דה ווטס אר אין, ובזמן שליגת ה-NBA השיקה את הניסוי הכי מעצבן שלה בשנים האחרונות – זה שדוחה את רגע חשיפת הזוכים בפרסי מצטייני העונה עד לאחרי הדראפט (!) – דווקא בשנה בה המירוץ ל-MVP כל כך מרתק, דווקא בשנה (הראשונה אי פעם?) בה שני המועמדים הראשיים לתואר האישי הכי חשוב בספורט האמריקאי נפגשים ראש-בראש כבר בסיבוב הראשון, אנחנו בעיקר יכולים לעשות שנים דברים: 1) ליהנות מדמיונות על מציאות אלטרנטיבית, למשל בה גביע ה-MVP תלוי מתקרת האולם במשחקים של יוסטון נגד אוקלהומה סיטי (רעיון כביר שאוהד שלח במייל לביל סימונס). 2) להמשיך להתווכח. בכל מקרה, שני הדברים חסרי תוחלת באותה מידה. כן, בגלל שהקולות כבר נשלחו, וכנראה גם נספרו.
ולכן, דווקא בגלל ששני הדברים כל כך מיותרים – אנחנו נעשה את שניהם!
![mvp_pic]()
יופי.
*
אז למה ראסל ווסטברוק לא צריך לזכות ב-MVP העונה וג׳יימס הארדן כן?
אני אמנה פה כמה סיבות. בכולן אני מאמין לגמרי. חלקן ניסחתי לעצמי בראש ובקבוצות וואטסאפ בשבועות האחרונים, חלקן נוסחו טוב יותר על ידי אנשים כמו סימונס, זאק לאו, דייויד ת׳ורפ,
ג׳קי מקמולן, קווין אוקונור, קווין ארנוביץ, ג׳ון שומן, הווארד בק ועוד כמה עיתונאים בכירים ו/או מעולים, שאף אחד מהם לא הצביע לווסטברוק ל-MVP. מה שכנראה אומר שכולם הייטרים חסרי מושג. כמו כותב שורות אלה.
1) הסיבה הראשונה שאיננה סיבה אמתית לזכייה ב-MVP, אבל היא כנראה בסופו של דבר הדבר שהכי ישפיע לטובתו אם הוא אכן יזכה – היא שהוא סיים עונה עם ממוצע של טריפל דאבל. אין מנוס אלא להתחיל מזה.
הטענה הראשונה נגד זה היא שזה ״סתם מספרים עגולים״. שזה חסר משמעות ושאין שום דרך להגיד האם משחק של 30-10-10 טוב יותר או פחות טוב ממשחק של 27-12-8 או של 33-8-7. וזה נכון. זה שהמספרים עגולים ויפים ושיש להם שם שיווקי מוצלח כמו ״טריפל דאבל״ לא נותן להם שום יתרון על פני שורות סטטיסטיות פחות עגולות. מלבד, כאמור, ביח״צ. המספרים העגולים האלה חירפנו את כולם כל השנה, ונתנו לווסטברוק יתרון מטופש לחלוטין במאבק על תואר ה-MVP. בשורה התחתונה, ווסטברוק נתן עונה של 31-11-10 בקבוצה במקום ה-10 בליגה, וג׳יימס הארדן נתן עונה של 29-8-11 בקבוצה במקום השלישי בליגה. תקראו את המשפט הזה שוב. אבל אין, מה. מספרים עגולים זה השיט.
2) ״אבל ווסטברוק עשה משהו שלא עשו מאז 1962!״. המ, כמה פעמים המשפט הזה נכתב או נאמר בבלוגים, פורומים, וואטסאפים ושיחות ברזייה (לא ראיתי ברזייה כבר עשור)? אז בואו רק רגע אחד נשים דברים על דיוקם: ווסטברוק עשה משהו שלא נעשה מאז 1962… אבל הארדן עשה משהו שלא נעשה מאז 1965. כן, אותה תקופה, אותו שחקן שעשה זאת אז (אוסקר רוברטסון). אז שוב: ווסטברוק עשה משהו שלא נעשה מאז 1962, בקבוצה במקום ה-10 בליגה. הארדן עשה משהו שלא נעשה מאז 1965, בקבוצה במקום ה-3 בליגה. כמה פעמים קראתם את המשפט הזה בסיקור על המירוץ ל-MVP בשבועות האחרונים?
