתק בסגנון ג'אז רוק שמזכיר את "סופט מאשין". זוהי מוסיקה מדויקת ומורכבת שנוטשת את אווירת הסאטלה והטירלול של "גונג" של דייויד אלן לטובת יצירה מוזיקלית מהודקת. הגיטרה החדה והמדויקת של הולדסוורת' מובילה את האלבום הזה בשילוב הסאונד המוכר של "גונג" על כלי ההקשה והסקסופונים האופייניים לה והתוצאה היא עוד אלבום פיוז'ן מעולה. באלבום הבא "EXPRESSO II" הוא השתתף כבר רק כנגן אורח ובמקביל השתתף באלבום המפורסם של כנר הג'אז רוק ז'אן לוק פונטי ENIGMATIC OCEAN  (שהעניק לנו את "שינויי מזג האוויר" של שלמה ארצי).

*

בשנת 1978 הצטלבה דרכו של הולדסוורת עם מתופף גדול נוסף, ביל ברופורד, ושילוב הפעולה בין השניים הניב כמה משיאי הקריירה הן של ברופורד והן של הולדסוורת'. ההתחלה היתה באלבום הסולו של ברופורד "FEELS GOOD TO ME", אלבום פיוז'ן מאד בריטי באופיו שהושפע מאד מסצינת הג'אז רוק של קנטרברי. הקלידן הנהדר דייב סטיוארט היה אחד מסנדקי הסצינה בקנטרברי והוא השפיע רבות על הסאונד וההלחנה. האלבום לא זכה להצלחה רבה אבל בינתיים הציע ברופורדלהולדסוורת לחבור אליו לפרויקט חדש אותו יזם עם חברו לשעבר ב"קינג קרימזון", ג'ון ווטון (שהלך לעולמו לא מזמן) ואדי ג'ובסון, קלידן וכנר הפלא מ"רוקסי מיוזיק". ההרכב אכן יצא לדרך תחת השם UK , נכנס לאולפן ובאותה שנה הוציא את אלבום הבכורה של האמא של כל הסופרגרופס בפרוג.

שנת 1978 לא הייתה שנה טובה להוצאת אלבום פרוג ועוד של סופרגרופ. הסגנון הפך למושמץ ובזוי עם עליית הפאנק וקבלת הפנים לאלבום הבכורה של UK  הייתה בהתאם. אבל זהו אלבום פרוג רוק מעולה בעל אווירה אפלולית וקודרת עם נגינה עילאית של חברי הלהקה ושירה פנטסטית כרגיל של ג'ון ווטון. היצירה IN THE DEAD OF NIGHT  היא מופת של רוק מתקדם וכוללת סולו מסחרר של הולדסוורת' לצד תיפוף מופלא של ברופורד . גם שאר הקטעים באלבום טובים עד מצוינים אבל לא היה ללהקה כל סיכוי. הולדסוורת' וברופורד עזבו (בעוד ש-UK  הקליטה עוד אלבום כשלישייה עם טרי בוזיו על התופים), צירפו אליהם שוב את דייב סטיוארט בקלידים וג'ף ברלין בבאס ותחת השם BRUFORD  הקליטו אלבום ג'אז רוק מופתי נוסף -ONE OF A KIND .

*

גם אלבום זה הוא מאד בריטי באופיו, ברוחו ובהומור שלו. הארבעה מנגנים כאן כלהקה מהודקת היטב ויחד יצרו אלבום מורכב ומקורי עם המשלב ג'אז ורוק באופן מושלם ברוחה של סצינת קנטרברי. הלחנים קליטים יחסית ואינם מתפזרים, דייב סטיוארט מגיש עבודת קלידים וירטואוזית וצבעונית , הבאס של ברלין סמיך ודומיננטי, התיפוף של ברופורד הוא כרגיל מלאכת מחשבת של מקוריות וטכניקה והולדסוורת' אף הוא בשיאו בנגינה מאופקת יחסית עם סולואים יפים להפליא.

גם ההרכב הזה לא האריך ימים והולדסוורת' פרש כדי להתמקד בקריירת הסולו שלו. הוא עבר להתגורר בקליפורניה ובמשך שנות השמונים והתשעים הקליט את רוב אלבומי הסולו שלו. מבין אלו אני אוהב במיוחד את  WARDENCLIFF TOWER ואת SIXTEEN MEN OF TAIN שהם נגישים יחסית ומומלצים למי שרוצה להתוודע לאלבומי הסולו של הולדסוורת. במשך שלושה עשורים הוא הופיע ברחבי העולם עם הרכבים שונים וזכה לפופולאריות גדולה ביפן. בשנת 1998 הוא הגיע להופעות בפסטיבל הג'אז באילת ונפגשתי איתו לבירות ושיחה לפני ההופעה. הוא היה נחמד להפליא, שפע סיפורים מוזיקליים ולא יכולתי שלא להתרשם מהגודל העצום של כפות ידיו. ההופעה עצמה הייתה מעולה עם מפגן וירטואוזיות מרהיב של גיטריסט פנומן שמנגן באופן שאין דומה לו. לפני מספר שנים הוא הופיע שוב בארץ, בנמל תל אביב, אבל היתה זו הופעה רעה וניכר היה על הולדסוורת שהוא במצב גופני לא טוב.

*

המזכרת הכי טובה מהופעה של הולדסוורת' היא אלבום כפול מופלא (שיצא גם כ-DVD ) בשם BLUES  FOR TONY  שיצא בשנת 2009. זהו מופע מחווה לטוני וויליאמס (שהלך לעולמו בשנת 1997) כשאל הולדסוורת' חוברים אלן פסקואה הוותיק שניגן באלבום המקורי, הבאסיסט ג'ימי האסליפ ואל הנעליים הענקיות של וויליאמס נכנס בהצלחה המתופף האמריקאי צ'אד ווקרמן שניגן שנים ארוכות לצידו של הולדסוורת'. הרביעייה מנגנת כאן באופן נפלא את כל היצירות הטובות של הולדסוורת' וכמה קטעים מהאלבום LIFETIME במחווה מרגשת לטוני וויליאמס. הולדסוורת' מופיע כאן במיטבו ולמרבה הצער זוהי שירת הברבור שלו. בשנים הבאות הוא הסתבך במשפט גירושין, ניאלץ למכור את אולפן ההקלטות שלו ובנוסף לכך בריאותו הלכה והידרדרה עד שמצא מותו לפני כחודש.

אלן הולדסוורת' הותיר אחריו מורשת מוזיקלית עצומה אבל רק מעט יודעי דבר נחשפו לה. הוא מעולם לא עשה פרויקט שיכול להיחשב כמסחרי (פרט לאלבום של LEVEL 42  בו ניגן במספר שירים), דבק בעקשנות בעקרונותיו המוזיקליים הבלתי מתפשרים ובדרכו השקטה השפיע על מוזיקאים רבים ובעיקר על גיטריסטים שרבים מהם כאמור רואים בו את הגדול מכולם. לא קל להתאהב בו. הולדסוורת' מאד תובעני כלפי המאזינים שלו אבל בתמורה הוא מעניק חוויות מוסיקליות יוצאות דופן ובעיקר, נגינת גיטרה שאין שנייה לה.

 


בואו יש קונגרס –ירון גרופמן

$
0
0

קונגרס פיפ"א, שהוא הגוף המחוקק העליון של התאחדות הכדורגל הבינלאומית, יתכנס ביום חמישי הקרוב, 11 במאי, בבחריין. על סדר יומו מספר עניינים, מהם בחרתי את השלושה המעניינים ביותר, בהם גם חלו לאחרונה התפתחויות משמעותיות. שניים מהם עניינים כלליים, המושכים תשומת לב עולמית רחבה. השלישי מעניין בעיקר את השוכנים בחבל הארץ הלוהט שלנו, בין הירדן לים. ככזה הדיון בו יכול לעורר אמוציות רבות, דבר המהווה תמריץ חזק לא לעסוק בו. סופו של דברהחלטתי לשים נפשי בכפי וכן להתייחס אליו, להסביר את הסוגיה (ללא קורטוב של נכבה או שואה), את ההתפתחויות האחרונות ולנסות לצייר תמונה עניינית בתוספת הערכה.

הרחבת הפורמט, הקצאה לפדרציות השונות– כזכור, בחודש ינואר האחרון אישרה פיפ"א שמשחקי 2026 ישוחקו לראשונה בפורמט רחב של 48 קבוצות. בקונגרס הקרוב תידון ותאושר הצעת החלוקה החדשה, על פיה: אסיה תקבל 8 מקומות (במקום 4.5), אפריקה 9 (במקום 5), צפון ומרכז אמריקה והקריביים – 6 (במקום 3.5), דרום אמריקה – 6 (במקום 4.5), אוקיאניה – 1 (במקום 0.5), אירופה – 16 (במקום 13), פליי אוף (בהם ישתתפו נציג מכל פדרציה, זולת אופ"א)– 2 מקומות.

האם הרחבת הפורמט עוזרת לנו? האם הקצאה של 16 מקומות לאירופה משמעה סיכויים גדולים יותר לישראל להשתתף במשחקים? סטטיסטית כמובן שהתשובה חיובית ותמיד יש סיכוי (תקווה) לאיזה קמפיין מופלא וכמה הברקות שיביאו אותנו אל היעד. בפועל, מבט ריאלי אל מצבת המתחרות על הכרטיסים האלה מראה שהסיכוי אינו גדול, אולי אפילו דל. כרגע מדורגת ישראל, בדירוג המדינות, במקום ה 22 מבין חברות אופ"א. במדינות המקדימות אותנו מפלצות כדורגל וגם סתם הרבה נבחרות טובות העולות עלינו בכל אספקט של המשחק, קבוצות כמו פולין, רומניה וטורקיה, שאין סיכוי אמיתי לצבור יותר נקודות מהן בקמפיין ארוך או לעבור אותן במשחקי הצלבה (אם יתקיימו בכלל – הקצאת ה 16 מאפשרת 8 בתים, מהם תעלנה שתי הראשונות). גם במדינות המדורגות מאחורינו כמה וכמה נבחרות שקשה מאוד לצפות לעבור אותן (איסלנד, ווילס, ארמניה, צפון אירלנד, סרביה). 16 נבחרות מתוך 54 החברות באופ"א זה שלשת העשירונים העליונים. מישהו חושב ברצינות שאנחנו שם?

*

אירוח משחקי 2026– יחד עם הגדלת הפורמט נקבעו גם שני כללים לגבי אירוח המשחקים. האחד – מדינות מקונפדרציות שאירחו את שני המשחקים האחרונים לא יוכלו להתמודד על האירוח. הכלל מוציא מהתמונה את אירופה (רוסיה 2018) ואסיה (קטאר 2022). השני – לראשונה מאז 2002 מותר למדינות להתמודד במשותף. לאחר התפוצצות פרשת השחיתות ב 2015 והתפטרותו של בלאטר נקבע כי תהליך בחירת המארחת יידחה וההחלטה הסופית, לאחר שלבי סינון ראשוני, הצגת המועמדויות ובחינתן, תתקבל רק במאי 2020. ההתפתחות האחרונה היא מהחודש שעבר,בדמות הודעה של ארה"ב, קנדה ומקסיקו על התמודדות לאירוח משותף. בנוסף הגישו שלושת המדינות לקונגרס הצעת החלטה, על פיה הן יקבלו מההתאחדות פרק זמן של שישה חודשים להכין את ההצעה המלאה (כולל כל ההיבטים הטכניים, לרבות אצטדיונים, תשתיות, תחבורה, לינה ותכנית שיווק). בסיום התקופה תוכל ההתאחדות לאשר את ההצעה ולהפוך אותה לזוכה, למעשה ללא תחרות, או לחזור להליך הביד כפי שסוכם.

יתרונות וחסרונות ההצעה בולטים לעין. התאחדות צפון ומרכז אמריקה והקריביים (קונקאק"ף) לא אירחה טורניר מ 1994, אז הגיע הזמן. ההצעה הצפון אמריקאית ודאי תהיה לעילא ולעילא מכל בחינה וקשה להאמין שהפדרציות האחרות שרלוונטיות לאירוח משחקי 2026 (אפריקה, אוקיאניה ודרום אמריקה) תוכלנה להתחרות בעוצמה המשולבת שנכנסה כאן לפעולה. במיוחד קוסמת ההצעה היות ומדובר בטורניר מורחב ראשון הדורש יכולות משמעותיות. פיפ"א לא רוצה להיכשל בחנוכת הפורמט החדש ומי טוב יותר מארה"ב (פלוס קנדה ומקסיקו, שאינן קוטלות קנים) לארגן אירוע מתוקתק ומהודק? מצד שני ההצעה היא קיצור דרך וזה פחות מושך במיוחד, לאור כוויות העבר והבחירה הקלוקלת והמושחתת ברוסיה וקטאר. תחרות היא תמיד טובה יאמרו המתנגדים. שארה"ב וחברותיה ישתתפו כמו כול יתר המדינות שהביעו התעניינות (מרוקו, מאפריקה ואוסטרליה ניו זילנד יחדיו, מאוקיאניה). בשורה התחתונה, אני אתפלא מאוד אם ההצעה תעבור ואם הטריאומווירט בראשות ארה"ב יקבל את מבוקשו. הרצון להראות שיש תחרות הוגנת על אירוח האירועים הגדולים, שאין העדפה של המערב העשיר, בשילוב סנטימנט אנטי אמריקאי חזק, הקיים כיום כמעט ברחבי העולם כולו, יכריעו את הכף.

*

כדורגל בשטחים שאין הסכמה בישראל איך קוראים להם– עוד על שולחן הקונגרס תפוח אדמה לוהט בדמות הצעת החלטה של התאחדות הכדורגל הפלסטינאית הנוגעת לשש קבוצות כדורגל מיישובים הנמצאים בשטחים הנ"ל, ביניהם קריית ארבע, מעלה אדומים ומושב תומר בערבה. המאבק הזה מתנהל בכמה מישורים. במישור הפורמלי מסתמכת ההתאחדות הפלסטינאית על סעיף בתקנון פיפ"א (72.2) הקובע כי מועדונים השייכים להתאחדות לא יישחקו בטריטוריה של התאחדות אחרת ללא הסכמתה. הטיעון הוא שמאחר והמועדונים הישראליים מארחים משחקים בטריטוריה פלסטינאית זו הפרת התקנון, החייבת לגרור סנקציות ובסופו של דבר גם את השעיית ישראל מפעילות בפיפ"א. התשובה הפורמלית הישראלית היא שמדובר בשטח במחלוקת, שגורלו והריבונות בו טרם נקבעו ושממילא, על פי ההסכמים התקפים עם הרשות הפלסטינאית, מדובר בשטחי C שהשליטה בהם היא בידי ישראל.

המישור השני הוא זירת הקרב האמיתית. זהו המישור הפוליטי. הפלסטינאים הצמאים להישגים פוליטיים רוצים להביך את ישראל ולבודד אותה. הם נישאים על גל החלטת האו"ם מדצמבר בדבר אי חוקיות ההתנחלויות ונשענים על הסנטימנט האנטי ישראלי האוטומטי הקיים אצל רוב החברים במוסדות בינלאומיים. ישראל מנגד מגיבה במגרש הזה בדרכה המסורתית. שגרירויות ישראל בעולם, כמו גם ארגונים יהודיים אחרים הונחו להביע התנגדות לעירוב פוליטיקה וספורט והתנגדות לצעדים חד צדדיים שאינם תורמים לשלום, שיגיע, אי"ה, רק במו"מ ישיר בין הצדדים.

*

בין הוויכוח הפורמלי לעימות הפוליטי יש בפיפ"א זרם מרכזי, פרקטי, אותו מוביל הנשיא ג'ובני  אינפנטינו. הוא הצהיר כבר, בהקשרים שונים, שפיפ"א לא אמורה להכריע או להתערב במחלוקות פוליטיות בינלאומיות, אלא לדאוג לקיום תנאים הולמים וראויים לפריחת משחק הכדורגל ברחבי העולם. ברוח הזו הוקמה ועדת מעקב לגישור בנושא הישראלי – פלסטיני, בראשות טוקיו סיקסוולה מדרא"פ, בה חברים גם היו"רים עייני ורג'וב. כאן נוצר הפתח לפתרון מעשי, עוקף עימות. הועדה התכנסה כמה פעמים וקיימה כמה דיונים, היא שחררה הצהרה משותפת ותצלום לחיצת ידיים משולשת, אבל לא הצליחה להשיג הישגים אמיתיים. חבל. ברור שקיום המשחקים בששת היישובים הנדונים לא פוגע בכדורגל הפלסטיני. דברים אחרים שעושה ישראל בשטח כן. ניתן היה לשפר באופן אמיתי את המצב באמצעות התחייבות ישראלית לחופש תנועה לשחקנים, סיוע בהכשרת מתקנים, אולי אפילו שימוש משותף במתקנים, אימונים משותפים, איזה טורניר מעורב, שום דבר שפוגע בביטחון. צעדים בוני אמון זה נקרא, מושג שפשט את הרגל בשנים האחרונות ללא הצדקה. מה פסול בשת"פ אזרחי שיכול להכניס קצת רוח טובה למקום בו הוא מוצר בחסר? במיוחד בגילאי ילדים ונוער? למרות ההיגיון שבהגעה להסדר, שיביא להסרת ההצעה הפלסטינאית מעל סדר היום, הדבר טרם קרה ולא נראה שיקרה עד ההצבעה. כמו בנושאים האקוטיים שבין הצדדים, גם בנושא פשוט יחסית וחביב כמו הכדורגל בשטחים, המקסימום שהיה מוכן להציע הצד הישראלי רחוק מהמינימום שהיה מוכן לקבל הצד הפלסטינאי. אנחנו במשחק שנתפס על ידי הצדדים כמשחק סכום אפס, לא ממש סיטואציה טובה להיות בה. בשורה התחתונה, בלחץ של אניפנטינו וסיקסוולה כנראה שפיפ"א תחליט להרוויח זמן ולא להחליט כרגע החלטות דרמטיות. ישראל תקבל פסק זמן נוסף להסדרת הנושא ותצא לסבב נוסף של שיחות, לגביו לצערי אין לי שום דבר אופטימי להגיד.

יאָ, בּרעכען –ורד שפירא קורנגוט

$
0
0

מכבי חיפה בצומת נטושה. עוד פעם. יש לה שתי דרכים שהיא יכולה לפנות אליהן. להביא מנהל מקצועי אירופאי מנוסה. כלומר אחד שחותך ומחליט. שלא מוכן לקחת בולשיט מאף אחד. והדרך השנייה זה להישאר עם מאמן שגם ניכשל וגם רוצה לנהל את ההצגה לבד. מאמן שמציע לחזור על אותו דבר. לזרוק ולקנות. עוד פייק טופ פליירס.

מנהל ספורטיבי מנוסה זה דיפרנט בול גיימ. מכבי חיפה עוד לא היתה שם. גם אם יש מי שמנסים למכור את הסיפור של היינו שם. ניסינו את זה. בשביל קרלסן מכבי חיפה הייתה הזדמנות לאסוף נקודות. להרים את עצמו מעמדה של סקאוט מקצוען ומשויף ל-מנהל ספורטיבי לגיטימי. זה שם אותו בעמדה של חולשה מסוימת מול המועדון.  מנהל ספורטיבי מוכח לא היה מסכים להיות מוצג בתור: אה… סוג של סקאוט סוג של מייעץ למאמן שמבטיח לשמוע אותו בנימוס או סתם עוד איש מקצוע שמסתובב במועדון. ניראה לכם?

*

קרלסן הסכים לקחת קבוצה במצב נתון. ערימה של בעיות שצריך לתקל. אבל מה מאמן דומיננטי שרגיל להגדרת תפקיד של מנג׳ר ורוצה לחלץ בעצמו את מכבי חיפה כי הוא מרגיש שרק הוא יודע איך. ואחראי בילעדי לרכש. ניראה לכם? זה לא סמנטיקה. במועדון בלי היררכיה אנשים נכנסים למשרדים אחד של השני ושמים את הרגליים על השולחן. והשחקנים רואים את זה ובוחרים צד והם גם יכולים לבקש משהו בשביל זה. בסביבת עבודה שבה בכל רגע זורקים מישהו לפח אין סולידריות. אנשים מתרגלים לעבוד רק בשביל האינטרסים האישיים שלהם. מכבי חיפה זה מועדון כדורגל  לא אתר שיקום של קריירות. רק שצריך היררכיה בשביל להחדיר את התובנה הזאת בחזרה לתוך המערכת.

*

ואז גיא לוזון.  בדה באזר יכולים לצעוק פלוס מאה  שלא משנה ישראלי או זר. במכבי חיפה זה ועוד איך משנה. טווח קצר. פליי אוף. מוטיבייטור. מה שהשחקנים רוצים. טוב חלק מהם. היו כמה שחקנים שהוא מחק. אז גיא לוזון עשה את הדברים שלו והצליח לטווח קצר מאד. ואז הוא עשה את הטעות הגדולה שלו כשהפריד את עצמו מהאינטרסים של המועדון.  יעקוב שחר היה צריך לפייס כמות מסויימת של אוהדים ולהמשיך לדבר על צוות מקצועי זר. אולי אפילו חשב על זה ברצינות.  בתגובה גיא לוזון פיזר סטופרים על הכביש.  זה היה גרוע מאד מצידו כי השחקנים של מכבי חיפה יודעים להריח חולשה ממרחק של קילומטרים. בתגובה גיא לוזון העמיד את כל השחקנים למיבחן. למכור. לקנות. חזרנו לנקודת המוצא. זה הסיפור על גיא לוזון ומכבי חיפה. כשבן אדם נעלב כי המציאות היא לא מה שסיפר לעצמו והוא מתחיל לפעול מתוך העלבון זה אבוד. אתרי הספורט מוציאים קטעים על על זה שההסכם של גיא לוזון לא מתיר למכבי חיפה לשחרר אותו ורק הוא יכול להשתחרר אם לא ייראה לו. זה אבוד.

מולנסטיין וקרלסן הצליחו להביא תוצאות טובות נגד המועדונים הגדולים של הכדורגל הישראלי. גם את זה יעקוב שחר רואה. גיא לוזון הביך את מכבי חיפה במשחקים הגדולים. הרבה יותר מההפסד ההוא בדרבי. ועוד להגיד אחרי זה שאין לו שחקנים. פעם ראשונה במלא זמן שגם מכבי חיפה הרשמית מטווחת את מדורי הספורט. אפילו למחוק את החלוץ הנורבגי אזמי זה כבר אאוט.

*

אז שתי דרכים. או מנהל ספורטיבי זר ודומיננטי או מאמן ישראלי דומיננטי  הדרך  של מנהל ספורטיבי חלש ומאמן  שמחליט עליו זה בערך כמו לנסוע ישר לתוך הקיר.

יש כדורגל בשכונה –יואב ויכסלפיש

$
0
0

(תמונת השער: ארז טיקולסקר במשימת ריגול מטעם נורדיה)

*

אוהדי כפר שלם הכינו כמות יפה של שלטים לקראת הפלייאוף, בנוסח "אם רק תאמינו", "תצליחו", "מים רבים לא יכבו את האהבה" וכמובן "מלחמה". כל אלה נראו מצוין עבור המצלמות אבל פסקול העידוד היה שייך בעיקר לאוהדי כפר קאסם (ראיתי רק גברים) עם מתופפים ושרשרת להיטים, כולם בעברית, כמו "אני אדום בנשמה, יאללה כפר קאסם מלחמה", "כל מי שלובש אדום קופץ" ועוד. המשטרה דאגה להפריד בין הקהלים וגם ליציע מרכזי (מתחת למגדל הטלוויזיה) ריק, אבל זה לא הפריע לארטילריה של כפר שלם (תלבושת כתומה עם לוגו "ענק השכונה") להשליך בקבוקי פלסטיק ממרחק ליציע של האורחים.

צילום: אביב בן ישראל

צילום: אביב בן ישראל

אחרי ששי מזור ניצל ריבאונד מכדור חופשי והשווה ל 1 – 1  בדקה הארבע עשרה , עשר דקות אחרי שער היתרון של יוני רביבו, התערבו . כוחות הביטחון וההפגזה נגמרה לא לפני שספידי גונזלס הפך ל"כהנא מת, כהנא מת" פלוס רצועת בונוס "אימא שלכם זונה".

על הדשא ראינו שתי קבוצות שמתקשות לחבר יותר משלוש מסירות. רן בן שמעון נותר בודד בשפיץ של כפר קאסם (לבן עם פסים שחורים ולוגו GRANITA  – עסק לקרמיקה) וגם קרלוס צ'קאנה לא הבריק בכפר שלם.

*

במחצית הגיעה תגבורת ליציע של כפר קאסם, וראשי הקבוצה התערבו כדי שהאוהדים ייכנסו חינם ואני עברתי ליציע של המארחת. שם נתקלתי בלא מעט אוהדים שרופים של בני יהודה עם חולצות "שער 9". כשבע מאות  איש הגיעו להערכתי כדי לתמוך בקבוצה שמביאה ביום רגיל בין מאה למאה וחמישים אוהדים. יוני רביבו הצליח לגלגל לרשת אחרי הגבהה כבר בדקה ה-47 והקהל האדום  השתולל משמחה עם דגלי ענק של אולטראס.

KONICA MINOLTA DIGITAL CAMERA

לעומת זאת ביציע של כפר שלם חזיתי בכמה דגלי ניילון כתומים שחולקו לילדים, וגם ילדות, שבאו לעודד. אחד תופף וניסה להמריץ את חבריו אבל לכפר אין רפרטואר והמקסימום הוא "כתום עולה". רביבו , כובש הצמד, הוחלף על ידי רובל סרסור, ההוא ממכבי פ"ת, ואוהד זועם צרח שהעברת סרט הקפטן הפכה לטקס הנחת תפילין כדי לבזבז זמן. יניב מזרחי נכנס ודקה אחרי נגמר סלאלום מבריק שלו ממרכז המגרש בהדיפה של גיא סאלם, שמנע 2:2. אוהדי כפר שלם/בני יהודה הבינו עניין והנטישה החלה חמש דקות לסיום.

הלחץ המקומי לא הועיל והאורחים חגגו בסיום עם השחקנים. זעקת "לכו הביתה" נענתה מיד ב"שיישרף לכם הכפר", אבל הרוחות נרגעו מיד.

 

 

 

 

תנסו אצל השכן –ירון גרופמן

$
0
0

בספטמבר הקרוב תיקבע העיר המארחת של המשחקים האולימפיים 2024. בימים אלה מבקרת משלחת של הועד האולימפי הבינלאומי בערים המועמדות לאירוח ולאחר מכן תכנס ההתמודדות לשלב הסיכומים וההצבעה. ההליך הפעם קצר יחסית כי יש רק שתי מתחרות – לוס אנג'לס ופאריז. לדרך יצאו ערים מתעניינות נוספות – ברלין, בוסטון, המבורג, רומא ובודפשט, אולם אף אחת מהן לא הגישה הצעה רשמית ולא נכנסה לשלב ההתמודדות.