3) על הדרך הארדן גם היה הראשון אי פעם שבעונה אחת קלע 2000 נקודות ושהאסיסטים שמסר היו שווים עוד 2000 נקודות. אז זה אף אחד לא עשה קודם, לא רוברטסון, לא ווסטברוק.
4) ומאחר ושמתי דגש די רציני עד כה על העובדה שהארדן עשה את מה שהוא עשה בקבוצה מהמקום ה-3 בליגה, לעומת ווסטברוק – שעשה את מה שהוא עשה בקבוצה מהמקום ה-10 בליגה – צריך כמובן להתייחס למה שהקבוצות שלהם עשו.
אז קודם כל – כדורסל הוא משחק קבוצתי, ה-MVP של ה-NBA הוא תואר שמעט קשה להגדיר במדוייק, ולכן מה שיש לנו כדי להגדיר אותו זו המציאות. והמציאות היא ששחקנים מהמקום ה-10 בליגה לא זוכים בפרס הזה. בכמעט כל שנה אפשרית בתולדות הליגה, בין אם בתקופה שהשחקנים הצביעו (עד סוף שנות השבעים) ובין אם מאז שהתקשורת מצביעה, הפרס הזה הולך לשחקן מהטופ 3 בקונפרנס שלו או הטופ 4 בליגה. בודדים בודדים המקרים שיוצאים מן הכלל הזה. הפעם האחרונה הייתה ב-1982 (מוזס מאלון, יוסטון רוקטס, מקום 6 במערב, 9 בליגה. נתן 31-15. הפעם האחרונה בהיסטוריה שמישהו העמיד מספרים כאלה). כלומר, המציאות אומרת – לא אני! – שהצלחה קבוצתית היא חלק בלתי נפרד ומהותי מאוד מהזכייה בתואר הזה. עכשיו, אפשר להבין בחירה בשחקן מהמקום ה-10 בליגה בשנה שאן מועמדים טובים מאוד לפרס בטופ של הליגה. אבל נראה לי שיש השנה.
5) הנקודה השנייה שחשוב להדגיש בהקשר של שתי הקבוצות האלה היא שאין הבדל מהותי באיכות בצוותים המסייעים שלהם. ויש לכך ראיות רבות. הראשונה היא מה כולם חשבו עליו רק לפני חצי שנה. בתחזיות לעונה של בליצ׳ר ריפורט מאוגוסט ומספטמבר, של הבלוג 538 מערב פתיחת העונה, או יחסי האנדר-אובר של לאס וגאס לסך ניצחונות העונה, כולם – בלי שום יוצא מן הכלל שהצלחתי למצוא בגוגל – שמו את אוקייסי מעל יוסטון. כלומר, רק לפני חצי שנה, רגע לפני שהעונה הזו התחילה, כשמישהו הסתכל על אולאדיפו-אדאמס-קאנטר-רוברסון ושות׳, הוא ראה לכל הפחות חבורה שוות ערך לגורדון-בברלי-אריזה-אנדרסון ושות׳. וזה בלשון מאוד זהירה. והאמת היא, שהיה בזה לא מעט צדק. כלומר, ברור שהיה בזה צדק – כוווווווולם כתבו את זה. והפערים, אגב, היו גדולים. התחזיות לאוקייסי זזו בין 43,44 ניצחונות ל-50, עם ממוצע של כ-46. אלה של יוסטון דיברו על 41-42. סטיבן אדאמס סיים את הפלייאוף שעבר כשכולם בטוחים שהוא הדבר הגדול הבא בעמדת הסנטר, בייחוד מבחינת התאמתו לכדורסל העכשווי. ליוסטון לא היה כזה (אף אחד לא תפס מקלינט קאפלה ממש עד העונה). אנסהקאנטר נחשב לכוח ההתקפי הכי יעיל שעולה מהספסל בליגה כולה. ליוסטון אין כזה. אנדרה רוברסון הוא שחקן חמישיית הגנה ראשונה או שנייה, וכנראה אחד מה-2,3 שומרי פרימטר הכי טובים בליגה. ליוסטון יש גרסה פחות טובה של זה בדמות פטריק בברלי. ו-ויקטור אולאדיפו הוא טו-וויי פלייר שרק לפני שנייה היה שחקן של 17-5-4. הדבר הכי קרוב שהיה ליוסטון ערב פתיחת העונה זה אריק גורדון, שהפעם האחרונה שאפשר היה לסמוך עליו שייתן עונה של מספרים כאלה פלוס הגנה טובה, בלי להיפצע לחצי מהעונה, הייתה לפני 5 או 6 שנים. וגם היום, אם נותנים לאנשי כדורסל להתחיל לבחור קבוצות מבין כל שחקני אוקייסי ויוסטון מלבד ווסטברוק והארדן, סביר מאוד להניח שה-5,6 שחקנים הראשונים שיילקחו יהיו ברובם מאוקייסי. או לפחות חצי-חצי.
במלים אחרות – על הנייר, הצוותים המסייעים שלהם די דומים ברמתם.
קיימת טענה – נכונה במידה לא מעטה – שגם אם האיכות של הסגלים דומה, הרי שזה של יוסטון בנוי טוב וחכם ומתאים יותר לתקופה מאשר זה של אוקייסי. וכאמור, זה נכון. זה נכון קודם כל בצורה שצריכה לתת קרדיט למי שבנה את הסגל – זה של יוסטון עמוס קלעי שלשות, זה של אוקייסי הוא אחד הגרועים בליגה בזה (ואני אטען שאם הם היו נוגעים יותר בכדור ומשחקים עם יותר בטחון, ומניעים את הכדור טוב יותר, הם גם היו קולעים טוב יותר. אבל עוד נגיע לזה). אבל זה גם נכון בצורה שמחייבת לתת את הקרדיט לא רק למי שבנה את הסגל, אלא גם למי שהוא נבנה סביבו. הארדן קיבל בחדווה את תפקידו כאינאייבלר, התמסר לשיטה מאוד יעילה וקבוצתית, וכולם מרוויחים מזה. ווסטברוק לא נתן לשום שיטה לצמוח סביבו, לא משנה מי משחק סביבו. אז גם זה שהסגל של יוסטון מתפקד טוב יותר סביב הארדן מאשר זה של אוקייסי מתפקד סביב ווסטברוק, זו נקודת זכות להארדן ונקודת חובה לווסטברוק.
6) וגם אם לא השתכנעתם עד עכשיו שזו התמונה, ששני הסגלים האלה מאוד מאוד דומים ברמתם, לפחות על הנייר, אז יש לי שני דברים להגיד לכם: א) בניכם לבין עצמם אתם מבינים שזה לפחות הרבה יותר קרוב ממה שרוב האנשים שלא מבינים כלום חושבים. ו-ב)לפני חצי שנה כוווולם חשבו ככה. כולל אתם.
ומה שקרה בחצי השנה שחלפה מאז – כלומר, עונת NBA מלאה – זו כנראה הסיבה המרכזית שהארדן הוא ה-MVP ו-ווסטברוק לא.
7) כי אם אתם מסתכלים עכשיו על אולאדיפו-רוברסון-אדאמס-טאג׳-קאנטר-מקדרמוט-גרנט ושות, ומצד שני מסתכלים על גורדון-אריזה-וויליאמס-אנדרסון-בברלי-קאפלה-ננה ושות׳, ובטוחים בצורה חד משמעית שהחבורה השנייה פה טובה ב-ה-ר-בה מהחבורה הראשונה… ובכן: זה בדיוק כתב האישום נגד ראסל ווסטברוק וכתב הניצחון בעד ג׳יימס הארדן. הראשון הצליח בחצי שנה של בול-הוגינג לרסק, לסרס, לכווץ, לרוקן, להקטין ולחרב את המוניטין והבטחון העצמי של כל כך הרבה שחקני NBA לגיטימיים, שעד לפני חצי שנה כולם ראו בהם ״צוות מסייע״ טוב יותר מזה של יוסטון. השני הצליח בחצי שנה של כדורסל יעיל, מהיר ושיתופי להעלות, לרומם, להלל, לשבח, לקלס ולהשביח את המוניטין והבטחון העצמי של כל מי שמסביבו. גורדון ואנדרסון? הגיעו מניו אורלינס הכושלת כשני שחקנים שבורים ששיאם מאחוריהם. שלא לדבר על ננה. קאפלה? במשחקים שפתח בהם בעונה שעברה נתן 8 נקודות ב-55% מהשדה. העונה סיים עם 12 (קפיצה של 150%) ו-64%.
העובדה שאתם חושבים – בטוחים! – שהצוות המסייע של אוקייסי נחות משמעותית מזה של יוסטון היא היא התשובה שלכם למי באמת היה ה-MVP של העונה.