מספר הערים המתמודדות רשמית (להבדיל מהתעניינות ראשונית בלתי מחייבת) על אירוח המשחקים האולימפיים יורד באופן שיטתי כבר שני עשורים. על אירוח משחקי 1992 ו 1996 התמודדו שש ערים. על אירוח משחקי 2000, 2004, 2008 ו 2012 חמש ערים. בהתמודדות על אירוח משחקי 2016 השתתפו רק ארבע (לונדון הזוכה ומולה שיקאגו, מדריד וטוקיו). מול טוקיו,הזוכה באירוח משחקי 2020, עמדו רק שתי מועמדות נוספות (איסטנבול ומדריד).כעת כאמור שתי מתמודדות בלבד.

הועד האולימפי מודע לירידה הזו וחושש, ככל הנראה, שקשה יהיה לנהל התמודדות על אירוח משחקי 2028. לכן הוא הציע למועמדות הנוכחיות את ההסדר הבא: הזוכה תארח את משחקי 2024 והמפסידה את המשחקים הבאים ב 2028. פאריז ולוס אנג'לס טרם נתנו את הסכמתם, הנדרשת כדי לתת להסדר תוקף רשמי.

*

המשחקים האולימפיים הם אולי האירוע הגלובלי החשוב, היוקרתי והמתוקשר ביותר. כיצד קרה שערים איבדו עניין באירוח?

הסיבה הישירה והמידית היא כמובן כלכלית. המשחקים האולימפיים הפכו להיות משאבת כסף אדירה לעיר המארחת, בעוד היתרונות הכלכליים שלהם מוטלים בספק. בעוד התועלת הכלכלית הישירה מהמשחקים (מכירות כרטיסים, תיירות, זכיינות) נאמדת בכשישה מיליארד דולר (כשחלק מזה זורם לוועד האולימפי הבינלאומי), העלות של המשחקים גבוהה באופן משמעותי – משחקי אתונה 2004 עלו כחמישה עשר מיליארד דולר, משחקי בייג'ינג 2008 כארבעים מיליארד ומשחקי ריו 2016 כעשרה מיליארד. בטווח הקצר זו אם כן עסקה גרועה, במיוחד כאשר רק חלק מההשקעות הן בפרויקטים שיש להם שימוש ויעילות בהמשך (כמו תחבורה ציבורית או שדה תעופה). חלק גדול מושקע הרי במתקנים שהופכים להיות פילים לבנים.

לגבי כדאיות בטווח הארוך – עליית קרנה של העיר והפיכתה למגנט תיירות והשקעות – גם זו מוטלת בספק. אמנם ברצלונה הפכה לעיר עולם משמעותית בעקבות משחקי 1992, אך זו דוגמה יחידה בעשורים האחרונים. דוגמאות מפחידות הן מונטריאול ואתונה שנכנסו, בעקבות המשחקים (אתונה לא רק בגללם) למצוקה כלכלית שנמשכה עשורים. מעמדן של לונדון, ריו ובייג'ינג כערי ענק משמעותיות וחשובות עסקית וגלובלית אינו קשור כלל למשחקים, הן היו כאלה גם לפניהם.

אצטדיון כדורעף נטוש באתונה

אצטדיון כדורעף נטוש באתונה

הכסף אם כן הוא גורם חשוב, אבל הוא לא היחיד. מאז משחקי מונטריאול חלפו 41 שנים, הלקח הכלכלי שלהם ידוע כבר כמה עשורים ובכל זאת הייתה התמודדות עזה ופעילה על האירוח בשנים לאחר מכן. על אירוח משחקי 1996 התמודדו אטלנטה הזוכה, אתונה, טורונטו, מלבורן, מנצ'סטר ובלגרד. אף אחת לא פרשה ונדרשו חמישה סיבובי הצבעה. על אירוח משחקי 2004 התחרו אתונה (הזוכה), רומא, קייפטאון, שטוקהולם ובואנוס איירס ונדרשו ארבעה סיבובים עד ההכרעה.

ישנן אם כן סיבות נוספות לירידה בביקוש. סיבה אחת היא מעורבות ופעילות קהילתית, המתנהלת ומגובה על ידי הרשתות החברתיות. בעבר התנהל הליך ההשתתפות בביד, כמו מהלכים שלטוניים אחרים, מעל ראשו של הציבור, כמעט ללא ידיעתו וללא מעורבותו הפעילה. הצעד הראשון היה של הגופים השלטוניים, אבל מהר מאוד השתלבו בתהליך ואף השתלטו עליו טייקונים וחברות ענק, שראו במשחקים פוטנציאל עסקי אדיר. הציבור התעדכן מדי פעם במתרחש ויצא לרקוד ברחובות כשהגיעה הודעת הזכייה. הימים האלה חלפו כמובן וטוב שכך.מעורבות הציבור, לובינג, הפגנות ופעילות נמרצת של תנועת התושבים NO BOSTON OLYMPICS הביאה לביטול השתתפותה של העיר בהתמודדות.

בזמן שנציגי העיר בשיתוף פעולה עם אנשי עסקים התכוננו לביד, התארגנה במקביל התנועה שאמרה במפורש שהמשחקים אולי טובים לוועד האולימפי הבינלאומי ולכמה חברות בניה ותשתיות, אבל הם לא טובים לנו בעלי העיר האמיתיים, התושבים. אל תעמיסו עלינו את הנטל של הוצאות וסקנדלים ואחר כך תשאירו אותנו עם מתקני ענק שצריך לתחזק. סופו של דבר, בסוף 2015 פרשה בוסטון מהתחרות. פעילות ציבורית דומה התנהלה גם בבודפשט. תנועת ההתנגדות למשחקים שם אספה 250,000 חתימות על עצומה שדרשה משאל תושבים. בעקבות זאת פרשה העיר גם כן מהתחרות. בחינה ציבורית מעמיקה של המועמדות ופעילות ציבורית נמרצת בעקבות זאת, מלווה במחאה ולחץ על מקבלי ההחלטות, הם המצב הבסיסי אליו צריכות להתכונן ערים שיש להן כוונה להשתתף במשחק הזה.

הפגנות בבוסטון

הפגנות בבוסטון

סיבה נוספת לירידה בביקוש לאירוח המשחקים נעוצה ככל הנראה בתהליכים רחבים יותר, פוליטיים וחברתיים. כשמביטים לאחור ניתן לזהות תקופה – בשנות השבעים והשמונים – בה הצטנן מאוד התיאבון של ערים בעולם. על אירוח משחקי 1980 התחרו רק מוסקבה ולוס אנג'לס, האחרונה הייתה מועמדת יחידה לאירוח משחקי 1984 ועל אירוח משחקי 1988 התחרו רק סיאולונאגויה. חשוב לזכור שהליך הביד יוצא לדרך כעשור לפני מועד המשחקים ומסתיים שבע שנים לפניהם. מדובר אם כן על תהליך שהתרחש בן 1970 ל1981. העולם אז היה לאחר עשורים של מלחמה קרה, מפוצל לשני גושים, ביניהם שררה מתיחות גדולה, תחרות על רכישת השפעה באזורים שונים על פני הגלובוס ומירוץ חימוש.בראשות המעצמות ניצבו טיפוסים חשדניים ושמרניים כברז'נייב וניקסון וכוחות רוסיים טיילו באפגניסטן. באווירה הזו אירועים גלובליים של ידידות ואחווה לא נתפסו כיוקרתיים ומבוקשים.

באמצע שנות השמונים החלו תהליכי פירוקו של הגוש המזרחי, המלחמה הקרה הסתיימה ומספר שנים לאחר מכן נכנס העולם – תחת מנהיגים כביל קלינטון וטוני בלייר, בעזרת האינטרנט ושורה של הסכמי סחר בינלאומיים – לעידן הגלובלי. בעשור האחרון סר חינה של הגלובליזציה ובעולם מנשבת רוח לאומנית ובדלנית, המאיימת לפרק את האיחוד האירופי המדדה, את הסכמי הסחר ומסגרות אחרות של שיתוף פעולה בינלאומי (שחלקן אכן כשלו בתפקידן). בעולם הזה, החווה מתקפות טרור בערי המערב, גלי פליטים עצומים ומונהג על ידי פוטין וטראמפ, בו מסתגרות מדינות מאחורי גדרות ממשיות ומטאפוריות, ירד חינם של המשחקים האולימפיים והם אינם היהלום שבכתר. על אירוח המסיבה הדחויה הזו, שאיבדה את זוהרה ככינוס חברתי עולמי של אהבה ורעות ללא גבולות, אין הרבה קופצים.

 

ובינתיים בבלומפילד –ירון גרופמן

$
0
0

לקראת חזרתם הצפויה של האדומים לליגת העל בעונת 2018/19, התפניתי לברר מה בעצם קורה בבלומפילד. איזה אצטדיון צפוי לקבל את פניה של העולה החדשה לליגת העל? מה התכנון? מה עם היציעים הוותיקים? יהיה פאב? מתי יסתיים השיפוץ? חיפוש פשוט בגוגל נתן תשובות כלליות בלבד. עלות הפרויקט כ 315 מיליון שקלים, מספר מקומות הישיבה במתקן יורחב ל 29,000 והוא יותאם לסטנדרטים המעודכנים של אופ"א. באחת הידיעות גם הופיעה תמונה של הדמיה, לא משהו שאפשר ללמוד ממנו איך באמת ייראה האצטדיון.

לגבי לוח הזמנים התגלו ברשת מסרים סותרים. דיווח אחד מינואר האחרון סיפר  ששיפוץ בלומפילד נעצר והחנוכה תידחה ל 2019. ידיעות מפברואר סיפרו  שהשיפוץ יתנהל מסביב לשעון וצפוי להסתיים בזמן לפתיחת עונת 2018/19. דיווח מאפריל עדכן את הצפי לסיום העבודות לסוף 2018.

כמובן שאין לי כל טענה ל YNET, ONE  וספורט 5. הם ניזונים מהודעות לעיתונות שמוציאה עיריית תל אביב, אין להם מידע עצמאי וישיר אודות אחד הפרויקטים הגדולים ביותר המבוצעים כעת במימון כסף ציבורי.

המקור לקבלת מידע כזה הוא הגופים הציבוריים האחראיים לייזום וניהול הפרויקט. לשם הלכתי כמובן.

*

התחלתי באתר עירית תל אביב. האצטדיון הוא בבעלות העירייה, היא בעלת המאה ובעלת הדעה, הכול בידיה. אתר העירייה בדרך כלל מוצלח במישור המידע והשירותים לאזרח, אבל בהקשר של פרויקט בלומפילד אין בו שום ערך. חיפוש בנושא הביא קישורים להמון מסמכים עירוניים המאזכרים את האצטדיון כחלק ממתחם, כחלק מציר, קישורים לתקציב העירייה משנים שונות ולתכניות בניין עיר שונות. מכל המסמכים האלה – אם יש לך המון סבלנות ואתה יודע לקרוא דוחו"ת כספיים ותוכניות אדריכליות – ניתן ללקט שברי מידע על גורלו ועתידו של האצטדיון, אבל תיאור פשוט, זמין וקריא על הפרויקט אין.

עברתי לאתר של חברת היכלי הספורט ת"א יפו. זו חברה עירונית, בבעלות מלאה של העירייה, המנהלת ומתפעלת את שני אצטדיוני הכדורסל העירוניים (יד אליהו ושלמה) ואת אצטדיון בלומפילד. באתר לא מעט שבחים לפועלה של החברה והצלחותיה, אבל בנושא הפרויקט הוא חסר תועלת. תחת הלשונית 'בלומפילד' מצאתי הודעה "נחזור בקרוב גדולים וחדישים יותר", תמונה של האצטדיון המצוי בשיפוץ וסרטון תדמית קצר, בן חמישים שניות, המספר על ההיסטוריה של האצטדיון ומראה טרקטור מבצע הריסת יציעים. מפרט, תקציב, לוח זמנים? יוק.

בלומפילד היכלי הספורט

צ'אנס אחרון, אתר הרשות לפיתוח כלכלי תל אביב יפו. הרשות גם היא גוף ציבורי, הזרוע הכלכלית של העירייה והיא יוזמת, מנהלת ומבצעת פרויקטים בעיר. היא מנהלת ומבצעת גם את פרויקט בלומפילד, אבל אין באתר שלה שום מידע עליו, מלבד פסקה סתמית המסבירה כי האצטדיון ישוקם וישופץ על בסיס המבנה הקיים.

בשורה התחתונה, כל הגופים הציבוריים המעורבים בפרויקט לא מוצאים לנכון לשתף את הציבור במתווה השיפוץ, בעלותו, בלוח הזמנים שלו ובהתקדמות. מדובר באצטדיון הכדורגל המרכזי של ת"א יפו, מתקן בעל היסטוריה עשירה, בו משקיעה העירייה כספי ציבור בהיקף עצום, המגיע לכמעט 30% מתקציב הפיתוח השנתי שלה. תושב העיר או סתם אוהד המתעניין מה בדיוק קורה שם יכול להמשיך להתעניין. הרבה דברים מעניינים יש בעולם שקשה למצוא להם תשובה.

*

תרבות שלטון לא מתמצה בעיסוק בעניינים שברומו של עולם, כמו הפרדת הרשויות, סמכויות ראש הממשלה בנושאי חוץ וביטחון והתערבות בג"צ, או בזוטות צעקניות מעולמם של חברי הכנסת, מי אמר מה באיזה שבתרבות או בראיון ברדיו ולמי. תרבות שלטון, לפחות בדמוקרטיות מערביות, היא שקיפות, מסירת מידע לציבור על הנעשה ברכושו, בכספיו, בנדל"ן שלו, אשר כולם מופקדים בידי הרשות ובידי הפקידים הנוכחיים בנאמנות. תרבות שלטון מקצועית, הוגנת, מחלחלת למטה. היא תורמת לתרבות ניהול של אגודות ספורט, לתרבות דיון, לתרבות אוהדים. שלטון המתייחס ברצינות לעצמו ולחובותיו מהווה דוגמה לסקטור הפרטי ורשאי לדרוש ממנו לנהוג על פי אותם קריטריונים. שלטון שלא מוסר מידע לציבור מסמל זלזול, שחיתות, פרוטקציוניזם.

*

מתוסכל נכנסתי להתעניין באצטדיון החדש שבונה בימים אלה מועדון הכדורגל טוטנהאם. באתר המודרני, האלגנטי והיעיל של המועדון התעדכנתי בתוכניות מפורטות של האצטדיון החדש, צפיתי בהדמיות, ביקרתי בו באמצעות מציאות מדומה, ראיתי את מפרטי היציעים, השטחים הציבוריים, השירותים ההיקפיים והחניה. באמצעות חמש מצלמות המשדרות 24/7 ביקרתי באתר העבודות וראיתי כיצד הן מתקדמות. מועדון הכדורגל טוטנהאם אינו בבעלות עיריית לונדון או גוף ציבורי בריטי אחר, הוא בבעלות חברה פרטית. לפני ימים ספורים צפיתי, אכול קנאה, בטקס הפרידה לוייט הארט ליין הישן, טרם הריסתו, בו עלו על כר הדשא ותיקי השחקנים ועשרות אלפי אוהדים שרו יחד עם מקהלה את שיר המועדון. בסרט ששודר לפני הטקס אמר הבעלים והיו"ר דניאל לוי: "ביקרתי באצטדיון הזה לראשונה כשהייתי בן שבע. אני גאה להיות יו"ר המועדון המפואר הזה, השייך למעשה לאוהדים. אני רק שומר החותם, אחרי יבוא יו"ר אחר". הוא השתמש במילה CUSTODIAN, שפירושה בעולם העסקים והמשפט – מי ששומר על רכושו של אחר ומנהל אותו לטובתו. הוא הבעלים של המועדון. תרבות שלטון. תרבות ספורט. תרבות אוהדים. תרבות.

לקראת סיום –יואב ויכסלפיש

$
0
0

כמו בשבוע שעבר בשכונת התקווה, גם בנתניה שמרה המשטרה על מרווח של יציע שלם בין אוהדי הקבוצות. הפעם גודל המרווח הספיק כדי למנוע השלכת חפצים מעבר לגדר, והאוהדים התרכזו בעידוד. שלט אדום גדול עם "לעולם לא תצעדי לבד" נתלה ביציע האדום.

הלוגו של GRANITA  קרמיקה עבר לגב של כפר קאסם, בהצרחה עם "מושיר סנטר" שצץ על הבטן, בפונטים לא אחידים (שוני בין החולצות), אולי כדי לבלבל את היריב.טבריה עלתה בכחול עם "סופרבוס".

אוהד אדלשטיין בישל לרן בן שמעון את הראשון כבר בדקה ה-11 והמקהלה של קאסם חגגה בשורות הראשונות של המפלס העליון עם "אני אדום בנשמה, יאללה כפר קאסם מלחמה" ו"אדום עולה". חן ידען ידע לנצל חור בהגנה והשווה את התוצאות ל-1:1 בדקה ה-26 ואוהדי כפר קאסם הגיבו בגרסה שלהם למחיאת הכף האיסלנדית מהיורו.

עברו רק חמש דקות ורן בן שמעון העלה ל-1:2 בפנדל אחרי כחמש דקות ועד להפסקה טבריה לא סיכנה את השער. לראשונה שמעתי גם שירים אישיים על בסיס "אוי/יו/יו/יו/יוי"( מזוהה עם הפועל רמת גן) שהוקדשו לרן בן שמעון ולגיא סלם ("השוער מספר אחת").

KONICA MINOLTA DIGITAL CAMERA

המזנונים גזרו קופונים בהפסקה  עם עשרה שקלים לכוס שתייה ושום רוכל לא נראה באופק. עברתי ליציע של טבריה, אליו הגיעו באזור חמש מאות אוהדים, שליש מהכמות של כפר קאסם, שמילאו רק את המפלס התחתון. נצפו שם מספר אוהדים עם צעיפים ואפילו כמה דגלי פסים כחול לבן וכאלה עם הסמל. הקהל הטברייני שקט בתחילת המחצית השנייה, אולי כי רבים נתקעו בתור במזנון, וכפר קאסם מתקרבת לשלישי אבל יוני רביבו מחמיץ פעמיים. המקהלה בכחול, כולל מתופף, מתעוררת פתאום עם תופים ורפרטואר לא מרשים במיוחד שכולל את "כחול עולה", "הר הבית בידינו", "מוחמד מת" ו"בכל מקום/בכל שעה..", רוביל סרסור החליף את רביבו והוחלף בעצמו בגלל פציעה וסאמח מרעב סגר עניין בדקה ה-88. אוהדי טבריה החלו לרדת מהיציע לצלילי "יאללה הביתה", וכמה מאלה שנשארו ענו מיד ב"שיישרף לכם הכפר" אבל לא שכחו להודות לשחקנים בסיום. האדומים חגגו עם האוהדים שלהם בטקס המסורתי וחזרו, עם מאמן אחר וסגל שעבר מהפכה, לאותה נקודה מאשתקד, צמד משחקים מול המקום הארבע עשר בלאומית.

מכבי, מכביזם, כדורסל, עיתונאות –אוהד גרינוולד עונה לקוראים

$
0
0

jkj

פתיח (רונן דורפן). הרעיון הזה של ״ראיון קוראים״ הוא משהו שאני מכיר ממגזין הכדורגל האנגלי Four Four Two ומאד אוהב. אבל בכל ההיסטוריה של הבלוג שלי ושל דה באזר עשינו זאת רק פעמיים. פעם עם גלעד בלום על טניס ופעם עם סאל אמרגי על ריאל-בארסה. למה? התשובה היא טריוויאלית – תמיד, למרות הכל – אני קצת חושש שלא יהיו מספיק שאלות.

אבל כשאוהד פנה אלי וחשבנו איך לסייע קצת לפרסומו של הספר החשוב שכתב, בתחילה חשבתי לראיין אותו בעצמי, לפני שחשבתי לחזור אל הפורמט הזה. התוצאה הייתה ערימת עבודה שנחתה על שולחנו של אוהד והרגשתי קצת לא נעים.

הקשר שלי עם אוהד במשך השנים היה בצ׳ט, מעולם לא פגשתי בו אישית ומעולם לא השתייכנו לאותו מקום עבודה. אבל הנה בפרוייקט הזה קיבלתי את התשובה הלא מפתיעה לסיבה לאיכותו העיתונאית. מוסר עבודה גדול ותחושת שירות כלפי הקוראים. הוא ישב וכתב 8000 מלים בתשובה לשאלותכם. וזו גם הסיבה שדברים קצת התעכבו!

הקריאה מרתקת ואוהד מזמין אתכם לשאול עוד שאלות בדיון.

*

ועכשיו לתשובות:

אנונימוס,
1. האם לדעתך אי פעם תצא האמת לאור בפרשת פנאן?
2. האם לדעתך השפל הנוכחי של מכבי ת"א הוא זמני בלבד?

1. אם הכוונה בשאלה היא לכל האמת – כל אנשי הקש, חשבונות הבנק הזרים, המשקיעים וכו' – התשובה היא שלדעתי אין כזאת אפשרות. מוני פנאן פעל במידור קיצוני שלא מאפשר לקבל את כל התמונה על כל פרטיה, בוודאי שבהתחשב בכך שלאף אחד משותפיו אין אינטרס להיחשף. עם זאת, השקעתי מאמצים אדירים בניסיון לפצח את התעלומה ככל שניתן, ואני חושב שהגעתי בספר הכי רחוק שאפשר ביחס להבנת המנגנון וכל מה שעמד מאחוריו. אני חושב שמקריאת הדברים מתקבלת תמונה די ברורה של מה שקרה.

2. אני בטוח שיגיעו בקרוב עונות טובות יותר. רצף הכישלונות הזה הוא לא הגיוני, ולו רק ביחס לתקציב הגבוה של מכבי. האם מכבי תזכה בקרוב בגביע אירופה? אי-אפשר לדעת. גם ב-2014 אף אחד לא הימר על מכבי. זה יכול לקרות, בטח בשיטת הפיינל פור. האם מכבי תחזור לשלוט באירופה כמו בתחילת שנות האלפיים? לזה כבר יותר קשה לי להאמין במצב הנוכחי, אבל אין סיבה שמכבי לא תהיה מינימום בטופ-8 בכל שנה. מבחינה תקציבית היא שם.

יוני (המקורי מפעם),
מה אתה הכי מצטער שנחתך בעריכה?
חשבת לכתוב ספר רק על פרשת פנאן או פרשות שחיתות שקשורות למכבי, ולא סקירה הסטורית מקיפה?

1. לצערי, אני לא יכול להתייחס לכל מה שנחתך בעריכה, אבל השקעתי הרבה זמן במחקר ובכתיבה על המאבקים הספורטיביים-פוליטיים בשנות המלחמה הקרה בעולם, פרק של עשרות עמודים, והוא ירד כמעט בשלמותו. באמת דברים מעניינים. בסה"כ נערכו החוצה כ-100 עמודים. עדיין, הספר מכיל למעלה מ-400 עמודים. אני מאוד מרוצה ממנו כפי שהוא.

2. הייתה אפשרות להקדיש ספר שלם לפרשת פנאן, אבל הגעתי למסקנה שמוני, במלוא הכבוד, הוא רק חלק מסיפורה הכולל של מכבי כמועדון, כפירמה, כמיתוס – וזה היה בעיני סיפור גדול, מורכב ומעניין עוד יותר. לכן שמתי את מוני והבנק בקונטקסט הנכון. מוני הוא חלק גדול מה-DNA של מכבי כפי שאנחנו מכירים אותו גם היום, אבל הוא בהחלט לא ממצה את כל הרעיון המכבי, גם אם הוא משמש כהתגלמות המכביזם הנובורישי של שנות ה-90' והאלפיים.

Guss
בשנים האחרונות החברה הישראלית עוברת תהליך של "שיבה ללאומיות"- לאחר הפירוק וההפרטה של שנות ה-90 וה-00, נדמה כי גאווה לאומית, וסמלים לאומיים חוזרים לאופנה במובן הפוליטי והחברתי. אתה חושב שבמצב זה יכולה לקום מכבי חדשה? קבוצת ספורט שהיא גם סמל לאומי? (לא משנה כרגע אם זה מכבי עצמה או קבוצה אחרת)

אני לא חושב ש"תופעת מכבי" של שנות ה-70' יכולה לחזור על עצמה, לא רק בארץ אלא בשום מקום אחר בעולם. זה לא היה סתם עניין של לאומיות\לאומנות. מכבי יצרה את המעמד שלה גם מכורח נסיבות היסטוריות, סוציולוגיות ופוליטיות חד-פעמיות. אנחנו מדברים על שנות ה-70', על מדינה אחרת, מוכה, חבולה, לאחר מלחמת יום כיפור, מדינה שהייתה צמאה לגיבורים, וההצלחות של 77' והלאה התחברו בדיוק לנקודה הזו. גם אסור לשכוח את התקופה של ערוץ טלוויזיה אחד ויחיד, של היעדר אינטרנט או אמצעי בידור אחרים, ועוד. מכבי פעלה אז בתוך סוג של ואקום ונהנתה מתשומת לב ציבורית חד-פעמית. זה כבר לא יכול לקרות יותר היום, מכל כך הרבה סיבות. ואולי טוב שכך. זה היה מתאים אולי לתקופה אחרת, לעידן אחר.

היסטוריון של ספורט,
1.האם לדעתך יש ממש בטענות כלפי סמי בכר ?
2. מה אתה יכול לספר על היחסים הפנימיים בין בעלי המניות מזרחי ,פדרמן והיתר והאם כיום משהו מהותי השתנה שם ביחס לעבר ?.

1. לאיזה טענות כלפי סמי בכר אתה מתכוון? הוא תבע את "הארץ" שרמז לקשר לכאורה בינו לבין מוני פנאן, ואני בהחלט לא מצאתי קשר ביניהם. אם אתה מתכוון לצמד השריקות נגד טפירו – אני חושב שהן סתם היו שריקות גרועות.

2. אני חושב שברמה העקרונית לא הרבה השתנה ביחס שבין בעלי המניות. עדיין החלטות מתקבלות במעין פורום מצומצם, בדרך של דיון והסכמה פה-אחד. אולי יחסי הכוחות הפנימיים השתנו. הם בעצם בטוח השתנו אחרי העזיבה של מוני פנאן, שהיה הגורם הכי חזק במערכת ולמעשה יד-ימינו של שמעון מזרחי בתוך הקבוצה. מזרחי שאב הרבה מהכוח שלו במועדון ממוני, ולפניו משמלוק מחרובסקי. ללא "אנשי השטח" שלו, האחיזה של שמעון במועדון התרופפה. זה אולי גם עניין של גיל; בל נשכח ששמעון תכף בן 80. למרות הניסיון להצעיר את המערכת, נראה שהם עדיין לא מצאו את הנוסחה שתאפשר להם להסדיר את הליך קבלת ההחלטות.

אוריה,
מה הסיפור עם וויצ'יץ?
הרי הוא בתפקיד שלא היה מעולם בעבר במכבי, ממתי שמעון ופדרמן מתנדבים לוותר על הכח שלהם?
זה זועק לשמיים לאור הכשלונות האחרונים…

וויצ'יץ' זה סיפור שהוא לא ברור לאף אחד. הוא מוגדר כמנהל מקצועי, אבל בתכלס, מי שמחליטים הם הבעלים. וויצ'יץ' לא מחזיק בסמכויות של ג'ורדי קרויף בכדורגל, למשל, אלא לדעתי הוא חלש ממנו בהרבה (או שהבעלים בכדורסל הרבה יותר דומיננטיים ברמת היום-יום. לראיה, אפילו המנכ"ל חגי בדש לא החזיק יותר מכמה חודשים והחליט ללכת הביתה). כך שאל תאמין לכך ששמעון ודיוויד מוותרים כל כך מהר על הכוח שלהם. אני כן חושב ומבין שעם הכישלונות האחרונים, אט אט מחלחלת גם אצלם ההבנה שמשהו צריך להשתנות ושהם צריכים לקחת צעד אחורה. אבל כבר משנות ה-80' ניסו להעלות אותם ליציע, וזה לא עבד. לא יודע אם זה יעבוד גם עכשיו.

איציק,
1. יש טענות שהמינוי של וויצ'ץ' לתפקיד קשור אך ורק לבנק פנאן והשארתו לא תלויה בתפקודו. האם יש ממש בטענות אלו?
2. האם התחושה מהשנים האחרונות (ולא מעונה אומללה זו) שמכבי תהפוך תוך שנה שנתיים לקבוצת מרכז טבלה פלוס-מינוס יש לה בסיס לפי הניהול או שהמסגרת עדיין מספיק חזקה כדי להתאושש?

1. למיטב ידיעתי אין כלום בטענות האלה. הן הזויות לחלוטין.

2. קבוצת מרכז טבלה ביורוליג, או בליגת העל? אין בזה ממש, לדעתי. מכבי שווה בכל עונה טופ-8 ביורוליג לפחות, בהתחשב בתקציב, במסורת ובמגרש הביתי שלה. ובליגה אין שום סיבה שלא תסיים במקום הראשון בכל עונה, או לפחות במקום השני, תלוי גם בטיב הקבוצה של הפועל ירושלים.

מתן,
1. מה הסיכוי שמזרחי, האיש שתמיד חייב לדעת הכל, לא ידע על בנק פנאן (והאם לדעתך יכול להיות שגם הוא היה מעורב בהשקעות ואולי גם ברווחים)?
2. האם אתה חושב שהקריסה העקבית של מכבי בשנים האחרונות זה תהליך שבסופו היא תהפוך לעוד קבוצה (כמובן עדיין הכי עשירה ובד"כ גם הכי חזקה) או שזה רק עניין של זמן עד שהם יחזרו להתנהל בצורה נורמלית שתשיב להם את השליטה המוגזמת בענף?
3. (סוג של שאלת המשך לשאלה הקודמת) האם לדעתך יש מאמן שיכול להצליח בקבוצה במצב הנוכחי? כי עושה רושם שגם פופ לא יהיה מסוגל לתפקד במערכת הזאת
תודה רבה, מחכה בקוצר רוח לקרוא את הספר

1. את מה שאני חושב על זה כתבתי בספר. אין הוכחה ששמעון ידע בוודאות על הבנק, או שהיה נוכח בעת שפנאן ביצע איזושהי פעולה שקשורה לבנק. לכן אי אפשר לכתוב בוודאות שהוא ידע. אני חושב שהוא בעיקר לא רצה לדעת. אבל גם אם שמעון לא ידע, אז זה אולי לא עניין פלילי, אבל לכל הפחות מדובר ברשלנות משמעותית, וזה כמובן מאיר באור אחרי לגמרי את כל מה שחשבנו במשך הרבה שנים על "ההנהלה הטובה באירופה". היא אולי הייתה פעם, בשנות השבעים והשמונים. אבל אז זו הפכה לשכונה. מצד שני, זה גם היה סוד הקסם של מכבי במשך הרבה שנים, ואולי מה שהביא והשאיר אצלה שחקנים כמו מקדונלד, האפמן, פארקר, שאראס ו-וויצ'יץ', שהיו אחראים לשנים הכי גדולות ויפות בתולדות המועדון. אז אולי אחורי הקלעים היו רקובים, אבל על הבמה נתנו חתיכת קונצרט, וזה מה שייזכר לאורך ההיסטוריה.

2. אם אתה מתכוון לשליטה ה"מוגזמת" של מכבי בליגה הישראלית בין 1970 ל-2008 (ואפילו אפשר להכניס פנימה את הקדנציה האחרונה של בלאט), אז אני חושב שכל עוד ירושלים תעמיד קבוצות ברמה הזו, מכבי בוודאי לא תזכה באליפויות ב-50 הפרש. אבל אין לי ספק שמכבי תמשיך לתת את הטון בליגה הישראלית. מה שקורה בשנתיים-שלוש האחרונות זו קריסה טוטאלית שקשורה לדעתי יותר לעניינים פסיכולוגיים. לא הייתי בונה על המשך ההתדרדרות, בעיקר כי אין עוד לאן להתדרדר.

3. תמיד ההנהלה של מכבי הייתה מרובת ראשים. בואו לא נשכח. גם בשנים הגדולות של ה-70' וה-80', מכבי נוהלה ע"י ארבעה – מזרחי, מחרובסקי, אריה ברנוביץ' ואמנון אבידן. ואחר כך זה היה מזרחי, פנאן ופדרמן, ובשנת 2000 נכנסו עוד שותפים שהתחלפו מידי פעם. אבל אף פעם לא היה למכבי בעל בית יחיד בסגנון של גולדהאר בכדורגל. האם יש מאמן שיכול להצליח? אני בטוח שכן. אני חושב שזה צריך להיות מישהו שכבר היה שם. בעיני, דיוויד בלאט ודן שמיר זה שילוב טוב. אולי גם משהו שקשור בשרון דרוקר. לחילופין אפשר להחתים מישהו שהוא מספיק שנים בענף כדי להכיר אותם ולדעת איך באמת נראה ה-DNA של מכבי. לא הייתי מחתים מאמן זר, ואני סקפטי גם לגבי שאראס.

גיא זהר,
מכבי סל בכלל ושמעון מזרחי בפרט ידועים ככאלו שלא ממש משאירים במערכת או שומרים על קשר עם שחקני, מאמני ועסקני העבר. מדוע לאולסי דאגו באופן כל כך מעורר השראה?

ועוד שאלה. האם לדעתך בשנים הקרובות מבנה הבעלות של מכבי ישתנה?

1. שאלה טובה. לא יודע. אולסי היה קרוב במיוחד לשמלוק. אני מניח ששמלוק היה הפעיל המרכזי בעניין. בכלל, זה נכון שההנהלה לא בדיוק שמרה על קשר עם שחקני העבר, אבל כן יש קשר מיוחד בין המנהלים לדור של 77', אני חושב, וגם בין השחקנים עצמם של אותה תקופה. אולסי, ברקוביץ', ארואסטי, ברודי, כולם – עדיין נפגשים הרבה יחד, למיטב ידיעתי. זו פשוט חברות שנצרבה בתקופה אחרת.

2. אני קורא את הפרסומים, אבל משום מה קשה לי להאמין שפדרמן או רקנאטי (ובטח מזרחי) יימכרו את הקבוצה הלאה. זה משהו שהם סירבו לעשות במשך עשרות שנים, ואני לא חושב שהם ירצו ללכת דווקא עכשיו, בתקופת שפל. בקיצור, לא הייתי בונה על זה, אבל אין לדעת.

דור,
מה דעתך על ניסיון המינוי של גור שלף כמעין "מוני חדש"? האם יש אדם שיכול להיכנס לנעליו? האם מוני אכן היה אגדה או שבסופו של דבר היה בעצם נוכל?
מה השלב הבא באבולוציה של מכבי? איך לדעתך הם יתמודדו עם מצבם הנוכחי?

הוכח שגור שלף לא בדיוק הצליח להיכנס לנעליים של מוני. הם אנשים שונים לגמרי. מוני היה מאוד חם ואבהי, וגור הרבה יותר קר וציניקן ובכלל היה די קרוב מבחינת הגיל לשחקנים. הוא בטח לא היה אבא, אולי יותר אח גדול ועוקצני. אין שום דבר חופף באישיות שלהם ולכן זה לא היה יכול לעבוד. אני לא רואה אדם שייכנס בדיוק לנעליים של מוני וימלא את התפקיד כפי שמילא. מוני, למעשה, היה המחליף של שמלוק מחרובסקי, שהמציא את מוסד ה"מנהל" הייחודי למכבי. שמלוק החזיק בתפקיד מתחילת שנות ה-60' ועד 1992, ומוני המשיך אותו עד 2008. למעשה, המוסד הזה, שהיה קיים במשך כארבעים שנה, נגמר אחרי העזיבה של מוני. מוני ושמלוק היו באמת אנשים חד-פעמיים. לגבי שאלתך – מוני אכן אגדה. אבל כמובן שגם היה נוכל.

השלב הבא באבולוציה של מכבי יהיה חייב להיות שינוי האופן שבו מנוהל המועדון; מעבר מניהול קולקטיבי לניהול באמצעות בעלים יחיד\באמצעות פונקציה מקצועית שתקבל באמת מרחב פעולה (ג'נרל מנג'ר\מנהל ספורטיבי\וכיוצ"ב), כמו ג'ורדי קרויף בכדורגל. ואולי גם וגם.

אמיתי,
-בהתחשב בכל ההיסטוריה שלך עם מכבי ואוהדיה, האם אתה עדיין אוהד מכבי?
-אתה מומחה למכבי לכן אשמח שתעזור לנו פה בדה באזר. מי מהכותבים הכי מכביסט?
-טלבי. מתאמץ מידי. נופל לקלישאה. גם משתמש בהומור (נוגד את רוח המועדון)
-שדמי. לא ככ ברור מה הפואנטה אבל הוא מתוחכם מידי. לא ווינר.
-שלי. אינטיליגנט מידי ואופטימי מידי. נראה לי גם שמאלן
-דובינסקי. הפייבוריט שלי. גר באמריקה. יוצא ממשחקים באמצע ונוהג להתלונן. מזרחי לעניים
בתודה מראש

1. אוהד תמיד נשאר אוהד של המועדון. גם הספר נכתב, בחלקים רבים, ממקום חם ונוסטלגי, ואני חושב שזה מורגש בקריאה.

2. כל הרשימה הנכבדת הזו מעוררת יראת כבוד. מסכים לאבחנותיך לגבי שדמי הפסאודו-מכביסט. דובינסקי הוא כמעט משפחה, בהתחשב בכך שאחיו הקטן ישן על המיטה לידי בטירונות והעביר איתי את חלקו הראשון של שירותו הצבאי, לכן אני מנוע מלהתייחס אליו. שלי אכן נראה כמו אובר אינטליגנטי. טלבי הוא לא רק מכביסט גדול, אלא אובססיבי אפילו יותר ממני, ולכן אני חושב שהניצחון שלו – בנקודות.

אריק האדום,
בתור אחד שהיה שם בפנים. איך ההשפעה של בעלי העניין במכבי באה לידי ביטוי באתרי הספורט.
גם ובעיקר וואלה.
וספר לנו את מה שאנחנו משערים לגבי תרבות ספירת הקליקים.
האם התבקשת להביא תוכן צהוב יותר? עסיסי?
האם יש לחץ על העורכים ומשם אל הכתבים להביא תוכן שמושך קהל? האם ביטלו כתבות שיכלו להיחשב משעממות?

1. אני חושב שבעבר הייתה למנהלים של מכבי הרבה יותר השפעה על תקשורת הספורט (הגם שהיא עדיין קיימת). בעבר היו בקושי 2-3 עיתוני ספורט, והעיתונאים שסיקרו את הקבוצה היו מקצוענים שעשו זאת במשך שנים. מקצוענים במובן שזה היה המקצוע שלהם לחיים (היום מדובר בחבר'ה בני 25-35, שקשה לי להאמין שישרדו במקצוע הזה זמן רב). בדור הישן, מכיוון שזה היה המקצוע שלהם ומקור פרנסתם, החשש לאבד את העבודה היה גדול. יחד עם העובדה שמכבי הייתה בשיא כוחה, והאווירה הציבורית הייתה כזו שאסור לפגוע במכבי בשום אופן, ברור שמכבי הייתה יכולה להשפיע הרבה יותר על תוכן הדברים שנכתבים. התייחסתי לכך גם בספר, כאשר כתבתי על עפר שלח ואז על ציון נאנוס, ועל הניסיונות של אנשי מכבי להשפיע על הכתיבה שלהם (במקרים האלה, זה לא באמת צלח). אגב, בל נשכח שחלק מהעיתונאים של אז – רפי נאה שריד אחרון לעידן ההוא – ממש גדלו עם מכבי, וההצלחה של מכבי בהחלט קידמה מאוד את השם ואת הקריירות שלהם, כך שהיה להם גם מעין אינטרס שמכבי תצליח. כאמור, זו הייתה עיתונות שונה לגמרי. היום אנחנו מדברים על תקופה אחרת, רוח אחרת, ודור צעיר של עיתונאים שפחות עושה חשבון, בעל מעט סנטימנטים למועדון (אם בכלל) ושרוצה להתבלט בעידן התחרותי באמצעות סיפורים בלעדיים, מה שגורם לכולם להתאמץ להביא סיפורים שיעשו בלאגן.

2. מטעמים אתיים אני לא יכול להתייחס לתקופה בוואלה, למרות שבגדול אפשר לומר שקיבלתי חופש פעולה.

מה עוד יש לומר על התרבות הקליקים? אנחנו רואים איך זה נראה. מערכות האתרים היום יודעות לומר כמה גולשים לא רק נמצאים באתר, אלא כמה קוראים באותה השנייה כל כתבה וכמה מהם אפילו גוללים אותה למטה, ועד איפה בדיוק. הכל נבדק ונמדד.

אין ספק שהעורכים נמדדים בקליקים, מה שכמובן גורם להם לחפש תכנים מסוימים. למרות זאת, בוואלה כן אהבו כתבות מגזין מורכבות יותר ובמשך שנים זה היה סוד ההצלחה של האתר. אני חושב שבמשך תקופה ארוכה, מהרגע שבו נעלם לנו "שם המשחק", "הארץ" הצטמצם ו"מעריב" קרס לתוך עצמו, וואלה פעלה די בוואקום בעניין הזה של עומק וצבע בסיקור ספורט, לפחות בכדורסל.

ואגב שאלתך, זה מזכיר לי איזו כתבה שעבדתי עליה לפני שנים, כאשר התכוונו להרחיק באירופה את קשת השלוש: ישבתי וקראתי מאמרים מקצועיים מרחבי העולם, דיברתי עם מומחים וכתבתי כמה אלפי מילים על איך הרחקת קשת השלוש תשנה את הכדורסל האירופאי וכו'. הייתי מאוד גאה בתוצאה. מצד שני, הרייטינג היה נמוך מאוד. כמה ימים לפני כן או אחרי כן העליתי איזה אייטם שהיה קשור כמדומני לשמעון מזרחי, משהו באמת בסיסי, והוא כמובן קיבל פי כמה וכמה יותר צפיות. היה ברור לי מה באמת מעניין את רוב הקוראים, אבל אני לפחות השתדלתי תמיד לספק תוכן מקורי ומעמיק לקוראים שלי. ברוב המקרים אני חושב שגם הצלחתי.

לגבי הלחץ – אני חושב שהוא קיים. הוא מתבטא מאוד בבחירת הכותרות. והיו לי לא מעט מחלוקות וריבים בעניין.

אשם בן דוד,
1. מדוע החקירה המשטרתית ושל רשות המיסים בנוגע לבנק לא הגיעה לכלום במיוחד בהתחשב בעובדה שהיו שחקנים שאמרו בקול שהם היו מושקעים אצלו?
2. האם ההתנערות ממנו אכן הייתה מוחלטת או שאפילו לעו"ד מזרחי יש רגש נאמנות והוא נשאר בקשר כלשהו עם מי שהיה מאוד מאוד קרוב אליו במשך שנים?
3. איך זה זה שנתנו לך לפרסם את הספר והאם מעתה אינך רשאי להגיע לשום מקום בין גבעתיים לפארק דרום?
4. האם להערכתך יש סיכוי שמתישהו כל האמת תצא לאור או שכולם יקחו איתם את הסודות לקבר?

1. החקירה לא הגיעה לכלום מכמה סיבות:

א. לא הצליחו לפצח בזמנו את המנגנון.

ב. לא מצאו כספים כלשהם.

ג. שחקנים לא הודו שהשקיעו אצל מוני כסף, אלא טענו ש"הלוו" לו כספים, מה שבהיעדר תיעוד לא ניתן היה לשלול (התייחסתי לנקודה החשובה הזו בספר, וגם להשלכות שלה. כדאי לקרוא שם).

ד. ואולי הנקודה המרכזית – אי-אפשר היה להוכיח שמישהו בכלל הרוויח כסף. מבחינה חוקית העבירה מתגבשת כאשר בנאדם גורף רווחים בלתי-מדווחים. כאשר בנאדם מפסיד, אפילו השקיע במיזם שכזה, לא קיימת עבירה פלילית. זה היה חוקי לגמרי להשקיע כסף אצל אדם כמו מוני, לקבל את הרווחים ולדווח עליהם לרשויות המס. אבל את זה כמובן אף אחד לא עשה, גם אלו שדאגו לקחת את הריבית החודשית.

2. ההתנתקות של שמעון ממוני הייתה די מוחלטת בשנים הראשונות. שמעון התנער ממעשיו של מוני בכל הזדמנות. אני יודע שהוא לא מצוי בקשר עד היום עם שרון פנאן. מצד שני, בשנים האחרונות רגב פנאן מועסק במכבי כמאמן כושר (קודם לכן הועסק במחלקת הנוער), והבת לירון פנאן עשתה כמה עסקים עם מכבי כסוכנת. אני יודע ששמעון גם מגיע לאזכרות אבל עומד רחוק.

3. יש מקומות שאני נמנע מלבקר בהם מאז צאת הספר, אבל תתפלא לדעת שיש בכירים (מאוד) בקבוצה שמאוד החמיאו לי על העבודה שלי באופן פרטי. אולי בקרוב אוכל לספר על כך יותר. בגדול, מאוד הופתעתי מחלק מהתגובות החיוביות שקיבלתי. במכבי יודעים שנעשתה כאן עבודה רצינית, מקיפה ובעיקר מאוזנת.

4. אם אתה מתכוון לפרשת פנאן – אז לצערי, כנראה שהרבה פרטים לא ייוודעו לעולם. למרות שהספר מפצח היטב את המנגנון ומסביר את הסיבות שלדעתי עמדו ברקע. זו התמונה השלמה ביותר של פנאן ושל הבנק שהתקבלה עד היום, וכנראה גם שתתקבל בעתיד.

מובי,
מדוע באמת החליטו להיפרד מרענן כץ? האם הוא עלה על הבנק של מוני ושיש לו ליווי צמוד מעורך דין לתעבורה?
האם יש קשר מזומני בין יורם אוברקוביץ והנהלת מכבי תל אביב סל?

1. אני חושב שרענן כץ עזב כי הוא לא בא בטוב לחלק מהבעלים. הוא היה דומיננטי מדי, משוחרר מדי, אמר מה שהוא רוצה וזה נגד את הקודים, האתוס ואת שיטות הפעולה של חלק מהבעלים. כתבתי אז, ואני חושב גם היום, שזו הייתה טעות גדולה של הנהלת מכבי. כי למרות הרעש שהקים רענן, העובדה היא שבסופו של דבר הוא שם צ'ק גדול בכל פעם שהיה צריך, ואני חושב שבמכבי מתגעגעים לזה היום.

2. לגבי אוברקוביץ' – לא יודע. חלף זמן רב.

ששון,
למה מפחדים מהם? איך איתן רוב לא חולק תא עם בני סלע? למה אף אחד לא מדבר? עד כמה זה עמוק? כמה אנשים נגועים בזה?
עשרות? מאות? עד מתי?

כבר לא מפחדים מהם, לא רוצה להתייחס לאיתן רוב, על מה לדבר? על הבנק? למה שמישהו ידבר?, זה היה עמוק מאוד, הרבה מאוד אנשים היו נגועים, אני חושב שזה די נגמר.

עומרי,
המכביזם מת או חולה?
הייתי יכול להיכנס להתפלספות שלמה על מכבי ומכביזם. המכביזם במובנו הטהור ביותר ייעלם כששמעון מזרחי יצא מהמשחק. אבל מכביזם קשור גם לתפיסה של הקהל והתקשורת את הקבוצה, וזה לא ישתנה בקרוב, גם אחרי עידן שמעון מזרחי. המכביזם במובנו המהותי נעלם עם עזיבתו של מוני פנאן. הוא גילם בעיני את הכוחניות, השליטה, הדומיננטיות, הקומבינות המפוקפקות, ובעיקר את ה"פמיליה" – מה שעשה את מכבי למכבי. בלעדיו זה כבר לא אותו מועדון – לא שונה בהרבה מכל מועדון אחר.

יואב מוסיף,
שאלה טריקית,
בעף יש אליפות
ביד כנראה דאבל.
בסל יש גביע.
ברגל קיים סיכוי טוב לגביע.
אני חושב שהמכביזם(או איך שאוהדי יריבות מתייחסות אליו) הוא קצת מנמם לו בשלאף שטונדה נעימה, על ערסל ורוח חרישית עושה נעים בגב(:

לא הבנתי לחלוטין את השאלה. האם שאלת לגבי המכביזם במכבי תל אביב כאגודה? בל נגזים. על הכדורעף עברו שנים שחונות. גם הכדוריד לא היה הצלחה מסחררת. המייצגות המובהקות ביותר של המכביזם העוצמתי הן עדיין מחלקות הכדורסל והכדורגל.

עפיף,
למה בעצם מוני התאבד? לכאורה התרגיל אמור להצליח לנצח

ראה תשובתו של ניר, שמסכמת היטב את הנקודה: פונזי יכול להתגלגל כל עוד נכנס פנימה כסף חדש, כי הרי במהלך התהליך כל הכספים כל הזמן מתאיידים (הכסף נכנס פנימה, "מגולגל" הלאה למשקיעים הקודמים כ"ריבית", וזהו). לכן כל עוד יש דלק אפשר לתפקד. בספר אני מסביר על המלחמה של מוני לאורך שנותיו בתפקיד לשימור נוהג התשלומים לשחקנים בצ'קים, דבר שלא היה קיים כמעט בשום קבוצה מקצוענית אחרת (שמשלמות בהעברה בנקאית). כל עניין הצ'קים\תשלומים לשחקנים עמד, למיטב הבנתי, בבסיס ההונאה של מוני, משום שהצ'קים הללו הוסבו לטובתו ע"י השחקנים אליו מידי חודש, והם-הם היו אותו ה"דלק" שאפשר את שימור ההונאה. ברגע שדיוויד פדרמן הצליח להוציא את ציון נתן והגיע מנהל כספים חדש, בוטל נוהג הצ'קים והוחלף בהעברות בנקאיות. זה דבר שסיבך את כל ההונאה, כפי שאני מסביר בספר. בכל מקרה, זמן קצר לאחר מכן מוני עזב את מכבי. חודשים ספורים אחר כך התחילו השמועות על בעיות כלכליות שנקלע אליהן. זה מובן, כי ברגע שעזב את מכבי לא יכול היה לקבל בקלות את כל הכספים מהשחקנים (לאורך השנים, הרי, מוני כל הזמן פגש שחקנים חדשים במכבי וגייס אותם כ"לקוחות"). בהיעדר לקוחות חדשים, הפירמידה החלה לקרוס. כשמוני לא היה יכול לשלם את הריביות, לקוחות קיימים החלו לדרוש בחזרה את כספם, ולמוני כמובן לא היה להחזיר. אני סבור שמוני לקח איזו הלוואה בעזרתה הצליח למתוח עוד קצת את החבל, אבל גם הכסף הזה נגמר – וזה היה הסוף.

יורם,
בספר אתה מזכיר את חלקו של אלכס גלעדי, אוהד הקבוצה, בשידורי הטלוויזיה של שנות ה-70.
חסרה לי התייחסות לשאלת הפרסומת. באותן שנים לא שידרו את מכבי תל אביב בכדורגל בטלוויזיה, בגלל שהייתה להם חסות של גולדסטאר – קבוצת הכדורגל היחידה בארץ עם חסות באותן שנים. בתכנית הסיכום של מחזור הכדורגל פשוט לא היו מראים תקצירים שלה. אז עם מדיניות נוקשה כזו, איך אפשרו שידורים של קבוצת הכדורסל עם הפרסומת של עלית?

יש עוד סיפורים שלא סופרו בהקשר של מכבי והטלוויזיה. דן שילון החליט בזמנו שלא לשדר את מכבי בגלל הפרסומת, מכבי פנתה לבג"ץ (העתירה בידי, אם זה מעניין אותך) והצדדים הגיעו לבסוף לפשרה – מכבי לא תשחק עם הלוגו על החולצה, אבל לפני כל שידור השדרנים יגידו ששידור המשחק מתאפשר בזכות חברת "עלית". ההסדר הזה החזיק מעמד כמה שנים, אבל בסוף התרופף. אני לא זוכר באיזו נקודה בדיוק. אבל רציתי בעצם לומר שגם למכבי היו בעיות עם העניין הזה בתחילה. בסוף הטלוויזיה שינתה את הנהלים בעניין הפרסומות. זה באמת נשמע כמו פרה-היסטוריה, אה?

מובי,
המכרזים מול ראשות השידור כל עוד היה ערוץ אחד בארץ. כמה, למה מי ואיך העבירו את כספי הציבור לאזרחים מחזיקים גרין קארד.

מכרזים? בדרך כלל זה עובד הפוך – מכרזים זה עבור ספקי שירותים לגופים ממשלתיים. לא היה שום מכרז בקשר לזכויות השידור ביורוליג. כמה? חלק מהמספרים בספר, אפרסם אותם במלואם בימים הקרובים. עשרות מיליוני דולרים במצטבר מאמצע שנות ה-90'. למה? כי לערוץ 1 היה כסף, וכי הם חשבו שמכבי היא עוגן חשוב, וכי לא הייתה שום ביקורת וכי אף אחד לא שאל שאלות. למה לא, בעצם?

אפריים,
למה לקח הרבה זמן להוציא את הספר? מה היה הכי בעייתי? (אם אני לא טועה דובר עליו כבר לפני 3-4 שנים)

ספר זה עניין מורכב. קודם כל, ההבנה על מה לכתוב ואיך לכתוב; המחקר האקדמי; התחקיר העיתונאי; הכתיבה; העריכה; הייעוץ המשפטי; השלבים הטכניים האחרונים (הגהה, עימוד, תמונות וכיוצ"ב).

היו עוד הרבה דברים בעייתיים. איסוף החומר, התחקיר, העובדה שבמכבי לא שיתפו פעולה, בלשון המעטה (ואף היו שניסו לתקוע מקלות בגלגלים ולעכב אותי אולי מתוך מחשבה שאתייאש), וגם הכתיבה לא הייתה קלה. אם במכבי היו משתפים פעולה זה היה לוקח הרבה פחות זמן. הייתי צריך לקחת כל כך הרבה עיקופים, וזה הקשה מאוד.

בקיצור – זה פרויקט גדול מאוד, בהיקף של כשתי עבודות דוקטורט. זה פשוט לוקח המון זמן.

מאשקה,
אין לי יותר מה לומר,
ספר חובה לכל אוהד כדורסל ישראלי.
קראתי אותו, כאוהדת כדורסל מעל 50 שנה, לא היו לי הרבה הפתעות ממה שקראתי על מכבי ת"א.
תודה לך. אני שמח שנהנית.

יוני,
לאור כמות השאלות ועומקן, מאחל לך הצלחה רבה עם כתיבת ספר התשובות לקוראי דה באזר
ובכל זאת, שאלה –
איך לדעתך השפיע המעבר לנוקיה ולתרבות כדורסל ״מתקדמת״, על האווירה ביד אליהו והקשר עם אוהדים שמתקשים למממן מינוי יוקרתי.
אני הייתי מנוי בין השנים 96-97 ל2006-7, עם הפסקה בשירות הצבאי, וחוויתי את המעבר. זה בין לילה הפך ממקום רומנטי, הר געש, מקדש, לקניון.
כמות הכרטיסים הזולים ירדה משמעותית, ומכאן שהגרעין הקשה של הנוער והחיילים ששרטו את גרונם בתקופות גרועות באירופה, הודרו מההיכל.
מתגעגע לפיתה עם חומוס, מלפפון חמוץ ופלפל שיפקא שלם, לישיבה על המדרגות ב11 למעלה, לכל מי שחנק אותי עם הסיגריות שלו.

אני מסכים. הרבה דברים השתנו במהלך השיפוץ שעבר ההיכל. לא רק השיפוץ עצמו, אלא האווירה הכללית שהפכה סופר ממוסחרת ומלוקקת. צריך לזכור שבזכות השיפוץ מכבי הקפיצה את שורת ההכנסות – תאי הצפייה לכשעצמם מכניסים כשני מיליון דולר בעונה, והמושבים על הפרקט עוד הרבה כסף. אבל בהחלט, מכבי אולי הלכה צעד אחד יותר מדי עם המסחור הזה והעלאת המחירים. בשבוע שעבר נפגשתי עם אחד מאנשי הקבוצה ודיברתי איתו בדיוק על זה. הקהל האמיתי נעלם כבר מזמן, והגרעין הקשה נשחק מאוד. אני זוכר את הגרעין הזה מהתקופה שלי ביציע (אזור שנת 2000). זה היה משהו אחר לגמרי, לא רק מבחינת איכות אלא בעיקר בכמות. איך ייתכן שמכבי משחקת בחולון או בראשון או ברמת גן, 10-15 דקות נסיעה גג מיד אליהו, ומגיעים בקושי 20 איש? מצד שני, לאורך העשור האחרון מכבי קיצצה עוד ועוד את המנויים המוזלים משערים 11 ו-7. פעם כל החלק העליון היה מוזל, אחר כך חתכו החוצה את הפינות והשאירו את החלק האמצעי, ואז הורידו עוד ועוד ומה שנשאר זה רק כמה מאות מנויים במחירים ברי-השגה. אני זוכר את הפיתה והחומוס, אני זוכר את הסיגריות. אלה היו זמנים אחרים. גם בלי הסיגריות הייתי מצפה לאווירה הרבה יותר חמה. אמרתי למי שאמרתי שהמסחור הזה הרס את היציעים. יש ביד אליהו 9,000 אוהדי הצלחות. לא רואה את מכבי מוכרת יותר מ-4,000-5,000 מנויים בשנה הבאה, וזו תהיה מכה כלכלית קשה ביותר מבחינתה שתפגע לה קשות בתזרים המזומנים. זה העונש למי שהופך את המשחק לקונצרט: בהיעדר קשר רגשי, כשהלקה מזייפת, אף אחד לא רוצה לבוא ולשמוע. אמרתי למי שאמרתי שהם צריכים ללמוד מהכדורגל במובן הזה. גם שם כמובן העסק הרבה יותר ממוסחר מבעבר, אבל העממיות נשמרה, וגם ה"עמך" יכול להגיע. הגרעין הוותיק של האוהדים נשמר, מה שלא קרה בכדורסל. כמה אנשים יכולים להרשות לעצמם לקנות מנוי ב-5,000 שקל? הכי ביזיון זה שבמכבי מוכרים כרטיסים דרך האתר במאות שקלים ליורוליג. כשבדקתי מעת לעת ראיתי שהמחירים גם הגיעו ל-600 עד 800 שקל לכרטיס בודד. זו בושה וגניבה. אז ההנהלה עשתה קופה על הפראיירים, אבל בשנה הבאה החגיגה נגמרת. חבל מאוד שהדור הצעיר לא ידע אווירה אחרת.

גל,
האם ניתן להשיג את הספר בגרסה אלקטרונית?
כן, הספר נמצא בגרסה אלקטרונית בכל האתרים הרלוונטיים.

W,
1. אנא נסה להאיר הזרקור על העיתונות והכתבים בסיפור מוני : אם כולם ידעו, הכיצד אף כתב שאפתני לא הרים את הכפפה וניסה לקנות את עולמו באמצעות חשיפת סקופ ככ מטורף?
2. עוד בנושא העיתונאים, כיצד איש לא נתן במה העשויות המשקיעים לאחר ההתאבדות, שכן היו מי שרצו לפוצץ את הסיפור?
3. האם נתקלת בניסיונות לטרפוד הוצאת/כתיבת הספר מצד גורמים במכבי?
4. מתאזרחים – האם אין בנמצא אף מתחרה, איש איגוד/מנהלת , עיתונאי או גורם אחר שמעוניין למחות ציבורית ואקטיבית על העובדה שבכל שנה מחדש ישנו כוכב יורוליג שמועמד למכבי, ובהמשך מתגלים אצלו שורשים יהודים (בסדר הזה)?
5. הכי חשוב, כיצד ניתן להזמין את הספר בארה"ב?

1. אני לא חושב ש"כולם ידעו". זה בדיוק העניין: אף אחד לא באמת ידע. מוני מידר את כולם. אפילו הלקוחות שלו לא ידעו בדיוק מי הלקוחות האחרים וכמה הם משקיעים. העיתונאים בטח שלא ידעו בדיוק מה קורה מבחינה כספית. ידעו שמוני מתעסק בכסף, אבל הכל היה נראה חוקי. החברה שהיה מקושר אליה, "יו-שר", היא חברה ותיקה וממוסדת. אף אחד לא ידע שמוני בעצם מתחזק "בנק" חשאי, שבעצמו היה בועה אחת גדולה. אם הייתי יודע כמובן שהייתי מפרסם.

2. לאחר מותו של מוני, גם המשקיעים לא רצו לפוצץ את הסיפור. לפחות רובם המוחלט. רק בודדים הגיעו למנהל העיזבון וביקשו כסף. רוב האנשים הבינו מראש שהיה מדובר בהונאה, שקופת העיזבון ריקה, שאין מצב לקבל בחזרה אפילו שקל ושכל דבר כזה רק יביא את רשות המסים לחקור את המתלונן. מה היה האינטרס של המשקיעים לפוצץ, אפילו אחרי מותו של מוני? הם אכלו אותה, הלך הכסף וזה הכל.

3. אני לא רוצה להיכנס לעומקם של דברים, אבל אני מאמין שגורמים בכירים ביותר במכבי קיוו שהספר לא יצא לאור. היו הרבה מאבקים. שמח שעברתי גם את זה, ובסוף ניצחתי. אגב, יש היום גורמים במכבי שמכים על חטא ביחסם לספר לאורך שנות העבודה עליו.

4. מסתבר שלא. מכבי לא המציאה את השיטה, אגב, אלא כפי שסיפרתי בספר, דווקא ריאל מדריד. מכבי פשוט הפכה את העניין לאומנות. אבל יש עוד הרבה קבוצות בארץ שפועלות באופן דומה. אולי לא באותם היקפים, לא באותה נחישות ולא באותה יצירתיות, אבל בכל זאת. הבעיה היא לא במכבי אלא בחוקים. כל עוד קיימת הפרצה הזו, אין לי בעיה, אפילו לא מוסרית או אתית, שמנצלים אותה. בעיני רוצ'סטי היה שיא השיאים. בכל מקרה, מכיוון שמה שחשוב למכבי באמת זה היורוליג ושם אין מגבלה, אז זה לא באמת משנה.

5. שאלה טובה. הכי טוב לרכוש בגרסה אלקטרונית, אני חושב.

ויכסלפיש
איך אתה מבין את מכירת השידורים לערוץ הספורט/ ערוץ 10, זה עניין של אינטרסים של משפחת רקנאטי מול חשיפה עבור מפרסמים? מה השיקולים ואיפה לדעתך רייטינג גבוה יותר?

היי ויכסלפיש הגדול מכולם,

האינטרס למכירת השידורים? מבחינת מכבי, האינטרס היחיד הוא כסף – היינו, מי שמשלם לה יותר. מבחינת ערוץ הספורט יש כל מיני אינטרסים. הערוץ שילם הרבה מאוד כסף עבור הזכויות האלה, בעסקה לשש שנים – כ-6 מיליון אירו לעונה. זה סכום מדהים ומטורף שקשור גם לתחרות המטורפת עם פרטנר, העובדה שהערוץ איבד הרבה עוגני שידור משמעותיים בשנים האחרונות וחיפש נכס טלוויזיוני גדול כזה, ובעיקר, כאמור, החשש שהנכס הזה יגיע לידי המתחרים. למיטב ידיעתי, ערוץ הספורט הפסיד בוכטה רצינית העונה. מכבי לא סיפקה את הסחורה, על אף ההשקעה, וכמובן העובדה שלא העפילה אפילו להצלבה "גילחה" 3-5 משחקים לפחות (היו יכולים להיות שבעה, כולל הפיינל פור), משחקי השיא של העונה, שמאוד בנו עליהם. לא רק זה, אלא שהעונה הפכה לגאבג' טיים כבר לפני חודשיים. בקיצור, באסה רצינית לגוף המשדר, שהשקיע הון עתק. אני לא פוסל את האפשרות שאם מכבי לא תשתפר בעונה הבאה, ערוץ הספורט יצא מההסכם או יצמצם מאוד את התמורה בגין הזכויות. וזו תהיה עוד מכה כואבת למכבי. ערוצי הברודקאסט לא מעוניינים בזה: ערוץ 1 (התאגיד) לא רלוונטי, ערוץ 2 לא מתעניין בספורט (להוציא שניים-שלושה משחקים מליגת האלופות), וערוץ 10 כבר ויתר. אולי עם הפיצול של רשת וקשת משהו יכול להשתנות, כי לפניו שתי הזכייניות לא רצו להקדיש ערב פריים-טיים אחד מתוך השלושה שיש להן על משהו שלא מביא מספיק רייטינג. יכול להיות שבמובן מסוים, הכסף הגדול שערוץ הספורט (למעשה, קבוצת RGE) משלם עבור הזכויות גם קשור לג'סטה של אודי רקנאטי, אחד הבעלים של RGE ושל מכבי, כי לדעתי המחיר לגמרי לא ריאלי. מכבי לא שווה שישה מיליון אירו בעונה. ממש לא. אני לא יודע לגבי הרייטינג, אבל לדעתי – לא יותר מ-5-6 אחוז בממוצע עונתי (ניחוש. אולי אני טועה).

רן,
בעבר מכבי הצליחה לגדל שחקנים דרך מחלקת הנוער שהצליחו להשתלב בחמישיה. לא רבים אבל 2 – 3 בכל עשור. זה לא קורה יותר. יש לך הסבר לך?

וגיא זוהר הוסיף
בשנות השבעים מיקי מוטי. בשנות השמונים בקושי חן ליפין. בשנות ה90 אם לא נחשיב את העלייה בחמישיה של אלון בן זקן אפילו לא אחד. בשנות האלפיים רק במחצית השנייה הלפרין. בעשור הנוכחי נגיד פניני. חוץ משנות השבעים מחלקת הנוער של מכבי העניקה יבול דל מאוד לקבוצה הבוגרת (היו כמה שהתפזרו בין קבוצות הליגה כמו ארדיטי ואמיר כץ). לא משהו להתגאות בו.

אפרופו תגובתו של גיא, וכמאמר שופט העליון המנוח אליהו מני: אני מסכים ואין לי מה להוסיף. ובכל זאת?

מי השחקנים הבולטים שיצאו ממחלקת הנוער של מכבי? ברקוביץ' וארואסטי בשנות ה-70'; ליפין בשנות ה-80'; קטש בשנות ה-90'; הלפרין בשנות האלפיים. אבל למעשה רק ברקוביץ', ארואסטי וליפין עלו ישירות מהנוער לבוגרת והפכו מיד לחלקים משמעותיים. קטש התחשל בכמה קבוצות אחרות אחרי גיל הנוער לפני שחזר לקבוצה הבוגרת, והלפרין לא באמת הפך לשחקן משפיע, בוודאי שלא כמו הקודמים.

רוצה לומר, מאז ומעולם מחלקת הנוער סיפקה רק לעתים רחוקות שחקן משמעותי לקבוצה הבוגרת. כמה בודדים במשך עשרות שנים. מספר שאינו מתקבל על הדעת. כשרואים את היוונים בפנאתינייקוס ובאולימפיאקוס, או את הרוסים בצסק"א (בעיקר בעשור הקודם, עם מוניה וחריאפה וסברשנקו וכל החבורה), ועוד ועוד – תחושת האכזבה רק מתעצמת. וזה כמובן עולה למכבי הרבה מאוד כסף שנזרק על שחקני רכש שמגיעים לרגע ונעלמים.

יורגן,
סיפור וויל ביינום, הדריסה ושמעון מזרחי. האם יש אמת בנוגע לטענות לטיוח? יש מידע שלא התפרסם?

לא יודע לגבי טיוח במקרה הזה. לא חושב. אני הרבה פחות קונספרטיבי מרוב האנשים, כנראה.

הולדן,
אם כבר קבוצה צהובה אי אפשר בלי צהוב.
איך התייחסו לפרשת ג'ק צימרמן ורונית ברודי?
טל ברודי עשה רושם כלפי חוץ שקיבל את זה כמו ג'נטלמן, השאלה שלי היא יותר כלפי השחקנים עצמם וההנהלה

לאורך הספר השתדלתי לשמור על קו ג'נטלמני בכתיבה. קשוח אך ג'נטלמני. תאמין לי, שמעתי כל כך הרבה סיפורים שהיו בבחינת מתחת לחגורה, תרתי משמע, לבכירים וחשובים בקבוצה, אבל בחרתי שלא להכניס דברים כאלה לספר. הסיפור של מכבי גדול ורציני מכך. לא יודע לענות לך לגבי ברודי. נראה שזה היה בגדר טאבו כזה שלא דיברו עליו. מה כבר יש להגיד?

שיר,
בעקבות קריאת הספר בו נתקלתי כמה ימים לאחר יציאתו כתבתי את הערך בוויקיפדיה על מר גרינוולד. לדעתי יש לספר תרומה מכרעת לעיתונות וספרות הספורט הישראלית.
ולשאלה: האם ההשתאות של אנשים ממה שקורה במכבי הפתיעה אותך?
עוד שאלה: האוזמן טוען כבר תקופה שיש לעשות טיפול שורש מקיף – כולל כמעט הכל (חוץ מנוקיה ומצבע החולצה, פחות או יותר). באיזו מידה אתה מסכים איתו? האם דבר כזה, בכלל, "יפתור" את ה"בעיה"? או שמא יש הקבלה בין העלייה והנפילה של פנאן בגלל סגנון שלא מחזיק את עצמו וכו' – להצלחה של מכבי, שהתאימה לתקופה אחת ואולי לא תתאים יותר לעולם לתקופה אחרת?

תודה על המילים החמות. לשאלותיך:

1. עוד כעיתונאי התחלתי לכתוב כבר באזור שנת 2010 על התהליך הזה שראיתי את מכבי עוברת. הייתי הראשון שהתייחס לעניין הדור הצעיר, לכל מה שקורה בין חברי ההנהלה, לאובדן הכיוון והדרך. ראיתי את זה. אותי מה שקורה היום לא הפתיע, זו תולדה ישירה של אירועים שהתרחשו קודם לכן כפי שהסברתי בספר. אני חייתי את העניין כל הזמן, אבל הציבור הרחב התוודע לכך רק בעקבות שרשרת הכישלונות של השנים האחרונות, ורק בחודשים האחרונים זה באמת שוקע ומקבל תהודה, כמו עם אותה קבוצת מחאה שקמה. התגובה של האנשים לא הפתיעה אותי, וגם לא העובדה שלקח לציבור זמן להפנים שמשהו גרוע עובר על מכבי. מטבע הדברים, זה היה המקצוע שלי להכיר את הנפשות הפועלות, ולקהל הרחב ההבנה הגיעה עם הזמן.
2. אני לא מבין מה המשמעות של כל מיני ביטויים מופשטים כמו "טיפול שורש". החלפת בעלים? דחיקתם הצידה? מינוי ג'נרל מנג'ר אמיתי? שינוי כל דרך קבלת ההחלטות?

ניהול קולקטיבי הוא לא בהכרח הבעיה. גם בתקופות הכי גדולות, מכבי נוהלה באופן קולקטיבי. אבל אני חושב שאז כל אדם בהנהלה ידע בדיוק מה מקומו וכולם נתנו לכולם להתבטא. אם כבר, אני מסכים שהבעיה התחילה בריק שנוצר בעקבות העזיבה של מוני פנאן, ואני מבין בהחלט למה התכוונת בשאלתך. ארחיב על כך מיד.

גיא,
מדוע בעצם הספר מסתיים ב2008?
האם יש סיכוי שייצא ספר שיתמקד ב2008 ואילך ?

רציתי להביע איזו נקודה בבחירה לסיים את הספר ב-2008: מבחינתי, מכבי הגדולה, האייקונית, הבלתי-מנוצחת, נגמרה עם העזיבה של מוני פנאן. אני מסביר את העניין לאורך הספר, אבל בקצרה: מוני היה הדמות החשובה ביותר במכבי, ובעיני הוא היה לא רק הסמל של הקבוצה אלא המייצג המובהק ביותר של המהפך שעברה מכבי בשנות התשעים ובעיקר תחילת האלפיים (ביחס לשנות השבעים והשמונים), אולי מהפך דומה לזה שעברה כל המדינה שלנו, בהם הפכה לעשירה יותר, ראוותנית יותר ואולי גם מזויפת. אבל מה שהתברר בדיעבד זה שהכל היה אחיזת עיניים אחת גדולה. "ההנהלה הטובה ביותר באירופה" התגלתה ככמעט חובבנית, שכונתית, כאשר התברר שמאחורי הקלעים הדברים נוהלו בהפקרות מוחלטת. המנהל הכל-יכול התברר כנוכל, וכל יתר השותפים, שנחשבו למנהלי הספורט הטובים ביבשת, נחשפו במערומיהם. כל המערכת של מכבי, התברר, התבססה על אחיזת עיניים, הונאה אחת גדולה. הסיפורים על איך נוהלו הכספים, ואיך הוחתמו חלק מהשחקנים, ומה באמת התרחש – שחלקם הגדול קשורים למוני – מסופרים לאורך הספר. מתקבלת משם תמונה שהיא אולי רומנטית, אבל הרבה פחות מקצוענית משחשבנו.

ב-2008 השתנה משהו עמוק מאוד במכבי. בלי מוני, וללא דמות שהצליחה להיכנס לנעליו (בכל המובנים), מכבי הפכה לקבוצה דומה יותר לקבוצות האחרות. מוני היה הפונקציה המרכזית שהבדילה את מכבי מהיתר, לרע אבל גם לטוב. הוא חיבר את כל העסק, החזיק את השחקנים, שימש כחוט המקשר בין הצוות המקצועי לבעלים, גישר לעתים בין הבעלים עצמם, ובעיקר תחזק את הקבוצה ברמה האנושית (ולעתים גם הכלכלית) מאחורי הקלעים.

מכבי של מוני הייתה ה"מכבי" שכולנו אהבנו, או שאהבנו לשנוא. מכבי שלו הייתה הסיפור הספורטיבי הכי מרתק ומרגש ומכעיס ומופלא ודרמטי שנתקלתי בו בעולם. מה קרה לקבוצה מאז שעזב? נכנס לעסק דור הילדים, שהתברר כהרבה פחות מוצלח ומקורי ומעניין מדור ההורים, והקבוצה החלה לקרוס. החלטה תמוהה אחת התחלפה באחרת. כמספר סיפורים, זה לא סיפור שעניין אותי לספר כמו רכבת ההרים של תקופת פנאן, ובעיקר הדברים שהתגלו לאחר מותו שהאירו באור שונה לגמרי את כל מה שחשבנו על המועדון. לכן, בקונטקסט הזה, הסיפור כפי שרציתי לספר הסתיים עם עזיבתו של מוני, או אולי עם מותו. אחר כך זה כבר נהיה סיפור אחר לגמרי. לא יצא בקרוב ספר נוסף, בטח שלא על השנים האלה. כאמור, כמישהו שניסה לספר סיפור גדול ומקיף, השנים האלה לא מספיק מעניינות. אולי יהיו בפרספקטיבה של זמן, עוד כמה עשרות שנים. אולי. ואז נדבר.

bhr (ניר?),
נהניתי לקרוא אותך במשך השנים ובעיניי ההשגים העיתונאים שלך ראויים לציון.
מה אתה עושה בחיים פוסט עידן כתבות על מכבי?
איך השנים האלו השפיעו על מסלול חייך?
הרבה שנים היו בעיתונות כתבי חצר של מכבי. לדוגמא רפאל נאה. מה ההסבר לכך שגופי עיתונות חזקים כמו ידיעות אחרונות נהגו לכאורה בניגוד לאינטרס שלהם לייצר עיתונות מעניינת שאמורה למכור?
הרבה עיתונאים ופרשני כדורסל שניסו לכתוב באופן ביקורתי הוזזו הצידה ונשרפו. איך הצלחת במקום שאחרים פחות הצליחו בו? איך בנית מקורות מידע? איך עמדת בלחצים? האם הם גרמו לך בסופו של דבר לפרוש מכתיבת עתונות יומיומית ספר על הדינמיקה.
למתבונן מהצד נדמה שסוד ההצלחה ולחליפין הקריסה של מכבי היה בניהול. האם זו תובנה מדוייקת?
נראה שמכבי תל אביב הצליחה ליצור יתרון גדול על פני האחרים בעזרת קשרים למנגונני שלטון. משרד הפנים (אזרוח שחקנים), טלבזיה (תקציבים), התאחדות (למשל שנים של קיום כל משחקי הגמר גביע ופיינל פור באולמה הבייתי). ספר קצת על הקשרים האלו, כיצד נבנו והאם באמת הייתה הטייה אמיתית?
באפן אישי איזו קבוצה אתה אוהד? מה עושה לך את זה בתוך אוהד ספורט?

תודה על המילים החמות.

בשנתיים האחרונות עשיתי כל מיני דברים, מעבר לכתיבת הספר. במקצוע שלי אני עורך דין, ומעבר לכך אני עובד על כל מיני פרויקטים. למדתי הרבה בשנותיי כעיתונאי, גם על עצמי וגם על העולם שסביבי. זה היה העשור שבין גיל 20 ל-30, ובעצם התעצבתי בו כבן אדם. אני עדיין מרגיש כמו חלק מהעולם הזה. הוא תמיד יהיה חלק ממני.

לגבי שאלתך על ידיעות, אנא הרשה לי לשמור על קוליגאליות ולא להתייחס לגופים ספציפיים. יש תופעות שגם אני לא הבנתי ולא מצליח להבין. אבל אני מניח שלחלק מהגופים הללו יש שיקולים נוספים, מעבר לשיקולים העיתונאיים הטהורים. יש עניין של קשרים עסקיים, וקשרים אישיים, ואולי אפילו איזו תפיסה של חשיבות המועדון עבור המדינה וניסיון לעצב תודעה. אבל שוב, גם לי לא הכל מובן.

אני לא יודע למה דווקא אני השגתי את מה שהשגתי לעומת עיתונאים אחרים. יש הרבה סיבות אפשריות. הראשונה היא שעבדתי קשה מאוד. השנייה היא שלא התפשרתי, לא נכנעתי ללחצים ותמיד שמרתי על קשר עם המצפן העיתונאי שלי. אולי בניגוד לאחרים, לא הייתי ברנז'אי ולא הייתי סחבק של החבר'ה בענף. לא היו לי בריתות (רענן כץ לא באמת חבר שלי. אפשר להתקדם), לא סימנתי איש. רק רציתי לספר סיפורים מעניינים. רציתי לכתוב סיפורים שהיה לי מעניין לקרוא.

המקורות נבנים עם הזמן. בהתחלה אתה מכיר אנשים, ואחר כך אנשים מכירים אותך. עיתונאי הוא קצת בלש ופסיכולוג וצייד. אתה צריך להיוולד עם חלק מהיכולות האלה. גם יצר של סקרנות וגם יכולת להתחבר לאנשים ולגרום להם לחלוק איתך מידע, לפעמים גם כזה שעלול לפגוע בהם. הקשר הבין-אישי הוא הכי חשוב. אתה צריך לדעת לדבר עם כל בנאדם בגובה שלו. אתה צריך לדעת איך לגרום לאנשים להיפתח אליך. אתה צריך לפתח יחסי אמון עמוקים עם אנשים, כי לפעמים אנשים מספרים לך דברים שאם תשמש בהם או תצטט אותם או אם חלילה הקלטת בלי ידיעתם ותעשה בזה שימוש, אתה יכול לחסל להם קריירה ומשפחה וחיים. בקיצור, אתה חייב להיות חד ורגיש כדי לקלוט סיפורים. ברוב המקרים הסיפורים מגיעים אליך במקרה, או נכון יותר, אתה מגיע אליהם במקרה. מישהו זורק לך איזה משהו, ופתאום אתה נזכר שמישהו אחר זרק לך משהו דומה לפני עשרה ימים, וזה נשמע לך הגיוני, ואתה מתחיל לברר, ולחקור, ומתקשר להרבה אנשים, ולפעמים מבין שעלית על משהו ולפעמים גם לא. אתה צריך להיות חזק ומאוד תחרותי. בעסק הזה אתה נמדד מידי יום. כשאתה מפרסם כתבה טובה, או סקופ גדול, אז אתה באופוריה כמה דקות, אבל אם למחרת תקבל סיפור על הראש ממתחרה אז תיכנס לדיכאון. השמחות במקצוע הזה קצרות והתסכולים גדולים. גם החרדות מהתחרות. במשך לא מעט שנים ישנתי עם טלפון ליד האוזן, כי עיתונאים באינטרנט זמינים 24 שעות. זה מקצוע למכורים לאדרנלין. אין לך יום ואין לך לילה. אתה עובד כל הזמן, בעצם. כמעט כל שיחה קשורה למקצוע. הטלפון שלך מתרוקן מבטריה כל הזמן, והאוזן שלך מתחממת. יש כאלה שמאבדים את זה. אני דאגתי לשמור על ג'נטלמניות. השתדלתי שלא להיכנס למקומות הנמוכים האלה של הזזת השעון חמש דקות אחורה כדי להתהדר ב"פרסום ראשון". לפעמים נגעלתי ממש. לפעמים הכניסו אותי לכאלה מתחים, רק כדי שנעלה את הידיעה דקה או שתיים לפני המתחרים, ורק אחרי שעזבתי, אחרי עשור במקצוע, פתאום הבנתי שאתה תחרויות ויריבויות שמתקיימות רק במוח של העיתונאים עצמם, ענייני יוקרה פנים-ברנז'איים, דברים שבדיעבד נראים מגוחכים לחלוטין, כי אתה פתאום מבין שעבור רוב רובם של האנשים זה לא באמת מעניין אם פרסמתי שלוש דקות לפני היתר שבגאצקיס פוטר. ה"פרסום ראשון" למיניו הפך לבדיחה. עיתונאים הם עבדים לפרסום הראשון. זה עצוב. זה לא מאפשר להם לעשות עבודה עמוקה ורצינית. הם כל הזמן רודפים אחרי הזנב של עצמם כדי לא לפספס איזו ידיעה זניחה ולפרסם אותה לפני היתר. הלחצים הם מכל כיוון. גם הבוסים שרוצים סיפורים ו"קליקים", גם הקוראים שדורשים בכל שבוע לקבל סיפור חדש ומעניין ששווה את הזמן שלהם, כי לא מעניין אותם שהטור הקודם שלך היה יצירת מופת אם הטור הזה לא מספיק מרענן ומחדש, גם המקורות ומושאי הסיפורים, שלרוב לא רוצים שתכתוב עליהם את מה שאתה רוצה לכתוב ולפעמים גם מגיעים עם עורך דין כדי להבהיר את זה, גם הקולגות, ובסוף אתה הופך למתחרה הגדול ביותר של עצמך כי אתה הופך אובססיבי לכל העניין, מכיוון שבכל יום התחרות מתחילה מחדש ובכל יום אתה נמדד מחדש. אני חושב שהמקרה שלי היה די יוצא דופן, כי המשכתי להגיע למידעים ולחשוף סיפורים למרות שבמקביל גם הייתי פובליציסט וכתבתי טורים וכתבות שהיו לפעמים קשים ביותר נגד הקבוצה. בדרך כלל קיימת הפרדה בין עיתונאים לבין בעלי טור, אבל עשיתי גם את זה וגם את זה, וסיפקתי את הסחורה, מה שהיה באמת מיוחד.

שאלת עוד כמה שאלות, אז אתייחס בקצרה לכולן. כמובן שסוד ההצלחה והקריסה של מכבי היה בניהול. אבל אחת הנקודות שרציתי להעביר בספר היא שההצלחה של מכבי, בחלקה, הייתה בזכות ניהול שחשבנו שהוא מקצועי ומעולה ושהתברר כניהול חובבני לחלוטין. כל מה שהיה קשור במוני התברר כשכונה, בעיקר האופן שבו נוהלו כספי הקבוצה. זה היה רחוק מאוד מניהול מודרני וראוי. בהמשך לשאלה הבאה ששאלת על הקשר של מכבי עם מנגנוני שלטון, היו שנים בהן הניהול היה טוב ומקצועי, בהתאם לסטנדרטים של התקופה, אבל כמובן שהיו צדדים אפורים, כמו עסקי הגיורים וכו'. אבל לפחות אלו היו במסגרת החוק. מה שנקרא, כשר אבל מסריח. מכבי השתמשה בכל הכלים שעמדו לרשותה, לרבות המצאות כמו "רשת הביטחון הכלכלית" לשחקנים ששיחקו בקבוצות אחרות, כפי שכתבתי בספר, ועד שימוש בנדיבותם של אנשי עסקים מקורבים כמו אריה פיינגולד, שסיפק לשחקנים של מכבי אופציות בחברות ההיי-טק שלו, במקום שמכבי תצטרך לשלם לשחקנים מכיסה. היו כל מיני קומבינות תמוהות. אני מבין את הצורך לגבש איזו אמירה כללית על הקשר של מכבי עם אותם מנגנונים, אבל זה לא יהיה מדויק לחלוטין, כי הטלוויזיה ואיגוד הכדורסל, למשל, בכלל לא היו קשורים לענייני הגיורים. הקשרים של מכבי במשרד הפנים אולי עזרו לה לזרז את קבלת האזרחות לשחקנים, אבל מה שאפשר את האזרוח היה פגם בחוק הישראלי. לגבי הטלוויזיה, עד שנות ה-90' ערוץ 1 לא שילם למכבי סכומים גדולים. כוחו של הקשר הזה מבחינת מכבי היה החשיפה שהתאפשרה לה – במשך עשרות שנים היא למעשה הייתה קבוצת הספורט היחידה במדינת ישראל שמשחקיה שודרו בקביעות, אחת לשבוע – מה שחיזק את מעמדה הציבורי והקנה לה שם ומעמד, שתורגמו בהמשך לכסף. הכוח של מכבי באיגוד היה קטן משחושבים. רוב הזמן נשלט האיגוד בידי אנשי הפועל, הסיעה הגדולה ביותר. קיום משחקי הגביע והפיינל פור היו עניין טכני משום שעד לשנים האחרונות לא היה מגרש כדורסל בגודל סביר בישראל להוציא את יד אליהו. אל תשכח שהפועל תל אביב, בשנות היריבות הגדולה של האייטיז והניינטיז, העבירה מיוזמתה משחקים מכריעים בסדרות פלייאוף נגד מכבי מאוסישקין ליד אליהו כדי לעשות קופה (ושילמה מחיר ספורטיבי גדול). אנחנו רואים שבשנים האחרונות, מרגע שנוצרה אלטרנטיבה, האירועים נודדים גם למקומות אחרים (בעיקר לארנה בירושלים).

באופן אישי, גדלתי כאוהד של מכבי תל אביב בכדורגל ובכדורסל. אצל הוריי במרתף ייסדו את ארגון האולטראס, בעצם. הייתי בענייני התפאורות והפירוטכניקה. כשאחי אסף, שקטן ממני בשנתיים, חגג בר-מצווה לפני כמעט 16 שנה, המתנה שהוא ביקש מהחברים שלו הייתה תוף ליציע. זה היה התוף הראשון ביד אליהו, והסתובבנו איתו בכל הארץ. זה היה במקביל להקמת ארגון האוהדים "הלב הצהוב".

כמובן שברגע שהתחלתי לסקר את מחלקת הכדורסל הייתי חייב לנטרל את הרגשות שלי. זה אולי אפילו הפך אותי ליותר נוקשה בגישה שלי מול הקבוצה, בדיוק מהחשש שיגידו שאני עושה להם הנחות כי הגעתי משער 11. בכלל, כל עיתונאי רציני חייב לנטרל את הרגשות שלו כשהוא כותב, כי אחרת הכתיבה לא נקייה ולא מקצועית ולא רצינית. יש לי פינה חמה בלב לקבוצת הכדורסל, בוודאי בשנים שגדלתי והתעצבתי כאוהד, בעיקר בסוף שנות התשעים ותחילת האלפיים, ועד היום האפמן ומקדונלד הם הגיבורים שלי, וכשראיינתי אותם, גם לספר, עברה בי צמרמורת של התרגשות ולא האמנתי שאני אשכרה מדבר איתם בטלפון. אבל אלה היו גילויי ה"אהדה" היחידים. חוץ מזה השתדלתי לשמור על כתיבה נטולת פניות. אני מקווה שאנשים אהבו לקרוא אותי. אני יודע שלעתים אוהדים העבירו עליי ביקורות, אבל קיבלתי הכל באהבה. אני חושב שהיום מבינים שרוב הדברים שחזיתי – ולא הייתי נביא גדול, אלא בסה"כ הסתכלתי על הדברים לעומק וראיתי להיכן הם מוליכים – אכן התממשו. אז חשבו שאני משוגע, והיום אני מניח שמבינים אחרת. אחרי שאתה מסקר במשך עשור את הקבוצה, אתה כבר לא יכול לחזור להיות אותו אוהד כמו שהיית פעם. לא הלכתי לאף משחק מאז שעזבתי את וואלה, להוציא את גמר הגביע השנה בארנה. בכדורגל אני עוד הולך מעת לעת, ונהנה מאוד.

דוקטור ואן נורסטראנד,
יישר כח על הספר.
רציתי לשאול כמה לדעתך אנשים באמת קונים את זה שמשהו משתנה במכבי ואין להם כבר הגמוניה על כל מה שקורה בסצינת הכדורסל בארץ?
הרי יש להם שריון אוטומטי ליורוליג שנהפכה לליגה סדירה של לפחות 30 משחקים.
לשאר הקבוצות אין שריון כזה ולא נראה שיהיה סיכוי.
היכולת הכלכלית של מכבי היא פי כמה מרוב הקבוצות והרבה יותר מירושלים.
כל שחקן שאיכשהו יכול לאיים עליהם מהר מאוד מקבל הצעה שאינו יכול לסרב לה ולמעשה כל זר טוב שמגיע לשחק בישראל יודע שהמטרה שלו היא להשתדרג למכבי.
האליפות גם ככה לא שווה כלום כי ראינו מה קורה לקבוצות שלקחו ( חולון, גליל, חיפה, ראשון ). הם לא התחזקו מכך, שמרו על יציבות או הצליחו להשאיר את הסגל.
אז יש כמה שנים שלא הולך עם החלטות ההנהלה.
מבחינה מעשית, מכבי חזקה מאי פעם והמערכת עובדת לטובת המשך המגמה.
אז כמה אנשים לדעתך באמת קונים את זה שמשהו השתנה?
תודה שוב והמון הצלחה בעשייה והמחקר

תודה לך. אני מסכים עם רוב הדברים שכתבת. היכולת הכלכלית של מכבי עדיין הופכת אותה לסוג של מונופול. ירושלים, עם כל הכבוד, עדיין רחוקה ממנה – למרות שגם מה שירושלים עושה זה דבר מדהים בפני עצמו. אני מאמין שאם ירושלים תגיע ליורוליג, היא תוכל לייצר הכנסה טבעית של בין 7 ל-10 מיליון דולר, וכך אני גם מבין משיחות עם אנשי הקבוצה שהם מאמינים. מספרים כאלה יכולים להפוך את ירושלים לאחת הקבוצות המכניסות באירופה, יותר ממועדונים כמו ריאל מדריד וברצלונה, אולי אפילו בחמישייה או בשמינייה הראשונה. עדיין כמובן שהם רחוקים מה-20 מיליון פלוס של מכבי, שהופכים אותה לקבוצת הכדורסל המכניסה בעולם מחוץ ל-NBA. אין ספק שזה נותן למכבי יתרון התחלתי גדול מאוד. אבל לירושלים יש סיכוי להתקרב עוד קצת. בל נשכח שעד לפני כ-10-12 שנה מכבי עוד עמדה על מספרים של 12-14 מיליון, והשיפוץ ביד אליהו בעצם עזר לה להגדיל את ההכנסות, עם בניית התאים והמושבים על הפרקט וכו'. אני מסכים איתך שייקח עוד הרבה מאוד שנים עד שיהיה סיכוי לשינוי אמיתי, אבל לפחות מבחינה ספורטיבית אנחנו רואים קבוצות מתקרבות למכבי, אם זה בחלקו בגלל שהן משתפרות ובחלקו כי מכבי נחלשת. אני חושב שירושלים לפחות יכולה לייצר איום אמיתי על מכבי גם עם תקציב של 8-10 מיליון דולר (חלקו מגיע מכיסם של הבעלים) שמחולק נכון. במובן הזה ירושלים היא האיום הגדול ביותר שקם למכבי בליגה מאז ומעולם. בפעם הראשונה יש קבוצה עם שוק אמיתי, מגרש גדול ובעלים עם יכולת כלכלית, אבל בעיקר עם אסטרטגיה וראייה לטווח רחוק. מכבי כמובן משוריינת ביורוליג, האליפות בישראל היא די חסרת משמעות, אבל השינוי הגדול ביותר שחל בכדורסל הישראלי בשנים האחרונות קשור בירושלים, שיכולה ולדעתי גם תיתן למכבי פייט כל שנה. עד לפני כמה שנים הליגה הייתה מגרש המשחקים הפרטי של מכבי, וזה כבר לא יהיה המצב, בעיקר בגלל ירושלים. זה דבר גדול עבור הכדורסל שלנו, בטח למי שזוכר איך נראתה הליגה בשנים שקדמו לייסוד הפיינל פור (אזור 2000-2005), שבהן מכבי לקחה אליפות בסדרות גמר בהפרש ממוצע של 25-30 נקודות.

יובל
שמח מאוד שנמצא הפורום המתאים לדון בספר.
גילוי נאות: אני אוהד מכבי ת"א מהיום שבו אני זוכר את עצמי, כולל מנוי עד לפני כ-6 שנים (הפסקתי דווקא אחרי העונה המאוד מוצלחת של דורון פרקינס ושות' מסיבות משפחתיות ).
סיימתי לקרוא את הספר לפני שבועיים, מצאתי אותו מאוזן וקולח אם כי לא חסר בעיות ( בעיקר בהגהה ובעריכה ).
מבקש לשאול את השאלות הבאות:
1. מה להערכתך מעמדו האמית, כמקבל החלטות, של שמעון מזרחי במכבי של היום ומדוע החליט לקחת צעד אחורה ולתת לדייויד פדרמן ושות' להשתלט על העמותה לאחר שהוציאו אותה למכרז?
2. כתבת בספר שציון נתן ומוני פנאן פגעו לכאורה בנכסים וכספים של מכבי ( למשל ע"י כך ששיכנו מאהבת לכאורה של פנאן בדירה שהיתה אמורה לשכן שחקן זר של מכבי ). מה ההערכה הכספית שלך להיקף הפגיעה שלהם במכבי? האם נערכה בדיקה מקיפה של רו"ח בנושא?
3. אחד הגילויים היותר מעניינים בספר היה פירוט ההכנסות של מכבי מהטלוויזיה ( לטעמי היה מקום לרכז הנתונים בטבלה נפרדת ) , שמפריך לחלוטין את האגדות האורבניות אודות ה"הכנסות האגדתיות" מהטלוויזיה והתרומה שלהן לביסוס מעמדה של מכבי.
לפי מה שהבנתי מהספר, רק כדי לסבר את האוזן, בתקופה מסויימת בשנות ה-80 כל ההכנסות מטלוויזיה היו שוות בערך את עלות החוזה החדש של מוטי דניאל אחד. שחקן סביר ביותר שמאוד חיבבתי אבל בטח לא דיפרנס-מייקר ברמה של קווין מגי או בוב מקאדו.
האם יש בידך נתונים בדבר אחוז ההכנסות מטלוויזיה ביחס לסה"כ ההכנסות של מכבי ת"א וביחס לשכר השחקנים?
4. מצטרף לשאר השואלים לגבי ההחלטה לסיים בשנת 2008. דווקא השנים האחרונות הן היותר מעניינות לניתוח, החל מההתעלות המדהימה של 2014 וכלה בנפילה החופשית לאחר מכן. מדוע הוחלט לא לכתוב עליהן?

1. ברור שמעמדו של שמעון מזרחי ירד לעומת השנים שקדמו להפרטה. אז הוא היה יו"ר ועד העמותה, ולמרות שטכנית לא היה בעלים, מעמדו היה חזק משל בעלים. היום שמעון הוא אחד הבעלים ממש (מחזיר כ-14.5% מהמניות), אבל כוחו קטן בהרבה בהשוואה לאז. צריך להבין ששמעון מעולם לא ויתר על כוח מתוך נדיבות. הוא לא "לקח צעד אחורה" מתוך כבוד לפדרמן. הוא זז אחורה באופן אוטומאטי מהרגע שבו הקבוצה הופרטה והוא הפך לבעל מניות מיעוט. כפי שהסברתי בספר, ההפרטה הייתה צעד בלתי-נמנע, כי מכבי נקלעה לחובות של עשרות מיליונים ואחרת הייתה פושטת רגל. פדרמן היה האיש עם הכסף. שמעון היה צריך אותו כי מכבי הייתה צריכה אותו.

2. אין אפשרות להעריך באופן אמיתי את ה"גניבות" האלה לאורך השנים. בוודאי שלא היום, רטרואקטיבית, כמה שנים אחרי מותו של מוני. את רוב הדברים עשה בעצמו, או באמצעות אחד ממקורביו\פעיליו. בוודאי שמדובר במאות אלפי דולרים (לפחות) מידי שנה. אני מניח שמדובר על מיליוני דולרים במצטבר. רק חשבון הטיסות של מכבי בעונת 2007/8, עונתו האחרונה בקבוצה, שמוני ניהל בעצמו, הגיע ל-700,000 דולר – כאשר חלק גדול מהסכום היה לא הכרחי. הסכומים דמיוניים.

3. אני מסכים לגבי הטבלה הנפרדת של הסכומים מערוץ 1, ואקדיש לכך פוסט בפייסבוק בימים הקרובים. אם אתה שואל על היחס, אז זה כמובן תלוי בשנה. אם באמצע שנות ה-80' אנחנו מדברים על כ-35,000 דולר בשנה, והתקציב היה, נניח, כשניים-שלושה מיליון דולר, אז אנחנו מדברים על אחוזים בודדים. אם אנחנו מדברים על אמצע שנות ה-90', כשהסכומים התקרבו לשלושה ומשהו מיליון דולר, אז והתקציב היה, נניח, שישה או שבעה מיליון דולר, אז אנחנו כבר באחוזים גדולים. בתקופת השיא – תחילת שנות האלפיים – אני מניח שכספי הטלוויזיה היוו כ-40-50 אחוז מהתקציב הכולל. זה המון.

4. השבתי על השאלה הזו קודם לכן. בעיני, התקופה של עד 2008, תקופת המשולש שמעון-מוני-דיוויד (ולפני כן שמעון-שמלוק-דיוויד), היא התקופה שבה מכבי הייתה "מכבי", במלרע, כפי שאוהב שמעון להגיד. אחרי מוני השתנתה כל הקונסטלציה, גם בהנהלה וגם מאחורי הקלעים ביחסי ההנהלה-מאמנים-שחקנים, ומכבי הפכה למועדון אחר לגמרי, הרבה פחות מעניין לטעמי כסטורי טלר. דור הילדים הרבה פחות ריתק אותי מהדור הוותיק. בעיני, בשנת 2008 חדל ה"מועדון", כפי שאני ראיתי והבנתי אותו, להתקיים.

דביר (במייל)
מדוע מאמנים זרים לא הצליחו במכבי?

מאמנים זרים יכולים להצליח במכבי. אבל מה שמקשה עליהם זו העובדה שמכבי איננה קבוצה ככל הקבוצות. יש לה אתוס מאוד מסוים והלחצים בה, שנגזרים מהמנהלים יוצאי הדופן שלה ומהמעמד הציבורי והתקשורתי שלה, אינם דומים לשום קבוצה אחרת באירופה, ולכן אני חושב שלמי שלא גדל כאן ולא מבין באמת את "תופעת מכבי" קשה יותר להשתלב. אפילו רודי דאמיקו, שב-1981 לקח עם מכבי את גביע אירופה, עזב בסוף השנה. ככל שאני חושב על זה, לא היה במכבי מאמן זר שהחזיק מעמד על הקווים יותר מעונה אחת.

גיל (במייל),
מדוע מיקי ברקוביץ׳ לא השתלב במועדון אחרי הקריירה שלו?

אני יודע שמיקי ברקוביץ' היה שמח להשתלב במכבי, אבל זו קבוצה שאף שחקן עבר לא באמת השתלב בה (להוציא את אמנון אבידן, שחקן הקבוצה בשנות ה-60' שהפך לאחד מחברי ה"קוורטט" המיתולוגי ולראש ה"וועדה המקצועית"). אני מניח שזה קשור לחוסר הרצון של הבעלים לחלוק את המקום שלהם עם דמויות נוספות. אין נתק בין ברקוביץ' לקבוצה, אבל אני חושב שלברקוביץ' יש אכזבה גדולה מכך שלא נמצא לו תפקיד ניהולי. אבל כאמור, הוא לא היחיד. כמובן שבשנים האחרונות הגיעו גור שלף וניקולה וויצ'יץ', אבל זה כבר סיפור אחר.

סיימון (במייל)
האם מכבי יכולה לאבד את מקומה ביורוליג אם תמשיך לדעוך? האם זה ייפתח סיכוי להפועל ירושלים? האם מכבי מנסה למנוע זאת?

אני לא מכיר את כל פרטי ההסדר בין מכבי ליורוליג, אבל אני לא רואה אפשרות שבה מכבי תאבד את המקום שלה במפעל. זה לא קשור להפועל ירושלים. בספרד יש כמה קבוצות עם שיריון קבוע, וגם ירושלים יכולה לזכות בכרטיס קבוע למפעל. אולי ייקח לה עוד כמה שנים שבהן תצטרך להוכיח עמידות והצלחה, אבל אני גם מאמין שהיורוליג יגדל בהדרגה לאזור ה-20 קבוצות, אולי אפילו יותר, וירושלים, אם תמשיך למלא את הארינה ולהעמיד קבוצות רציניות והישגיות, בסוף תקבל מקום משוריין, כי היא בעיני קבוצה בעלת פוטנציאל כלכלי גדול יותר מרובן המוחלט של הקבוצות במפעל. ככל שידוע לי, מכבי בהחלט לא פועלת למניעת שיריון לירושלים. אולי ההפך הוא הנכון. חלפו הימים שקבוצות חיבלו אחת לשנייה. שתי ישראליות קבועות ביורוליג זה דבר שיכול רק להועיל למכבי ולירושלים, ושתיהן מבינות את זה.

יוסף (במייל)
האם מכבי שיתפה באיזשהי רמה פעולה עם הספר? ואם לא האם זה פגע בתוצאה?

לצערי, מכבי לא שיתפה פעולה עם הספר. זה כמובן הקשה עליי את העבודה, אבל אני חושב שהדבר לא ניכר במוצר הסופי. אם כבר, זה עשה אותו רק יותר מעניין ומעמיק. קצת חבל לי שהיו גורמים שניסו לחבל, אבל זה עניין שלהם. אני יודע בוודאות שהיום יש גורמים במכבי שמכים על חטא. הם מבינים שמדובר בפרויקט חד-פעמי.


אליפות של זידאן –יאיר אלון

$
0
0

ראשית יש להבין שהשינוי הוא כביכול לא דרמתי. כלומר בפעם הקודמת שריאל זכתה באליפות היא הגיעה ל-100 נקודות! שזה באמת יוצא דופן.

הפעם היא עשתה זאת עם 93 נקודות (גם 91 היו מספיקות לה) שזה די דומה לעונות הקודמות- 87, 90, 92 ובהן היא לא זכתה באליפות. אז השינוי שזידאן עשה הוא לא דרסטי אבל הוא סופר משמעותי, זה קצת כמו ריצת 100 מטר בה כל שיפור של מאית השנייה הוא חשוב, מאמן שמשדרג את הספרינטר שלו בעשיריות שנייה יעשה עבורו את ההבדל בין תהילת עולם לבין הדחה מוקדמת.

אבל מה זידאן כן עשה שאחרים לא עשו, מה שאפשר לו לא רק לזכות באליפות אלא גם להגיע לגמר הצ'מפיונס ליג, ובכן:

הלך בכל הכוח עם קאסמירו- יש ויכוח האם הקרדיט מגיע לבניטז שרצה ללכת עם הברזילאי ופרז התנגד או שזו הברקה של זידאן, בכל אופן הרכש מסאו פאולו היה די באנקר אצל זיזו, שחרר את מודריץ' ובעיקר את קרוס לעזור יותר להתקפה ותרם לשכלול סגנון המתפרצות שריאל כל כך אוהבת.

הכריח את כריסטיאנו למנוחה- מתוך הסכמה או לא, גם פה הדעות חלוקות וזה לא מאוד משנה. רונאלדו לא פתח בכל המשחקים, הוחלף מדי פעם ובדרך זו הושגו שני דברים, ראשית אלוף אירופה הטרי הצליח להגיע חד יותר לרגעי ההכרעה של העונה אליהם הוא בדרך כלל מגיע באפיסת כוחות. שנית המאמן שידר לשאר החבר'ה שסומכים עליהם ואינם רק תפאורה בהצגה של אחד השחקנים הגדולים בתבל.

שילב חבר'ה צעירים- אפרופו סומך עליהם מהסעיף הקודם, בניגוד לעונות קודמות הפעם אסנסיו ולוקאס ואסקז (21 ו-25 בהתאמה) היו לחלוטין חלק מהרוטציה, קיבלו דקות משמעותיות ולרוב החזירו בגדול. לשם השוואה בעונה בה זכו עם אנצ'לוטי בצ'מפיונס ליג (2014) הסגל הסתמך באופן בלעדי על שחקני רכש שהגיעו בשיא הקריירה שלהם. חסה ומוראטה שהיו אז בערך במעמדם של ואסקז ואסנסיו קיבלו הרבה פחות קרדיט.

כמובן שהיו גורמים נוספים שראויים לאזכור כמו הפריחה של קרבחאל ובעיקר של מרסלו. ההפרדה שעשו חאמס ומוראטה בין המרמור מחוץ למגרש למספרים שניפקו כשעלו על כר הדשא. היכולת המשודרגת של נאצ'ו בכל פעם שנקרא לדגל. העובדה שרפאל וראן הצליח להישאר כשיר רוב העונה.

אולם שלושת הנקודות שהוזכרו קודם לכן הן לדעתי המשמעותיות ביותר בכך שהפעם, הלילה הזה מכל הלילות, ריאל מסיימת כאלופת הליגה הספרדית.

 

הכריש ממסינה –דן ברקאי

$
0
0

הפעם הכריש לא הריח דם, הוא הריח את הזיעה של טום דמולאן

הקטע השישה עשר, הקטע המלכותי של מהדורת המאה של הג'ירו ד'איטליה – הגראנד טור השני בחשיבותו אחרי הטור דה פראנס – היה אמור לספק את הסחורה בגדול. שלוש פסגות מפרקות רגליים בגובה רב; מעבר מורטירולו, הסטלביו ה'צ'ימה קופי' של השנה, ולבסוף מעבר אמבראיל.

ובאופניים, כמו שיכול לקרות רק באופניים, המזל והטבע משחקים תפקיד חשוב. חשוב? אולי הם בכלל משחקים אתנו כשהתסריט כתוב כבר מראש.

*

עד לקטע השישה עשר, ההולנדי של סאנווב טום דמולאן היה נראה חזק ומדהים. יכולת הנג"ש (נגד השעון) שלו ברמה של כריס פרום אם לא טובה יותר, ויכולת הטיפוס שלו שודרגה פלאים מאז שאסטנה ופאביו ארו גנבו לו מתחת לאף את הוואלטה ב 2015. (מאז ניצח בטור דה פראנס האחרון בקטע התשיעי הקשה) עם היכולת הזו הוא בא לטרוף את הג'ירו.

לניירו קינטאנה – המועמד הבכיר בכל גראנד טור בו לא משתתף כריס פרום – היה קשה. דמולן הוא חיקוי לא רע בכלל לנמסיס פרום ובמסלול בו יש שני קטעי נג"ש באורך כולל של שבעים קילומטרים והפיגור שהוא מתחיל אתו קרוב לארבע דקות. קינטאנה ידע שבכל הר הוא חייב לתקוף את דמולן ולקזז פיגור שהוא צבר/צובר/יצבור בנג"ש. בפסגת הבלקהאוס בקטע התשיעי, הטמפו של קינטאנה לא הספיק כשניצח רק בפער של 24 שניות על פני דמולן, בקטע הארבעה עשר, דמולן כבר ניצח את קינטאנה על פסגת האורפא.

סטלביו - אחד ההרים המיתולוגיים של הג'ירו ד'איטליה

סטלביו – אחד ההרים המיתולוגיים של הג'ירו ד'איטליה

הכול התרחש כצפוי עד שבא הבלתי צפוי וטרף את הקלפים. לקראת העלייה האחרונה דמולן עצר ל…. לחרבן!! זה יכול להעיד על הרבה דברים. מסתם שירותים קלאסי שלא בא בזמן, ועד פעילות מעיים לא תקינה שיכולה לגמור חלומות.

במקרה כזה, הדבוקה מאיטה את הקצב ומאפשרת לרוכב לחזור. אבל לא כך היה היום. דקה שתיים הקצב הואט ומיד אח"כ מוביסטאר של קינטאנה ובחריין של ניבאלי התנפלו על ההר והחלו לעלות קצב. בסוף העליה קינטאנה וניבאלי פרצו יחד עם פוזוביבו וזאקרין, ואז במופע עוצר נשימה של ניבאלי במורד, קמיקאז הירידות עשה שוב כשגישר אל מיקל לנדה וניצח את הקטע המלכותי. דמולן סחב את כל העלייה לבדו והפסיד יותר משתי דקות בסיום.

*

חוזרת ועולה השאלה, מהי ספורטיביות? האם צריך לתת לטבע ולמזל להשתתף במשחק? לסבר את האוזן, כשכדורגלן במגרש נפצע או עושה את עצמו האם הקבוצה מחויבת 'ספורטיבית' (- מדגיש בכוונה) לעצור כל עוד לא עצר השופט את המשחק?

ובאופניים, הענף בו רגע אחד של אי שימת לב גונז חלומות, השאלה רק מתהדקת. אשתקד עוד הולנדי שלבש את הורוודה ננשך ע"י הכריש. סטיבן קרוויזוויק התהפך במורד בקטע התשעה עשר כשהתנגש בקיר קרח. הוא הוביל ביותר מארבע דקות על ניבאלי. ניבאלי לא הביט לאחור, דהר עד הסיום ובקטע האחרון (קטע עשרים וקטע עשרים ואחד פורמלי בו לא מתחרים על הדירוג הראשי) השלים מהפך מדהים וזכה.

אל קו הסיום: ניבאלי (מימין) לנדה (משמאל)

אל קו הסיום: ניבאלי (מימין) לנדה (משמאל)

האם זו הדרך לפודיום? האם לא היה ראוי שמוביסטאר הקבוצה הבכירה ובראשם קינטאנה יאטו את הקצב אחרי שטום דמולאן עשה זאת בדיוק לפני יומיים כשקינטאנה נפגש בצורה לא ידידותית עם האספלט? בטח ובטח אחרי שדמולן הדף אוהד שניסה להפריע לקינטאנה קילומטרים בודדים לפני סצנת השירותים.

הכול יכול להתהפך, ייתכן שבעיית המעיים של דמולן חמורה יותר והוא לא יעמוד בימים הקרובים בקצב, ייתכן שקינטאנה יהיה הקורבן הבא של הטבע, וייתכן שדמולן יכה בנג"ש ביום האחרון. אבל יש ניצחונות ויש ניצחונות. והניצחון של הכריש – וינצ'נזו ניבאלי – בקטע המלכות של הג'ירו היה נראה פחות הרואי ויותר ניצול, מתנה מאימא טבע.

חצי המלכות בקושי.

אני מחכה לכתוב בסיום הג'ירו את המשפט הבא עם דמולן בורוד:
"קארמה איז א ביץ".

ימים יגידו.

 

ההולנדי הבודד –דן ברקאי

$
0
0

עשרים ואחד ימים של רכיבה, של דחיקת הגוף למקסימום ומעבר, של שריפת השריר הארבע-ראשי ברגליים, הגיעו היום לסיומם עם קטע נג"ש שיצא ממונזה למילאנו. ואיזה סיום זה היה, דרמטי ברמה שמארגני ג'ירו המאה לא חלמו בחלומות הוורודים (משחק מילים דפוק…) שלהם שכך יהיה.

אחר הסיפור המלוכלך בקטע השישה עשר, מתמודדי הGC קבלו תאבון לתת לדומולן בראש עד לקטע הנג"ש כדי לבוא עם פער מניח את הדעת. בקטע ה שמונה עשר ברחו פוזוביבו, פינו וזאקרין לדומולן שהתחנן לעזרה מניבאלי וקינטאנה לסייע בסגירה ולא נענה. אחר הקטע התחיל הזעם של ההולנדי הישר לצאת החוצה כשניבאלי עונה לו שיזהר מהקארמה. הכול היה נראה נגדו כשפיצול של חוסר שימת לב בקטע ה תשעה עשר התנקם בו בטיפוס לפיאנקאבלו. דומולן איבד את הוורודה בסוף היום כשכל כוונתו להחזיק מעמד עד הנג"ש בקטע עשרים ואחד אך לפניו עמד עוד קטע עשרים עם טיפוס למונטיגארפא.

*

בקטע העשרים חבורת הGC הכוללת את ניבאלי, קינטאנה, זאקרין, פינו ופוזוביבו התחילו לפתוח פער על דומולן שכבר פיגר בתחילת היום בשלושים ותשע שניות מקינטאנה הוורוד. וכאן במהלך מדהים בחשיבותו, מולמה (ההולנדי), אדם ייטס וינגלס באו לעזרת דומולן על אף שלהם זה כבר לא באמת היה עוזר, ולא נתנו לו לקרוס תחת ההתקפות כשהוא מסיים את היום עם פיגור מינימלי של עוד חמש עשרה שניות. דומולן אף הודה להם בסוף הקטע.

טרום הנג"ש היום כבר כולם ידעו, הפער שהיו צריכים לפתוח קינטאנה וניבאלי לא היה מספיק, אפילו לא קרוב. חמישים ושלוש  שניות מקינטאנה וארבע עשרה שניות מניבאלי הם משחק ילדים בשביל שען פנומנלי כדומולן. והוא עשה את זה כמו גדול, כשהוא מסיים חמש עשרה שניות אחר המנצח היומי ואן אמדן (שהביא ביצוע נדיר!) אך הרבה לפני קינטאנה וניבאלי המשלימים את הפודיום של הג'ירו הדרמתי והאדיר הזה.

טום דומולן וחבר

טום דומולן וחבר

לדבר על הג'ירו – אוכל עד סוף הלילה בטח, אז אסכם בכמה נקודות שעלו בראשי.

מה עובר לעזאזל על קינטאנה?
נראה שאותו רוכב צעיר שלקח את הג'ירו ב2014, ושאיים על פרום בטור בשנים 2013 ו 2015 אותו רוכב שנראה היה כרוכב הבא שיבלע גראנד טורס – פשוט לא התקדם מאז. לא רק זה הוא הלך לאחור.

קינטאנה של לפני שנתיים היה מפרק את ניבאלי/דומולן/וואטאבר בהתקפות ארוכות מתחילת העלייה ולא מחכה לשניים שלושה קילומטרים האחרונים, לניירו קינטאנה היה ים של עליות, הקבוצה הדומיננטית והחזקה בג'ירו, וכל מה שהוא הצליח זה לברוח עשרים וארבע שניות לדומולן בבלוקהאוס, לברוח כמו גנב יחד עם ניבאלי בהפסקת שירותים, ובכלל לא להצליח לברוח לניבאלי שגם בימיו הגדולים לא היה המטפס הטוב בדבוקה.

שנה שעברה בטור אך נס הכניס אותו לשלישייה, בוואלטה שלקח אח"כ קונטאדור ביצע מהלך מבריק והוא השתחל בטעות בערך, והשנה שהוא מצהיר על דאבל יותר נשמע שהוא מכוון לדאבל בפודיום אבל בטח לא כמועמד לגיטימי. ובטור מחכים שני קטעי נג"ש אישיים. בטח פרום ישב בבית וצחק כל הדרך….

ניבאלי הוא רוכב גדול, אבל לא מסוג הרוכבים שכשנספר לנכדינו מה ראינו – נזכיר אותו. נכון, הוא לקח ארבעה גראנד טורס – את כולם! אבל הוא לא באמת הרשים אז מול כל המתמודדים הרציניים שפרשו/חטפו תאונות. שנה שעברה קרוויסוויק היה נראה כמו קונטאדור לידו, ורק נס ובאמת ג'ירו יבש מבחינת מתמודדים נתן לו את הגביע המיוחל. איפשהו, מריח לי שניבאלי לא מאוכזב והוא עומד במקום המגיע לו – לא יותר.

*

כמוהו טיבו פינו שהשתחל לפודיום בטור 2014 המשעמם, אבל לא באמת ראוי לפודיום בטור. לראשונה הוא ניסה את הג'ירו כאחד שהשלים עם זה שהוא לא הולך לנצח לעם הצרפתי את הטור (חברו רומיין בארדה נראה הרבה יותר בשל לזה). הוא נראה היה טוב לפרקים, אך גם הוא לא הצליח להשיג את הפודיום של הג'ירו הצמוד הזה וסיים רביעי.

על טי ג'י המסכן ואן גארדרן אני לא אדבר. מודה שהזלתי דמעה לראות אותו מצולם ולא בגלל שהוא נשר מאחור כהרגלו בקודש, גם מיקל לנדה מסקיי – מלך ההרים גרם לרגש קל (לא באמת..) כשניצח אחרי שלמד מצמד הטעויות שלו מול ניבאלי וואן גארדרן כשסיים שני להם. ולחשוב שהוא הפועל החמישי – שישי ברכבת של פרום לטור. מפחיד.

איש צעיר אני, ואת מיגל אינדוראין הספרדי לא זכיתי לראות (הייתי בן חמש כששלט בטור) אבל רבים ממני ובעיקר טובים ממני משווים את טום דומולן אליו, ורק ההשוואה לרוכב שלקח חמש פעמים את הטור, פעמיים את הג'ירו ואחד מהבודדים שסגר דאבל ג'ירו-טור היא ענקית.

הדבר שהכי תפס אותי זה סרגל המאמצים המכוון שלו. כל עליה שהחברים תקפו הוא נתן להם ללכת ולאט לאט סגר כשכמעט ולא התרומם מעל האוכף. קר, שקול, מחושב. השיל קילוגרמים כדי שיוכל לטפס טוב יותר ועדיין שמר על יכולת הנג"ש המדהימה שלו, מכווץ אל תוכו, גב מאוזן, פנים לרצפה ורק הרגליים מייצרות של וואטים כמו תחנת כוח. עם קבוצה טובה יותר הוא בהחלט בכיוון של מנצח גראנד טורס סדרתי.

פרננדו גאוויריה

פרננדו גאוויריה

אחרון אפנה את הבמה לפרננדו גאוויריה. ספרינטר קולומביאני בן עשרים ושתיים, לראשונה בחייו משתתף בגראנד טור ומנצח ארבעה קטעים תוך יכולת של מאיץ ברמות הגבוהות ביותר. יהיה מעניין לראות מה יעשו קוויק-סטפ אתו ועם מרסל קיטל הגרמני, אך ההיגיון אומר שמישהו ייפרד.

קצת מרגוע עם הרולאן גארוס וחוזרים לקריטריון ד'אופינה והטור של שוויץ כמשחק המקדים טרום הטור.

בטור הקודם הבטחתי שאם דומולן יסיים עם הוורודה אצעק בקול "קארמה איז א ביץ" עם הקדשה לניבאלי ולמוביסטאר, אך כיוון שיש שמועות שהג'ירו שנה הבאה (מהדורה 101) לראשונה יצא מגבולות אירופה ויתחיל ב…. ירושלים, אסיים.

לשנה הבאה בירושלים!!

 

ספורטנ’רול (י’) – רן עצמון

$
0
0

Whosnext

THE WHO – WHO’S NEXT

שנת 1970 הייתה שנה קשה עבור חברי THE WHO ועבור פיט טאונסנד במיוחד. ההצלחה האדירה של “טומי”, מסחרית וביקורתית, הכניסה את הלהקה למצב בעייתי. לאחר שנים של להקת סינגלים, הבולטת בלהקות ה Mods-,שאף טאונסנד לקחת את הלהקה למחוזות יותר אמנותיים ומורכבים. הקרדיט העצום שהעניק לו “טומי” גרם לו לנסות ליצור פרויקט מורכב של סרט מוסיקלי בשם LIFEHOUSE. טאונסנד ומנהלי הלהקה החלו לגלגל את הרעיון שכבר נכתב לו תסריט כללי ומספר שירים מלווים אך לא הצליחו להוציאו אל הפועל בשל שיקולים כלכליים מחד וחוסר אמון של מנהלי הלהקה בפרויקט הסופי.

טאונסנד לקח קשה את הדחייה אבל המשיך לעבוד על שירי הפרוייקט  תוך שהוא מחסל בקבוק רמי מרטן ביום. הוא החל להשתעשע בסינתסייזרים שהיו אז כלים חדשניים וניסה לשלב את צלילי הסינתים בשירים שכתב. לאחר שהצטברו מספר שירים הזמין קיט למברט, מנהל הלהקה, את טאונסנד וחבריו לאולפני הקלטה בניו יורק כדי לעבוד על האלבום.

*

ההקלטות הללו התבררו ככאוס מוחלט. למברט שהיה אמור להפיק את האלבום היה שקוע בבעיית סמים קשה. שלושת חברי הלהקה הנותרים, הסולן רוג’ר דלטרי, הבאסיסט ג’ון אנטוויסל והמתופף קית’ מון, לא אהבו את הכיוון המוזיקלי החדש אליו משך טאונסנד ובכלל התמרדו נגד הדומיננטיות שלו. טאונסנד עצמו המשיך לחסל בקבוק קוניאק ביום ולאחר מספר ימי הקלטות לא מוצלחים חווה התמוטטות עצבים שעצרה את ההקלטות כליל. הלהקה שבה לאנגליה. ואחר שנרגעו הרוחות הוחלט להקליט את האלבום באולפן לונדוני תחת פיקוחו של הטכנאי והמפיק המהולל גלין ג’ונס בחודש אפריל 1971.

מכל הכאוס, הקשיים והמשברים וכנגד כל הסיכויים, הסשנים עם גלין ג’ונס הניבו את אחד מאלבומי הרוק הטובים בהיסטוריה –WHO’S NEXT – אלבום מופתי מבחינת כתיבה, ביצוע והפקה, אלבום השיא של אחת מלהקות הרוק הטובות והחשובות בכל הזמנים.

*

בכל הנוגע לסונגרייטינג, האלבום מכיל כמה מהשירים הטובים והקלאסיים של פיט טאונסנד, כותב מהגדולים והחשובים בתולדות הרוק. דווקא כשהוא משוחרר מהצורך להתאים שירים לאלבום קונספט כתב טאונסנד שירים מורכבים מבחינה מוזיקלית, שינוי מהותי גם לעומת התקופה המוקדמת בקריירה שלו שהתאפיינה בכתיבת להיטים בני שלוש דקות.

מבחינת ביצוע, האלבום משקף את חברי הלהקה בשיאם. רוג’ר דלטרי מוביל את השירים בשירה גברית, בוטחת, יהירה משהו ומאד רוקית באופייה (ללא האלמנט הבלוזי שמאפיין את רוב זמרי הרוק הבריטיים הגדולים). ג’ון אנטוויסל הוא באסיסט מפלצתי בעל טכניקה נדירה ועדיין הוא באסיסט מאד מלודי עם צליל באס מאד דומיננטי שהיה מרכיב חיוני בסאונד של הלהקה. ואם אנטוויסל הוא מפלצת מה אפשר לומר על המתופף קית’ מון? אם אנטוויסל הוא מפלצת שעדיין מרוסנת, הרי שמון הוא מתופף מפלצתי חסר כל רסן, בעל טכניקה מנוגדת לכל כללי הבסיס ונגינה מופרעת ועצמאית ,וזה מה שעושה אותו למתופף נפלא כל כך. קית’ מון הוא פנומן תופים ייחודי מסוגו שלא היה ולא יהיה דומה לו. הוא לא תמיד מלווה את המלודיה, רוב הזמו הוא בכלל רץ איתה תוך כדי שימוש מופלא ובלתי נתפש במצילות. התיפוף המתגלגל שלו הפך לאחד מסימני ההיכר של THE WHO בנוסף לאישיותו הגבולית שהביאה למותו בגיל צעיר.

הצלע הרביעית,  פיט טאונסנד ,הוא לא גיטריסט וירטואוז. הוא גיטריסט מאד יעיל, עם סאונדים נהדרים אבל קשה לחשוב על סולואים גדולים שלו וזה בסדר גמור. בלהקה עם שני וירטואוזים גאוניים, טאונסנד לא מנסה לגנוב את ההצגה עם מפגני גיטרה מבריקים אלא יוצר את הסאונד האדיר של הלהקה עם נגינת גיטרה מלאה טעם ושילוב נהדר של סינתסייזרים.

הסאונד הנפלא של האלבום הושג תודות לגלין ג’ונס שגם אמון על ההפקה. הוא היחיד שריסן מעט את מון, שילב באופן גאוני את ניסיונות הסינתסייזרים של טאונסנד ויצר ללהקה סאונד חדש, גדול, מורכב, רועש והרבה יותר מגוון מהסאונד הדי קפוץ של “טומי”.

*

תשעה שירים מרכיבים את WHO’S NEXT , שמונה שכתב טאונסנד ואחד פרי עטו של אנטוויסל, תשעה שירים שלכל אחד אפיון וייחוד משלו וביחד מרכיבים תשעת השירים הללו אלבום רוק עצום ומגובש.

השיר הפותח את האלבום BABA OREILY הוא קלאסיקה בפני עצמו. הוא מתחיל בלופ סינתסייזר מעגלי, אליו מתווספים מספר אקורדים המנוגנים בפסנתר ואז מתחילה ההפצצה עם הכניסה הרועמת של אנטוויסל והתיפוף המופרע של מון עם סאונד המצילות המאסיבי. על הרקע הרועם הזה פורץ דלטרי בשירת רוק מלאת גרון עד לקטע האמצעי אותו שר טאונסנד ושוב דלטרי לוקח את הפיקוד בשירה מלאת עוצמה ההולמת את האנרגיות הבוערות של השיר. השיר מסתיים באופן בלתי צפוי עם סולו כינור ארוך שלכאורה אינו שייך לכאן אבל משתלב באופן גאוני בשיר המופתי הזה. שם השיר אגב נלקח משמותיהם של שני המנטורים בחייו של טאונסנד באותה תקופה – הגורו מהר באבא והמוזיקאי האוונגרדי טרי ריילי.

גיטרה אקוסטית רגועה פותחת את BARGAIN, אבל תוך מספר שניות התופים והמצילות של מון מתפוצצים ומבעירים את השיר שנהנה משירה מעולה של דלטרי, אקורדים קשוחים של טאונסנד בגיטרה חשמלית ובאס סוחף. המאסה הזו נקטעת עם קטע שקט באמצעו של השיראותו שר טאונסנד וחוזרת בטורים גבוהים עם עוד התפרצות געשית של מון עליה מוסיף טאונסנד נגיעות סינתסייזר המביאות את השיר לשיאו.

LOVE AINT FOR KEEPING הוא שיר רגוע יחסית המובל על ידי הגיטרה האקוסטית של פיט טאונסנד בנגינה מלאת דמיון ורגש הכוללת גם סולו יפה. גם חטיבת הקצב שומרת כאן על איפוק יחסי והשיר כולל גם הרמוניות קוליות יפות.

השיר MY WIFE הוא תרומתו של ג’ון אנטוויסל לאלבום והוא גם שר אותו ומנגן ברוב הכלים. מבחינת כתיבה השיר אינו ברמת השירים של טאונסנד אבל עדיין זהו שיר רוק הגון הנהנה מעיבודי כלי נשיפה אותם מבצע אנטוויסל.

Keith-Moon2

הצד הראשון של התקליט המקורי נחתם בשיר מופתי בשם THE SONG IS OVER שנפתח נגינת פסנתר יפהפייה של ניקי הופקינס האגדי עם עיטורי גיטרה. זהו שיר מורכב הבנוי מרגעים שקטים לצד רגעים רועמים והניגוד הזה מועצם כשדלטרי שר את הקטעים הרוקיים וטאונסנד את הקטעים השקטים.השניים מפגינים שירה נהדרת, כל אחד בדרכו, והתוצאה הסופית היא שיר עוצר נשימה.הפזמון של השיר הוא פיסת מוזיקה סוחפת המשלבת סינתסייזרים, גיטרות חודרות , הפסנתר של הופקינס שאת המיקס מובילה חטיבת הקצב בעוד מפגן באס תופים שהוא לא פחות מגאוני.

הפסנתר היפהפה של ניקי הופקינס פותח גם את הצד השני של התקליט ואליו מצטרף דלטרי בשירה מלאת רגש. השיר מעלה הילוך עם כניסתם של מון ואנטוויסל אבל באופן מרוסן יחסית, ובכלל הכלי הדומיננטי בשיר הוא הפסנתר של ניקי הופקינס, אולי גדול נגני הפסנתר ברוק הבריטי. בפזמון מצטרף טאונסנד לדלטרי בהרמוניות קוליות יפות. הסיום של השיר בו מתחיל הופקינס להתפרע על הפסנתר הוא אחד מרגעי השיא של הנגן המחונן הזה.

*

GOING MOBILE הוא השיר הקליל ביותר באלבום. טאונסנד הוא הסולן ובנוסף לכך הוא מפגין את יכולתו בסינתסייזר שהוא הכלי הדומיננטי בשיר לצד ערב רב של גיטרות. אבל השיר החלש באלבום מוביל אותנו אל עוד קלאסיקה –BEHIND BLUE EYES, הבלדה היפהפיה שמסתיימת בקרשצ’נדו סוער.

השיר הנפלא הזה נפתח עם שירה מלאת רגש של דלטרי, מלווה באקוסטית על לחן יפהפה המרכיב בית ופזמון כתובים לעילא. בבית השני השירה הרגשית של דלטרי מועצמת באמצעות הרמוניות קוליות שמימיות ואז מתוך העצבות פורצת הסערה הבלתי צפויה. עם תום הפזמון השני קית’ מון נכנס עם תיפוף רצחני, טאונסנד שופך מפלי גיטרות, אנטוויסל פורט בפראות על הבאס וקולו של דלטרי מקבל גוון אכזרי ומאיים. הגיטרות של טאונסנד נשמעות נפלא והוא מוסיף גם סולו קצר המוליך את השיר חזרה לבית השקט שפותח אותו. השיר שאורכו פחות מארבע דקות מכיל בתוכו כל כך הרבה ואין פלא שהוא נחשב לבלדת רוק קלאסית.

*

השיר המסיים את האלבום, WONT GET FOOLED AGAINהוא עוד מסטרפיס של כתיבה מבית היוצר של טאונסנד ושל הגשה מצידה של הלהקה. השיר המורכב והארוך, הוא המנון רוק כביר עם אנרגיות מתפרצות ושירה שהיא בית ספר לשירת רוק. השאגה של דלטרי בסוף השיר רגע מכונן ברוקנרול, אבל זה לא רק דלטרי. הבסיס לשיר הוא לופ סינתסייזרים עליו מלביש טאונסנד גיטרות בסאונדים משתנים כולל סולו נהדר ומעל הכל קית מון בעוד מפגן תיפוף עילאי כמו שרק הוא יכול. הקצב הפרוע שלא נח לרגע, האגרסיה המתפרצת, המעברים הארוכים והפסיכיים, החבטות האכזריות בעורות כשברקע  מפעמותהמצילות כשלא נחות לשנייה, יוצרים נגינת תופים מהגדולות בתולדות הרוק. גם הטקסט הוא מהטובים של טאונסנד וכולל את השורה הנודעת MEET THE NEW BOSS SAME AS THE OLD BOSS המסכמת את המרד המתואר בשיר. WONT GET FOOLED AGAIN, אחד השירים הגדולים בתולדות הרוק הוא סיום הולם לאלבום במעמד זהה.

עטיפת האלבום גם היא קלאסיקה. הצילום של איתן ראסל מראה את הארבעה אחרי שסיימו להטיל את מימיהם על עמוד בטון באמצע שממה. עטיפה אייקונית לאלבום אייקוני.

*

WHO’S NEXT קיבע סופית את מעמדם של THE WHO כלהקת עילית. פיט טאונסנד היה רק בן עשרים ושש  עם צאת האלבום וההספק שלו ככותב עד גיל שלושים הוא בלתי נתפש. שורת סינגלים מצליחים כולל סינגל נצחי (MY GENERATION) בגיל עשרים, ושורה של אלבומי מופת ברצף –THE WHO SELL OUT , TOMMY, WHOS NEXT ו – QUADROPHONIA הענק (שהוא בעיני הרבה יותר טוב מ”טומי”) בגיל עשרים ושמונה. הרצף הקאנוני הזה מעמיד את טאונסנד בשורה הראשונה של הכותבים ברוק וגם אם לא הצליח בהמשך הדרך להגיע לפסגות הללו, מקומו בפנתאון כבר מובטח. בתווך שחררה הלהקה אלבום הופעות מעולה שהוקלט בלידס והראה איזו להקת רוק מדהימה הייתה THE WHO  בשלב השיא של הקריירה שלה.

עם מותו של קית מון בשנת 1978 היה ברור שהניצוץ שמבעיר את הלהקה כבה. המשך הדרך לווה בעוד טרגדיות (מותם של מעריצים לפני הופעה בסינסינטי, מותו של אנטוויסל וההתעקשות של טאונסנד ודלטרי להמשיך את סיבוב ההופעות למרות זאת, חירשות שתקפה את טאונסנד ועוד) וגם האלבומים לא היו טובים.אבל עד שנת 1978 הייתהTHE WHO להקת רוק מעולה, שנהנית מכותב מבריק ואינטליגנטי, זמר מצוין וצמד באס תופים שלא היה כמותו, להקה שיצרה סטנדרט חדש בכל מה שקשור לכתיבה וביצוע של מוסיקת הרוק.

 

יבוא השלישי ויכריע –דן ברקאי

$
0
0

ה”קריטריום דה דופינה” הבטיח וקיים כשיעקב פוגלסן ניצח את הקטע השמיני ולקח מריצ’י פורט את הצהובה. לסכם במילים את הקטע האחרון יהיה קשה, אז רק כמה נקודות בקטנה לקראת הטור דה פראנס המתקרב ובא.

*

פוגלסן דפק חתיכת מרוץ. להגיד שהוא יהיה מוביל בטור ולא פאביו ארו יהיה קשה לומר. הוא לא הולך לעבוד לפאביו ארו אלא יותר כמפלצת דו ראשית. האם זה טוב יותר או לא? ובכן, אפשר לשאול את מוביסטאר עם קינטאנה וואלוורדה… אבל וינקורוב לא פראייר ויודע לשחק.

פרום (בצהוב) ופורט (אדום שחור) - אחד מהם יחייך בתום הטור דה פראנס

פרום (בצהוב) ופורט (אדום שחור) – מי מהם יחייך בתום הטור דה פראנס

ריצ’י פורט הוא הדבר הכי קרוב שיכול לאיים על ההגמוניה של פרום בטור. לא לחינם פרום הכריז היום על פורט כפייבוריט לקחת את הטור דה פראנס. גם רוכב נג”ש מדהים, מטפס מעולה, ונראה שהוא הגיע לשיאו בגילו המתקדם (גדול מפרום בארבעה חודשים).

*

פרום בלי סקיי (קרי – בלי התותחים הכבדים שנשארו בבית) הוא רוכב שאפשר לנצח. על אף שהשנה הוא עוד לא ניצח באף קטע, ועל אף שהשנה הוא לא ניצח בדופינה המשמש מיקרו קוסמוס לזכיותיו בטור דה פראנס (תמיד זכה לפני בדופינה) – להגיד שהוא ‘נחלש’ יהיה חוסר כבוד או טיפשי. הוא חזק, הוא נהיה דיסנדר מפחיד, ועם קבוצת קטרים ומטפסים שרק סקיי יכולה להעמיד הוא עדיין האיש להביס בטור הקרוב.

*

על כל שאר החבר’ה, בארדה (לא מריח לא מסריח), וואלוורדה (לא גראנד טוריסט), דן מרטין ועוד, בפוסט שאעלה לקראת הטור.

דמולן לוקח ג’ירו על שניות הנג”ש, פוגלסן לוקח דופינה על שניות הבונוס, מרגיש נפלא לקראת הטור דה פראנס. הלוואי!!

 

 

מדריך לאופני כביש –דן ברקאי

$
0
0

טרום הטור דה פראנס 2017 – האירוע הגדול בעולם האופניים – התפניתי לסיקור שייתן אור למתקשים ויחבר אוהדי ספורט לענף מיוחד שכזה.

ה א'-ב' (וכנראה גם ה ג'-ד') בענף, האוויר הוא לא ריק, האוויר הוא משהו הקיים בחלל עולמנו אתו הרוכבים נלחמים. הראשון בחבורת רוכבים חוצב כיס באוויר והרוכבים אחריו מתאמצים פחות אודות לנתיב שסלל. מחקרים הוכיחו שהרוכבים המגיעים בעקבות המוביל מתאמצים פחות בכ 45%. וזה עוד לפני שמוסיפים את הרוח שהיא גורם המאט/מסייע לרוכבים (רוח פנים, רוח גב ורוח צד).

כדי שזו לא תהיה תחרות רוכבים של 'כולם נגד כולם', יש את הקבוצה. הקבוצה בעצם זהו ספונסר המאחד רוכבים שונים למטרה מסוימת. וכך, רוכבים מסייעים למוביל בדרכים שונות להשיג את מטרתו. כך הטקטיקה משפיעה על כל מרוץ אופניים ויש הרבה מקרים בהם הרוכב הפחות חזק אך עם הטקטיקה הטובה ביותר מנצח.

הטבע משחק תפקיד לא קטן. גשם, קור, חום, תאונות לא צפויות, ועוד אלף ואחת סיבות איך רוכב יכול בשבריר שנייה לאבד הכול.

*

ישנם כמה סוגי רוכבים.

מטפס/קליימר – כשמו כן הוא. בד"כ בעלי משקל נמוך וקטני גוף, אם כי ניתן למצוא גבוהים המטפסים טוב. אלו הרוכבים המנצחים קטעים הרריים, וזו יכולת חובה למועמד לגראנד טור.

מאיץ/ספרינטר – גדלי גוף, המייצרים וואטים (כך נמדד כוח האנרגיה שמייצרים הרוכבים) בכמות גבוהה לזמן קצר. הם אלו המנצחים בקטעים מישוריים.

דומיסטיקים – בתרגום (מצרפתית אם איני טועה) של פועלים. אלו חברי הקבוצה של המוביל שיעזרו לו בכל. להביא לו שתייה ואוכל מרכב הפיקוד, לתת את האופניים שלהם למוביל במקרה של תקלה אצלו, להוביל אותו ולהגן עליו במאבק עם הרוח, לסגור על התקפות של מתחרים ועוד.

ישנם גם את רוכבי הנג"ש – רכיבה נגד השעון. יש נג"ש אישי ויש נג"ש קבוצתי. כמו כן יש את הרוכבים המתמחים בקלאסיקות, קרי, רכיבה על אבני פאווה ודרכי עפר בד"כ בעונת הקלאסיקות באביב.

*

האקשן הגדול נמצא בעליות. כיוון שבעליה המהירות יורדת, מספיקים כמה קמ"ש בודדים מעל ליריב כדי לפתוח פער רציני. בירידות יש את המופעים של הגלישות. פביאן קאנצ'לרה, אחד מגדולי הרוכבים בכל הזמנים, הגיע לפני שש שנים ל 130 קמ"ש באחת המורדות בטור דה פראנס.

רוכב צריך לדעת לכוון סרגל מאמצים מדויק. אם לא כן, הוא יבוא באפיסת כוחות לסיום. ביום רכיבה שורף רוכב 4500-9000 קלוריות!! רוכבי האופניים הם ספורטאי על במלוא מובן המילה.

*

המרוצים:

עונת האופניים מתחילה בינואר ומסתיימת בשלהי אוקטובר. יש מרוצים יומיים ויש מרוצי שלבים – סיור/טור, המורכבים מפרופילים שטוחים, הררים וקטע או שניים של נג"ש.

במירוצי קטעים ובעיקר בגראנד טורס, יש בנוסף לניצחון הכללי עוד מטרות. ניצחון בקטע, חולצת מלך ההרים – הרוכב שכבש הכי הרבה פסגות מדורגות, חולצת הנקודות – הרוכב שהגיע ראשון למאוצי הביניים והסיום והשיג הכי הרבה נקודות, הרוכב הצעיר – עד גיל 25 ועוד.

*

שלושה גראנד טורס: החשוב מכולם ה'טור דה פראנס' ביולי, השני בחשיבותו הוא ה'ג'ירוד'איטליה' במאי, והשלישי בדרגתו האחרון בעונה ה'וואלטה אספניה'. אלו מרוצים בני עשרים ואחד קטעים עם יומיים הפסקה (בד"כ אחרי שליש ראשון ואחרי שני).

חמשת המונומנטים הם המרוצים היומיים הנחשבים ביותר:
'מילאנו סן רמו' – במרץ עם פרופיל שטוח ומיועד לספרינטרים.
'רונדה ואן פלנדרן' – באפריל עם פרופיל המשלב קטעי פאווה ומיועד לקלאסיקנים.
'פריז-רובה' – באפריל, נקרא מלכת הקלאסיקות וכנראה גם המונומנט החשוב ביותר.
'ליאז'-באסטון-ליאז' – באפריל, השיא של שבוע (וחצי של) הארדנים. פרופיל עם עליות וירידות קצרות הנראה כזיגזג.
'ג'ירו די לומברדי' – באוקטובר ממש בסיום העונה. פרופיל המתאים למטפסים יותר.

יש עוד מרוצים חשובים במשך העונה כדוגמת אליפות העולם  (הזוכה מקבל את חולצת הקשת בענן עד לתחרות הבאה), האמסטל גולד, פלאש וואלון, פריז-ניס והקריטריום דה דופינה שהסתיים לא מכבר.

*

זהו אפס קצהו של הענף. נושאים חדשים, הסברים מפורטים יותר ועוד נתונים שפספסתי מקוצר היריעה, מוזמנים להרחיב כאן. סיקור על הטור – שבוע הבא שיתפנה לי חריץ זמן.

אסיים עם משפט שאמר לי אחד הפרפורמות בכל ענף האופניים 'יאיר בן עמי' הגדול, ומאז הוא חקוק על ליבי;

"ישנה רק דרך אחת שלא להבין שמרוץ אופני הכביש הוא הספורט הקשה בעולם – לא להבין מה קורה במרוץ אופניים.."

***

הנה מדריך מצולם לקראת הטור:

 

הרבה יותר מידידות –ארם אבירם

$
0
0

כמה פעמים ישבתם וצפיתם באליפות אירופה או גביע העולם בכדורגל ומצאתם את עצמכם מתוסכלים מהבינוניות של נבחרת בריטית זו או אחרת. בטח מיד התפתח דיון לוהט בסלון על הנושא "למה אין נבחרת בריטית מאוחדת אחת?". לא חבל שבייל לא יכול לשחק יחד עם סטאריג' ודלה עלי? אילו ראש היה יכול לשחק כחלוץ הנבחרת האנגלית בזמנו, מה היה קורה?

ובכן, בראגבי לא מדברים אלא עושים. האמת, גם לא מדובר בטרנד עכשווי אלא מסורת של מעל מאה ועשרים שנה. לתופעה הזאת קוראים הבריטיש אנד אייריש לייונס. זו אינה נבחרת לאומית פר סה והיא לא מתחרה באליפויות עולם אבל היא מתכנסת אחת לארבע שנים למסע משחקים בחצי הכדור הדרומי למה שמכונה טסט מאצ'ז מול הנבחרת המקומית.

הכי טובים בשני האיים

הכי טובים בשני האיים

פעם בארבע שנים נבחרים השחקנים הטובים ביותר של אירלנד, אנגליה, ווילס וסקוטלנד לייצג את הממלכה המאוחדת ואירלנד. מה שמכונה, ארבע אומות הבית. סוף סוף אפשר לבחון למעשה את התאוריה על חוזקה של קבוצה מאוחדת כזאת. הפעם האחרונה שהלייונס התקבצו הייתה ב 2013 במסע משחקים מוצלח שהסתיים בניצחון 2:1 בסדרת המשחקים מול הוולאביז. התחושה היא שמאז, האומות הבריטיות רק התחזקו ולראיה הנצחון של האירים על ניו זילנד ורצף הנצחונות המדהים של האנגלים כולל במסע לאוסטרליה לפני שנה. האם זה יבוא לביטוי גם בקבוצה המאוחדת? נדמה לי שאין דרך טובה יותר לבחון את זה מאשר סדרת משחקים מול אלופת העולם הבלתי מעורערת, ניו זילנד.

תקשיבו לו. קונור מארי

תקשיבו לו. קונור מארי

הלייונס נמצאים כבר כמה שבועות בניו זילנד ומשחקים מול קבוצות מקומיות ואזוריות שונות, כנהוג במסעות מעין אלה, כהכנה לקראת הטסט מאצ'ז המיוחלים. מחר יתקיים סוף סוף הטסט הראשון וההתרגשות בשיאה. חלקכם, אולי ימשוך כתפיים בביטול ויאמר לעצמו "כולה משחק ידידות, זה לא באמת חשוב". אם זו דעתכם, חישבו שוב. בעצם, תקשיבו לקונור מארי. הסקראם האלף של אירלנד כנראה יפתח מחר כשמאחוריו כבר מעל חמישים משחקים בינלאומיים כולל הניצחונות של הלייונס באוסטרליה לפני ארבע שנים, משחקים באליפויות עולם, והניצחון הראשון אי פעם של אירלנד על ניו זילנד לפני שנה בשיקגו. כשהוא נשאל על חשיבות המשחק מחר, הוא ענה שזה המשחק החשוב ביותר בקריירה שלו בלי כל ספק.

כי ככה זה בראגבי, מסורת וכבוד קודם כל. בכל מקרה, לא יכולנו לבקש דרך טובה יותר להעביר את פגרת הכדורגל מאשר משחק בין הלייונס לאול בלאקס. מחר (שבת ה- 24 ליוני) בעשר וחצי זה קורה (לא סגור על השעה, כדאי לבדוק).


טור דה פראנס 2017 –דן ברקאי

$
0
0

חודש בדיוק עבר מאז סיום הג'ירו ד'איטליה מהדרמטיים והצמודים בהיסטוריה, ונראה שאנחנו הולכים לקבל סשן לא פחות טוב בטור (בתקווה כמובן).

המסלול השנה רק עם 36.5 קילומטרים של נג"ש במצטבר, רק חמשה קטעים הררים (ברמה הקשה) ובעיקר – רק שלושה מהם עם סיום בפסגה.

*

המאבק נראה צמוד מתמיד. כריס פרום עדיין לא זכה בקטע באחד המרוצים מתחילת העונה, לא פרופיל שמותאם למידותיו (כך בראיון אתו), לא נראה חזק כמו פעם כשמתחריו ובעיקר ריצ'י פורט נראים טוב העונה, ולחובבי האמונות הטפלות – הוא לא זכה בדופינה, מה שהוא עשה בשלושת הזכיות הקודמות שלו. ועדיין הוא מגיע כפייבוריט עם קבוצה הכוללת מטפסים מהשורה הראשונה כמו גראיינט תומאס, סרג'יו הנאו, מיקל לנדה ומיקלניאבה, וגם שלישיית קטרים שיובילו במישורים – לוק רואו, מייקל קוויטקובסקי וקריינקה הבלתי נגמר. זו קבוצה עמוקה ועשירה ממש כמו ילד שבנה קבוצת חלומות בפיפ"א עם כל הכוכבים.

ריצ'י פורט הרבה יותר צנוע, הוא לא ניצח גראנד טור מעולם ועיקר הפריצה שלו באה כשעבר שנה שעברה מלהיות עובד אצל פרום וסקיי למוביל ב BMC. הוא בניגוד לקינטאנה יודע לרכוב נג"ש מעולה והוא המאיים הראשי על הכתר של הבריטי. קרוזו ורוש הם בערך הצוות המסייע כך שפורט יהיה חייב להיות בשיאו. קינטאנה מגיע עייף ומאוכזב מהג'ירו כשהחלום של דאבל מתקרב יותר כדאבל פודיום אך לא מעבר. המסלול טוב בשבילו כשאין הרבה נג"ש, אך מאידך גם אין הרבה הרים. היכולת שלו לבוא כאנדרדוג לטעמי תיטיב אתו כשפרום בעצמו רואה בפורט יריב ולא בקינטאנה. והאמת, במוביסטאר הכל יכול להיות כשלקבוצה יש יותר מטרות מרוכבים…

אלברטו קונטאדור גדול רוכבי הגראנדטורס בדורות האחרונים מעבר לשיאו, רומיין בארדה הדיח את טיבו פינו מעמדת 'הצרפתי שיש לו את זה לנצח את הטור' עד שגם הוא יאכזב ויחפשו מושיע אחר, דן מרטין זה עוף מאוד נחמד אך בעיניי ההגדרה האמיתית שלו 'לא באמת', פאביוארו הוכיח שהוא מטפס מעולה אבל נג"שניק גרוע – מין גרסה חיוורת לקינטאנה, וגם אסטבן צ'אבז רוצה כבר את קפיצת המדרגה.

*

הפן הטקטי והמעניין השנה, הרבה קבוצות מגיעות עם צמד מובילים. ארו ופוגלסן באסטנה, קונטאדור ומולמה בטרק, צ'אבז וסיימון ייטס באוריקה וכמובן הצמד של מוביסטאר. בגלל מיעוט הקטעים ההרריים יהיו התקפות רבות וסקיי או BMC לא יוכלו להגיב לכולם. הנג"ש בתחילה קצר מדי כדי לפתוח פער בלתי מחיק, והשני מגיע רק בקטע 20 אחרי כל סבב ההרים. יהיה מעניין.

בקטע של הספרינטרים תהיה הצגה. הרבה קטעים שטוחים והבמה הגדולה בשביל מארק קוואנדיש הספרינטר המופלא הרחוק ארבעה ניצחונות בטור ממחזיק השיא אדי מרקס הגדול עם שלושים וארבעה כאלו. יהיו ספרינטרים שירצו לקלקל לו כקיטל, דגנקולב, ארנו דמאר, גרייפל, קריסטוף, ואחד מיוחד 'פטר סאגאן' – האיש הכי שמח בדבוקה – הרוצה לסגור עונה שישית ברציפות עם חולצת הנקודות/המאיצים ולהשוות את שיאו של אריק זאבל 1996-2001.

ורק בגלל שאני ג'נטלמן, אז בטור צרפתי אני מזכיר צמד רוכבים צרפתיים שיתחרו גם הפעם; תומאו וקלר בפעם החמש עשרה ברציפות וסילביאן שאבנל בפעם השבע עשרה ברצף. שניהם התאחדו כששאבנל חתם בדיירקטאנרג'י קבוצתו של ווקלר אחרי ש  IAMהתפרקה. אם יש לצרפתים במה להתגאות זה בשני אלו.

*

הקטעים שאסור לפספס:

יום שבת 1/7 – קטע 1 נג"ש בדיסדורף בגרמניה.

יום רביעי 5/7 – קטע 5 הטיפוס לפלאש דה בל בהרי הווז'. קטע שיתחיל לחלק בין רוכבי ה GC לאלו שלא. אגב, זו הפסגה בה ניצח כריס פרום את ניצחונו הראשון בטור ב 2012.

יום ראשון 9/7 – קטע 9 יום מפרך. שלושה טיפוסים קשים עם הגראנד קולמביה, ומונט דה צ'אט עם שיפוע רצחני מעל 10.5% ממוצע!! סיום הקטע בגלישה עד לשאמברי. אגב, הטיפוס האחרון היה בדופינה בקטע 6.

יום חמישי 13/7 – קטע 12 פתיחה חזקה לפירנאים. בסוף מחכה הפורט דה בייל ואחריו עוד טיפוס.

יום שישי 14/7 – קטע 13 עם שלושה טיפוסים ברמת קושי 1. הסיום רחוק מאוד מההר האחרון ותמיד מובטחת הצגה ביום הבסטיליה.

יום רביעי 19/7 – קטע 17 הקטע עם הכי הרבה היסטוריה בטור. טיפוס בקול דה לה קרואה מהוותיקים בטור, ואח"כ טיפוס למעבר גאליבייה אחד ההרים הכי מזוהים עם הטור. השיפוע מגיע בגאליבייה ל14% בשיא, וזו תהיה גם הפסגה הגבוהה ביותר שיעברו הרוכבים השנה.

יום חמישי 20/7 – קטע 18 הטיפוסים האחרונים בטור 2017. סיום בעלייה של הטיפוס בקול ד'יזואר ב14 קילומטרים של סבל.

יום שבת 22/7 – קטע 20 עם נג"ש מכריע של 22.5 קילומטרים במרסיי. מסלול לא קל וסופר מעניין.

*

אני לא סדיסט או משהו, אבל אני לא יכול לחכות לראות את הסבל של הרוכבים על הפנים כשהארבע ראשי שלהם משדר "לא יכול יותר" או "שופך לאגר" או כל אנלוגיה ודימוי שיתאימו לכם.

לא יכול לחכות, שיתחיל כבר!!!

בינתיים הנה לכם קטעים מהטור הקודם. בתיאבון:

דראפט מהסרטים –רועי זיו

$
0
0

הוליווד אוהבת ספורט ובכלל זה פוטבול. השעמום וההמתנה לעונה הבאה הביאו אותי להציע את הדראפט הבא שכל כולו הוליווד:

במהלך הרכבת רשימת השחקנים מצאתי כמה דברים: הוליווד אוהבת התקפה. כמעט ולא תמצאו שחקני הגנה (מלבד ליינבקרים – וגם כאן, אמצעיים בלבד) באור הזרקורים. מצד שני, רכזים (רכזים) ורצים אפשר למצוא בשפע.
הדבר השני הוא מתכון לסרט פוטבול אמריקאי טיפוסי: או שכל הקבוצה מתפרקת מסיבה כזאת או אחרת ואז מרכיבים קבוצה חדשה משחקנים ללא נסיון והסרט הוא על ההתגברות שלהם. או שיש קבוצה ואפילו טובה, אבל השחקן הכוכב בה נפצע, ואז הסיפור הוא על המחליף שלו ושוב, על ההתגברות של הקבוצה.

קבעתי לעצמי מספר חוקים ואלה הם:

1. גילאים – הרשיתי לעצמי לקחת שחקנים מקבוצות תיכונים, קולג'ים ובוגרים, אבל לא ילדים (כמו למשל מהסרט "ענקים קטנים")

2. פציעות – אם השחקן בסרט נפצע פציעה חמורה, הוא מחוץ לרשימה.

3. מקצוענים – כל שחקן NFL פעיל או שחקן עבר, מחוץ לרשימה.

***

קליבלנד בראונס – צורך: רכז, פאס ראשר והגנה אחורית

קליבלנד בבעיה כאן. מצד אחד הם חייבים רכז כדי להניע את הקבוצה אבל אין כאן רכז שלם, אחרי הפציעה של ג'ייסון סטריט (אורות ליל שישי הטלוויזיונית). מצד שני הם גם חייבים עזרה בקו ההגנה אבל אין אף פרוספקט בקו ההגנה ששווה בחירה ראשונה. ואם הם ימתינו עד הבחירה ה-12 לא ישאר להם אחד בכלל. מכיוון שאין טריידים במוק דראפט:

עם הבחירה הראשונה של המוק ההוליוודי, הבראונס בוחרים בג'וליוס קמפבל, קיצוני הגנתי – לזכור את הטיטאנים.

קמפבל הוא שחקן קו ההגנה הכי נקי ועוצמתי ברשימה. הוא החומר ממנו עשויים הסיוטים של הרכזים היריבים. הוא יודע לעגן את הפינה גם נגד משחק הריצה והוא הצליח להנהיג את ההגנה ללא הקפטן ההגנתי שנפצע.

סן פרנסיסקו פורטי-ניינרס – צורך: רכז, ליינבקר חיצוני וקו התקפה

הניינרס יכולים לזכות מן ההפקר בכך שקליבלנד ויתרו על רכז. גם כאן אין ליינקר חיצוני שהוליווד חפצה בייקרו ושחקני קו ההתקפה לא מספיק דומיננטים כדי להצדיק בחירה שניה.

עם הבחירה השניה, הפורטי-ניינרס בוחרים בוינס האוורד, רכז – אורות ליל שישי הטלוויזיונית

האוורד הוא הרכז השלם ביותר ברשימה. הוא יודע להוביל את הקבוצה, יש לו זרוע מצויינת וכשצריך הוא מתנייד טוב וגורם לשחקני הגנה לפספס.

שיקגו ברס – צורך: הגנה אחורית, קו התקפה וקיצוני התקפי (טייט אנד)

בדראפט האמיתי שיקגו קפצה כאן בחירה אחת קדימה ולקחה את הרכז מיץ' טרובינסקי. לרוע מזלם, אין כאן טריידים. העמדה הכי פחות זוהרת ברשימה ההוליוודית היא עמדת ההגנה האחורית וטייט אנד יהיה מטורף לקחת כאן. שיקגו ופיטסבורג הן הקבוצות שתמיד היו ידועות בהגנות המטורפות שלהן, ובמיוחד בעמדת הליינבקר. אחרי הפרישה של אולרכר, שיקגו מצאה את עצמה בחוסר מנהיגות בעמדה הזאת. לכן שיקגו תתעלם מהצרכים ו..

עם הבחירה השלישית, הברס בוחרים בוונטה מאק, ליינבקר – יום הבוחר (draft day)

מאק הוא כל מה שמאמן הגנה מחפש בליינבקר. הוא מנהיג מלידה, חזק ואתלטי. המינוס עליו הוא שלא ראינו אותו משחק, אבל בקלטת המשחק שראינו הוא השיג ארבעה הפלות על הרכז היריב, בו קלהאן, כולל סאק אחד שגרם לאיבוד כדור, אותו אסף ורץ לטאצ'דאון של 60 יארד. Vonte Mack – No matter what.

 ג'קסונוויל ג'גוארס – צורך: קיצוני התקפי, קו הגנה וקו התקפה

נשארו לג'גוארס רק שני שחקנים הוליוודים בקו ההגנה אבל הם עדיין יכולים לבחור בשחקן הטוב ביותר בקו ההגנה. הם עובדים קשה לחזק את שאר העמדות, כך שקצת יותר ביטחון לבלייק בורטלס, הרכז שלהם, יהיה דבר בהחלט מבורך.

עם הבחירה הרביעית, הג'גוארס בוחרים בבילי בוב, תאקל התקפי – כוכב חדש נולד (Varsity Blues).

בילי אומנם אחראי לפציעה של הרכז הפותח, לאנס הרבור ויש חשש בעברו לזעזוע מוח, אבל הוא הפרוספקט הכי טוב על קו ההתקפה. הוא גדול וחזק, אבל עם יכולת תנועה מצויינת לגודל שלו. הוא גם חוסם נהדר בתנועה. במקרה הכי גרוע, אוהדי ג'קסונוויל יברכו אותו על שפטר מהם את בורטלס.

טנסי טייטנס – צורך: מגן פינה, תופס וליינבקר פנימי

ככל הנראה הטייטנס ממש שמחים עכשיו. יש להם צורך מיידי באחד מהשחקנים הכי טובים שנשארו על הלוח, יש שיגידו שהשחקן הטוב ביותר. הטייטנס צריכים לעזור לרכז הצעיר שלהם עם מטרות איכותיות, אבל מאחר והבדל ברמת המשחק בין התופס הטוב ביותר לליינבקר הטוב ביותר שנשאר, הם ילכו על הגנה.

עם הבחירה החמישית, הטייטנס בוחרים בבובי בושאה, ליינבקר – נער המים

הבחור היה בלתי עציר במשחק הראשון שלו. גם בהגנה וגם בתור חוסם. הוא סחב קבוצה גרועה במיוחד כל הדרך לאליפות ותוך כדי ניפץ לרסיסים את שיא הסאקים למשחק עם 16 הפלות רכז. המינוס שלו הוא גילו המבוגר, הוא בן 31 ככה שלא נשאר להינות ממנו הרבה זמן אבל הוא בלי הרבה קילומטרז' פוטבול על הצמיגים.

ניו יורק ג'טס – צורך: רכז, ליינבקר חיצוני ומגן פינה

הג'טס יכולים לבחור כאן במגן הפינה הטוב ביותר. אבל הוא לא משתווה לאיכות של רוב הרכזים הנותרים, ככה שלניו יורק יש שפע של כשרון לבחור ממנו על מנת להצעיד את המועדון קדימה.

הבעיה היחידה היא שאין להם תופסים עבורו, אבל צעד צעד.

עם הבחירה השישית, הג'טס בוחרים בבו קלהאן, רכז – יום הבוחר

קלהאן הוא פרוספקט חזק שמוכן למקצוענים. לא ראינו אותו משחק, אבל ההיילייטס שלו מראים זרוע נהדרת. הניצחון חשוב לו יותר מהכל, אבל יש קצת דאגה לבעיות אישיות.

לוס אנג'לס צ'ארג'רס – צורך: תופס, קיצוני הגנתי (דיפנסיב אנד) ומגן פינה

הצ'ארג'רס בחרו בג'ואי בוסה בדראפט הקודם ויש להם התקפה יחסית בנויה. מגיני הפינה, התופסים וקו ההגנה שנשארו לא ממש יזניקו את הקבוצה קדימה. אולי זה הזמן מבחינת המועדון לחשוב קצת קדימה ולבחור ביורש של ריברס שיוכל ללמוד ממנו כשנה-שנתיים.

עם הבחירה השביעית, הצ'ארג'רס בוחרים בפרנק קושמן, רכז – ג'רי מגוויר

קושמן היה הפרוספקט מס' 1 מהקולג'. הוא אוהב את המשחק ואוהב גם לגלוש או לעשות סקי, כך שלוס אנג'לס תהיה לו מצויינת. הוא חזר מעץ אלון, אבל יתכנו בעיות עם המשא ומתן העתידי שלו מצד המשפחה.

קרוליינה פנת'רס – צורך: תאקל התקפי, קיצוני הגנתי ורץ

מבלי לעשות יותר מדי רעש, התגלגל לקרוליינה הרץ הטוב ביותר במחזור. הפנתרים אומנם זקוקים לעזרה בעמדת התופס, אבל הרץ המוביל שלהם, ג'ונתן סטיוארט, כבר בן 30 ומזמן זקוק לעזרה על הקרקע.

עם הבחירה השמינית, הפנת'רס בוחרים בוונדל בראון, רץ – כוכב חדש נולד

בראון הוא סוס עבודה. הוא רץ בממוצע ל-130 יארדים למשחק והצליח לעשות את זה בקבוצה ללא ק"ב איכותי (אחרי שלאנס הרבור נפצע). בנוסף להכל, הוא גם עושה כל זאת בשקט ולא בראוותנות. היו לו בעבר בעיות עם המאמן שמנע ממנו ריצות ט"ד, אבל מקורות מוסרים שזה נבע מגזענות של המאמן. בקבוצה עם רכז כמו קאם ניוטון, זו לא תהיה בעיה.

סינסנטי בנגלס – צורך: קו התקפה, ליינבקר ופאס ראשר

לבנגלס יש קו התקפה ממוצע מינוס וצריכים לספק לדלטון עזרה. קו ההגנה שלהם יחסית מוצלח נגד הריצה ובמידה ומאק או בושאה היו זמינים, כנראה שהיו בוחרים באחד מהם כדי לספק יכולת לבליץ מהעמדה הזו, אבל שאר הליינבקרים שנשארו מצטיינים בעיקר בסגירת הריצה.

לכן הם כנראה יעדיפו ללכת על עזרה להתקפה כאן.

עם הבחירה התשיעית, הבנגלס בוחרים בלואי לסטיק, גארד – לזכור את הטיטאנים

לאסטיק הוא מנהיג בחדר ההלבשה. יש לו גוף גדול והוא גארד מצויין עבור משחק הריצה של הקבוצה שלו. הוא בעל זריזות ממוצעת.

באפלו בילס – צורך: הגנה אחורית, תופס וקו התקפה

לבפאלו אומנם לקחו את שני שחקני קו ההתקפה הטובים ביותר, אבל יש להם את הזכות לבחור בין שחקן ההגנה האחורית הטוב ביותר לבין הרסיבר הטוב ביותר. שתי עמדות ללא הרבה עומק.

הבילס היו מדורגים 5 בהגנת המסירה בשנה שעברה ומדורגים 31 בנתוני תפיסות, כך שעזרה לרכז שלהם תתקבל בברכה.

עם הבחירה העשירית, הבילס בוחרים בג'ימי סנדרסון, תופס – יום ראשון הגדול

לא ידוע בן כמה סנדרסון בסרט, אבל הוא הרסיבר מס' 1 עבור השארקס, וזו קבוצה עם טרל אוונס בעמדה. סנדרסון רץ מסלולים מדוייקים ויש לו ידיים ממוצעות פלוס, אך לעיתים מאבד פוקוס.

 

צדק צדק תרדוף –דן ברקאי

$
0
0

האם יש צדק בספורט? ובכלל מהו אותו ה'צדק', הסגנון, ההגינות, הספורטיביות… מהו המרכיב או הפרמטר כדי שנוכל לקבל אמות מידה לאדון ה'צדק' – ונוכל לצעוד אחריו ולעודד אותו?

*

אותו אדון צדק נתן לגראיינט תומאס את החולצה הצהובה למשך ארבעה ימי רכיבה. תומאס בהחלט ראוי להכרה מעבר ל'סופר דומיסטיק' של פרום. עד שקיבל מסקיי את ההובלה בג'ירו לפני חודשיים אופנוע משטרתי דאג להעלים אותו מאור הזרקורים, אז הוא חזר בגדול עם ניצחון מרשים בנג"ש בדיסלדורף על כביש חלקלק.

אדון צדק הרגיש שהוא נתן יותר מדי, ודאג לאזן עוד באותו היום. אלחנדרו וואלורדה שחווה עונה פשוט קסומה עם ניצחונות בוואלטה קטלוניה, טור חבל הבאסקים, וואלטה אנדלוסיה ועוד דאבל יוקרתי של הפלאש וואלון עם הליאז'-באסטון-ליאז', החליק בסיבוב בתחילת הקטע וטס אל תוך הגדר. שבר בברך והשבתה להרבה זמן יהיה מנת חלקו. קינטאנה נשאר לבד…

נתן או לא נתן

נתן או לא נתן

ובינתיים, הצדק ממשיך להכות. קטע 4 מסתיים במיאוץ בו סאגאן נותן (-או שלא) מרפק לקוואנדיש ושולח אותו אל מחוץ לטור עם שבר או בעיה אחרת בכתף. השופטים שתחילה הענישו בהפחתת זמן ונקודות ירוקות (שמונים נקודות לחולצה המזוהה עם סאגאן של המאיצים) החליטו בצעד מעורר מחלוקת לשלוח את סאגאן הביתה.

אז… התכוון או לא? והאם העונש מידתי או לא? נראה שהענישה הייתה קצת (הרבה) מוגזמת ביחס לתקדימי עבר וביחס לספק ואי הוודאות של המצלמות. רצינו לראות את קוואנדיש וסאגאן משווים שיאים וזה כבר לא יקרה לצערנו. (חייב להזכיר את מקרי טור 2013 ותחרות באופני אולם שנה שעברה בהם קוואנדיש היה בצד המפיל, קארמה איז א..)

אימא הבאתי גליצ' - אלחנדרו וולוארדה

אימא הבאתי גליצ' – אלחנדרו וולוארדה

פאביו ארו ניצל מצב רגיש בו פרום מריח את יריביו בעלייה הראשונה בטור כשניצח בקטע היום עם הקיר בסוף (הגיע לשיפוע של 20%). קינטאנה נראה חלש עדיין מהג'ירו (בטח בלי וואלורדה) ואיבד זמן, פורט מסוכן מאוד בנג"ש וכך פרום לא לקח סיכון לרדוף אחרי ארו אלא להישאר עם פורט. זה הספיק לקחת את הצהובה מידיו של תומאס שכרגע ממוקם שני. עכשיו, פאביו ארו רוכב מסומן כך שבפעם הבאה המהלך יהיה קשה יותר מול הרכבת של סקיי.

למעט פעם אחת (2015) בה פרום קיבל ליום אחד את הצהובה והעביר אותה לטוני מרטין לשלושה ימים עד שהחזיר לעצמו את הצהובה, פרומי לא אוהב לחלק אותה, כשהוא מקבל אותה הוא מגיע אתה לשאנז אליזה. יש רוכבים שיש להם משקולות עם הצהובה עליהם, אצל פרום זה הפוך, המשקולות הם על כתפי ורגלי יריביו, ובינתיים הוא נראה טוב מאוד. קטעים 8 ובעיקר 9 מבטיחים המון – אחריהם יבוא הסיכום השני.

דראפט מהסרטים (2) –רועי זיו

$
0
0

מוקדראפט הוליוודי NFL 2017

 

ניו אורלינס סיינטס – צורך: הגנה אחורית, ליינבקר ותופס

הסיינטס הם במצב הסטטיסטי ההפוך לבילס. הם מדורגים גבוה ביארדים לתפיסה כמו תמיד בעידן בריז, אבל כרגיל ההגנה שלהם נשארת מאחור. ליינבקר יהיה גם אופציה נחמדה, אבל ההגנה האחורית שלהם משוועת לעזרה. מצד שני, הסיינטס יכולים ללכת בדרכם של הצ'ארג'אס ולהחליט לקחת את המחליף העתידי של דרו בריז המזדקן, כשבאמתחתם אפשרות לקחת רכזים מצויינים עם נסיון.

בשורה התחתונה, הקדושים יהיו חייבים להשקיע קצת בהגנה.

עם הבחירה ה-11, הסיינטס בוחרים בטרומיין, מגן פינה – גברתי המאמן (Wildcats)

המגן בעל השם הבודד, הוא מכונת חטיפות. הוא מגן מצויין במרחב ויודע לאתר את הכדור בצורה מושלמת. הוא יהווה תוספת נחוצה להגנת הקדושים ויחזיר את הכדור בקביעות להתקפה.

קליבלנד בראונס– צורך: רכז, פאס ראשר והגנה אחורית

לצערם של הבראונס, קלהאן וקושמן כבר נחטפו לפני הבחירה הזו. כזכור, הם הלכו על ג'וליוס קמפבל בבחירה הראשונה כדי לעבות את קו ההגנה ועכשיו צריכים לספק פתרונות לשאר הקבוצה.

למזלם, הוליווד אוהבת רכזים ויש בשפע לבחור מהם.

עם הבחירה ה-12, הבראונס בוחרים בווילי בימן, רכז – יום ראשון הגדול.

ההחלטה היתה בין בימן לבין פול קרו, MVP עבר במקצוענים. הבעיה שקרו לא שיחק כבר 6 שנים כך שהוא דיי חלוד. בימן גם לא שחקן צעיר, אבל הוא מאוד נייד, הוא דינמי ומלהיב ופעיל מחוץ לפוקט. יהיה חייב ללמוד לשחרר את הכדור מהר יותר. השאלה הגדולה לגביו היא למה הקבוצה שלו נתנה לו ללכת והאם ילמד להיות פחות שחצן.

אריזונה קארדינלס– צורך: ליינבקר פנימי, רכז והגנה אחורית

במידה והיה כאן עדיין רכז צעיר, סביר שזו היתה הבחירה של הקבוצה מאריזונה. אבל היות והנותרים הטובים הם שחקנים עם ותק, יצטרכו במדבר ללכת על שחקני הגנה. שחקן אחורי יסגור להם חוליה מפלצתית עם פיטרסון ומת'או, אבל החוליה תצטרך להמתין.

עם הבחירה ה-13, הקארדינלס בוחרים באלוויןמאק, ליינבקר–The Program

מאק הוא מנהיג הגנתי. הוא שחקן חזק באמצע ולא נרתע משום דבר. יכולת מצויינת לעקוב אחר נושא הכדור מספסל לספסל. לפעמים מאבד ריכוז מהטראש טוק של עצמו.

 פילדלפיה איגלס– צורך: מגן פינה, רץ וקיצוני הגנתי

האיגלס אוהבים להפתיע עם הבחירות שלהם. הם העמיסו כשרון במהלך שוק השחקנים החופשיים וכרגע מחפשים לסגור את הקצוות. וונץ, הרכז הצעיר שלהם, ישמח לכל עזרה התקפית שרק אפשר ומצד שני, ההגנה שלהם חייבת עזרה, במיוחד בבית ההתקפי של האיגלס.

עם הבחירה ה-14, האיגלס בוחרים בבראיין "סמאש" וויליאמס, רץ – אורות ליל שישיהטלויזיונית

האיגלס אוהבים רצים דינמיים שיכולים לעזור במשחק המסירה. סמאש הוא בדיוק זה. וויליאמס נשא קבוצה עם רכז בינוני לאליפות, אחרי שהרכז הכוכב, ג'ייסון סטריט, נפצע. הוא מעט שחצן ויכול להיכנס לעימותים מחוץ למגרש, לכן האיגלס צריכים לשמור עליו.

אינדיאנפוליס קולטס– צורך: קו התקפה, קו הגנה ורץ

הדבר שהקולטס זקוקים לו יותר מכל, הוא הגנה על הנכס הכי יקר שלהם, הרכז אנדרו לאק. מאז ימי הזוהר של פייטוןמאנינגבקולטס, קו ההתקפה ספג אבידות רבות ולא חזר לגדולתו. לאק גם ישמח לקבל עזרה בדמות רץ צעיר ודומיננטי.

עם הבחירה ה-15, הקולטס בוחרים במאנומנה, קו התקפה – Necessary Roughness

מאנומנה מספיק ורסטילי כדי לשחק במגוון תפקידים בקו ההתקפה. יש לו גוף גדול וחזק והוא מנהיג על הקו. הוא חוסם בליציםמצויין אבל אין לו הרבה נסיון על המגרש.

 בולטימור רייבנס– צורך: ליינבקר חיצוני, תופס ומגן פינה

הגנת הרייבנס תמיד היתה חזקה אך לא יזיק לה תגבור בעמדת הליינבקר ומגן הפינה. מהצד השני, פלאקו יצטרך הרבה עזרה אחרי שדניס פיטה, הטייט האמין פרש. גם רסיבר איכותי יהיה כאן אופציה לא רעה בכלל. יש רק טייט אנד אחד בכל הרשימה ההוליוודית, והוא נבחר כאן.

עם הבחירה ה-16, הרייבנס בוחרים בבראיין מרפי, טייט אנד – המחליפים

מרפי הוא ללא ספק השחקן הטוב ביותר בקבוצת המחליפים של הוושינגטוןסנטינלס. יש לו כשרון של סיבוב ראשון ולולא היה חירש, היה יכול להיבחר לליגה האמיתית ולא לשחק כמחליף בזמן השביתה. הוא מתאים למודל של הטייט כיום – הוא גדול, מהיר וחזק ועם ידיים מצויינות.

 וושינגטון רדסקינס– צורך: ליינבקר פנימי, מגן עמוק (סייפטי) ורץ

הרדסקינס הם עוד קבוצה שידועה בהגנה אגרסיבית וישמחו לשמור עליה עם בחירה בליינבקר קשוח. הם בנו את ההתקפה דרך השוק החופשי, לכן מלבד חיזוק עמדת הרץ, עם מאט ג'ונס, אין להם ממש צורך התקפי.

עם הבחירה ה-17, הרדסקינס בוחרים בצ'ארלס ג'פרסון, ליינבקר – Fast Times at Ridgemont High

ג'פרסון שחקן חכם וקשוח. יש לו רק דרך אחת לשחק הגנה וזה חזק. יכול לסבול ממשקל יתר והרדסקינס יצטרכו לשים לב לזה. יש לו עין עצלה, אבל זה לא נראה כמו משהו שהפריע לו לתפקד ברמה גבוהה על המגרש.

 טנסי טייטנס– צורך: מגן פינה, תופס וליינבקר פנימי

בבחירה הקודמת הטייטנס לקחו את הליינבקרהמצוייןבוביבושאה ועיגנו את אמצע ההגנה. עכשיו זה הזמן לעזור גם למרכוסמריוטה ולתת לו מטרה איכותית.

עם הבחירה ה-18, הטייטנס בוחרים ברוד טידוול, תופס – ג'רי מגוויר

עם הבחירה בבושאה, הטייטנס הראו שהם במוד "ניצחון עכשיו". טידוול גם לא שחקן צעיר, אבל אנחנו יודעים שבעונה הקודמת שלו הוא סיים עם 110 תפיסות -1,550 יארדים. הוא קשוח יכול לשחק עבור הקבוצה במספר עמדות. השאלה לגביו היא האם יכול לשחק ללא הצ'יפ על הכתף, עכשיו כששילמו לו.

 טמפה ביי באקנירס– צורך: קו הגנה, מגן עמוק ורץ

הגנת הבאקסהיתה מאוד ממוצעת בעונה שעברה ודורגה במרכז הטבלה במתן יארדים בריצה ובאוירובטאצ'דאונים בריצה ובאויר. ללא ספק שיעדיפו להשתפר באחד מהתחומים הללו. בעמדת הרץ דאג מרטין עושה עבודה טובה אך פציעה שלו סגרה כמעט לגמרי את התקפת הקרקע של השודדים, לכן הבאקס יוכלו לחשוב על השקעה במחליף ראוי.

עם הבחירה ה-19, הבאקנירס בוחרים בפיטי ג'ונס, מגן עמוק – לזכור את הטיטאנים

ג'ונס עונה בצורה מושלמת על כל הצרכים של הבאקס. הוא מהיר ומשחק גם מגן פינה וגם עמוק (סייפטי) למרות שאין לו הרבה נסיון בעמדה כי בעבר שיחק כרץ. הוא יכול לכסות את הרסיבר העיקרי של היריב.

דנבר ברונקוס– צורך: תאקל התקפי, ליינבקר פנימי וקיצוני הגנתי

רק לפני שנתיים היתהלברונקוס הגנה אימתנית שסחבה אותם לזכייה בסופרבול. אחרי הזכיה ההגנה התפרקה ודמרכוסוור פרש בסוף העונה שעברה. הברונקוס מדורגים קרוב לתחתית במתן יארדים על הקרקע לכן חייבים לעגן את החלק הזה בהגנה.

עם הבחירה ה-20, הברונקוס בוחרים בסטיב לאטימר, קיצוני הגנתי –The Program

לאטימר הוא בסך הכל הקיצוני ההגנתי השני שנלקח וגם האחרון ברשימה. הוליווד כנראה לא אוהבת להפוך את אנשי קו ההגנה לכוכבים. אם אפשר לומר על לאטימר משהו, זה שהוא מרתיע. הוא מפלצת בחדר כושר ומתרגם את זה למשחק אגרסיבי. הברונקוס יכולים קצת לחשוש כיוון שיש שמועות על תקיפה מינית שביצע לאטימר. יתכן שזה מה שגרם לו ליפול עד כאן.

דטרויט ליונס – צורך: פאס ראשר, ליינבקר ותופס

מאז שדטרויט איבדה את קלווין ג'ונסון היא לא חזרה לגדולתה מבחינת משחק המסירה, אבל לחלוטין לא היתה גרועה. משחק הריצה קרטע בשנה שעברה אבל זאת עקב פציעות מרובות והליונס יקוו שזה לא יקרה בשנית. הגנת הריצה שלהם דיי טובה, אבל הגנת המסירה נתנה את כמות הטאצ'דאונים השניה במספר בליגה והם רוצים לתקן זאת.

עם הבחירה ה-21, הליונס בוחרים בסטפן ג'ורג'וויק, מגן פינה –All The Right Moves

ג'ורג'וויק מגיע מעיירה קטנה ולכן משחק עם צ'יפ על הכתף, תמיד רוצה להוכיח שמגיע לו לשחק עם הגדולים. הוא קשוח ויש לו אינסטינקטים טובים. יש לו בעיות גישה ולא הסתדר עם המאמן הקודם שלו.

 

 

הטור דה נח –דן ברקאי

$
0
0

סאגאן? בחוץ. קוואנדיש וואלוורדה? בחוץ. אחרי הקטע המטלטל והאכזרי היום גם גראיינט תומאס חסר המזל (כמה תאונות בטור המתווספות לתאונה בג'ירו) וריצ'י פורט (בתאונה שנראית רע מאוד) גם בחוץ. יותר מדי כוכבים בחוץ, יותר מדי תאונות, יותר מדי אבק כוכבים בטור שאמור להיות עם כל הכוכבים הגדולים. אם אחזור לכתבה הקודמת, אלת המזל – פורטונה – מכה שוב בעוצמה ללא הבדל דת גזע ומין. תפילתי שכאן זה ייעצר שלא נראה עוד פעם טור 2014…

*

באין סאגאן המאבק על הירוקה היה נראה פתוח מתמיד. ארנו דמאר קצת הרגיש ירוק כסאגאן לפני שקיטל בצמד ניצחונות – אחד מהם בפוטו פיניש מדהים כשהקדים את בוסן-האגן ב0.0003 השנייה – והירוקה החליפה ידיים. קטעי הספרינט בלי צמד הכוכבים הגדולים נראים כל כך עלובים רק עם קיטל כשהגורילה לא קרוב לדגדג אותו. דמאר כבר לא בטור אחרי צמד ימים בהם הוא וFDJ הסבירו לכולם למה הם לא הקבוצה הצרפתית הבכירה של הטור כשרכבו בקצב שלא הספיק למסגרת הזמן, ובעצם, אולי גם לא השנייה… AG2R לה מונדיאל הייתה דומיננטית עם פריצות בירידות ובארדה אחד גדול, כשגם דיירקט-אנרג'י הצרפתית פעילה יותר.

הפוטו פיניש של קיטל ובוסן-האגן בקטע השביעי

הפוטו פיניש של קיטל ובוסן-האגן בקטע השביעי

משום מה, לרוכבי הGC הלובשים את מדי אסטנה יש ריח מסריח. קבוצת הערסים המנוהלת בידי וינקורוב (גם פרא לא קטן) לא סופרת קודים של הדבוקה. אפשר לשנוא את פרום הרובוטי, אפשר להיזכר בערגה בימים בהם מטפסים (קונטאדור) היו מפוצצים את ההרים בקצב רצחני, אבל להצדיק את המהלך של פאביו ארו גובל בטמטום. פרום מרים יד המעידה על תקלה, שניה אח"כ פאביו פוצח בהתקפה, מה לעזאזל? כבר נמאס לי לראות רוכבים כאלו. (אהממ, ניבאלי, אהממ קונטאדור&שלק)

הטור נהיה בנאלי כבר כמה שנים בראשות פרום. השנה, בגלל הנג"ש בסוף פרום יצטרך להתאמץ יותר בהרים כדי לייצר פער מניח את הדעת. פורט, הקרוב ביותר ליכולת הנג"ש של פרום איננו, אבל פאביו ארו מחכה רק להתפוצץ וגם בארדה בא מוכן. לפרום אין את תומאס שזו אבידה ענקית בצוות סקיי, אבל עדיין הוא נראה טוב והטמפו שלא ניקה כמעט את כולם בסיום העלייה האחרונה. הקרוב ביותר לפרום זה ארו המפגר רק 18 שניות אחריו, אך יכולת הנג"ש שלו טעונה שיפור מה שיחייב אותו לתקוף את פרום עוד הרבה טרם קטע 20 – הנג"ש במרסיי.

*

איני מבין למה לא לתת לנו הצופים יותר קטעי סיום בפסגות. אבל בלעתי ועבר לי, בטח אחרי הביצוע המדהים של פרום שנה שעברה בטור בירידה בקטע השמיני. אבל למה למען השם אנחנו צריכים לסבול עשרה קילומטרים של מישור עם חבורת קליימרים שלא יודעת לבצע ספרינט? למה זה טוב? מי היה צריך את הקילומטרים האחרונים במישור?? לפרודומה הפתרונים.

*

ולסיום, אולי מספיק כבר עם חולצות אלופי המדינות? ברגע שזה בגבול הטעם הטוב עם צבעי הדגל במרכז החולצה – ניחא, אבל כשפאביו ארו מגיע עם תלבושת אחרת לגמרי כאלוף איטליה, ארנו דמאר נראה אחרת מקבוצתו כאלוף צרפת זה מתחיל להיות מכביד ובעיקר מבלבל. צריכה להיות הגבלה של צבעי הדגל במרכז החולצה בלבד כדי שנוכל לשייך כל רוכב לקבוצתו ביתר קלות.

*

האקשן יתחדש בשלישי כשהשיא של השבוע השני יתרחש בימים חמישי-שישי בפירנאים הצרפתיים. אנצל את יום המנוחה (יום שני) כדי להתחמם בשמינית גמר ווימבלדון.

 

Viewing all 743 articles
Browse latest View live