8) ויש שיגידו: זה לא הארדן. זה המאמן. אז לכם אני אגיד: לפני שנה בילי דונובן זכה לשבחים מקיר לקיר, והעונה התחיל את שנתו השנייה עם הקבוצה. מייק דאנטוני הגיע ליוסטון כסחורה פגומה אחרי שני כשלונות מפוארים ומתוקשרים בשתי הקדנציות האחרונות שלו בניו יורק ובלייקרס. מי שסירס את דונובן ואת החלומות שלו לראות את הקבוצה שלו מניעה כדור, ועל הדרך מצץ ורוקן מתוכן את כל הצוות המסייע שלו, זה ווסטברוק. ומי שהזניק את הקריירה של דאנטוני מחוסר רלוונטיות מוחלט אל מועמדות לתואר מאמן השנה זה הארדן. הארדן היה השנה האינאייבלר של השיטה ההתקפית אולי הכי יעילה בליגה (בטח ביחס לכשרון) ואחת היעילות אי פעם בכל תולדות הליגה, שהחייתה את הקריירה של כל מי שנגע בה. ווסטברוק היה השנה הדיסאייבלר של כל מראית עין של קבוצתיות, בעונה שהורידה את הערך של כל מי שבא במגע איתו.
ואם אתם מרגישים שנקודות 5-8 כאן מעט דומות והיו יכולות להיות כולן אותה נקודה, אז אתם צודקים.
9) ״או שאתה מאמין בזה, או שאתה לא. אני מאמין – וזה לא רק אני בעיוורן, זה אני אחרי הרבה שיחות עם אנשי כדורסל – אני פשוט מאמין שיש לזה מחיר, ללשחק בדרך בה הת׳אנדר משחקים. אני מאמין שיש לזה מחיר בפיתוח של שחקנים כמו ויקטור אולאדיפו ושל אחרים, וביכולת שלהם לתפקד כשחקני התקפה אפקטיביים כשזה חשוב. אני מאמין שיש לזה גם מחיר בטווח הארוך. דיברתי עם שחקנים בליגה שאמרו לי שהם היו מצביעים לווסטברוק ל-MVP, אבל לא היו רוצים לשחק איתו באותה קבוצה. ואני שואל: זו לא בעיה? האם אתה לא רואה בזה איזשהו מסר סותר? אז או שאתה מאמין בזה או שאתה לא. או שאתה חושב שהוא פשוט משחק עם שחקנים שלא יכולים לקלוע, זה בסדר. אני מאמין שיש לזה מחיר. ראיתי בליגה הזו מספיק יחידות-שניות, חבורה של שחקני ספסל, שסוחטים נקודות למשחק כמה דקות למרות מעט מאוד כשרון בכך שפשוט הריצו התקפות פשוטות עם תרגילים בסיסיים בהם כולם חותכים וחוסמים וזזים ומעבירים את הכדור אחד לשני, שאני פשוט חושב שקצת יותר – וזה לא שאני חושב שווסטברוק צריך להיות על יוסג׳ רייט של 28 – אני רק אומר 35. מעט יותר העצמה לשחקנים האחרים אני מאמין שיש לזה השפעה שקשה לכמת במספרים על כל הסגל. זה מה שאני מאמין. אם אתה לא מאמין בזה, זה בסדר. אבל זה מה שאני מאמין״.
זאק לאו, בפודקאסט עם קווין ארנוביץ, ב-20 באפריל, מסביר בדרכו הכל כך זאק לואוית החביבה, המתחשבת, אבל היחד עם זאת חדה וברורה, מה ווסטברוק עשה העונה. מה היה המחיר במסע המטורף שלו אל עבר ממוצע של טריפל דאבל. מה המשמעות של היוסג׳ רייט הגבוה בהיסטוריה (42).
אתה רואה את אוקייסי משחקים, ואתה רואה התקפה אחרי התקפה, כל כך הרבה פוזשנים, בהם אף אחד אחר לא נוגע בכדור. ואתה רואה כל כך הרבה פוזשנים בהם אם הוא מוסר הוא מיד רץ לכיוון של השחקן שהוא מסר אליו כדי לקבל את הכדור בחזרה. ״זה נראה שלאוקייסי יש חוק שמותר לך לכדרר פעם אחת ואז אתה חייב למסור בחזרה לראס״, הייתה אבחנה באחד הפודקאסטים האחרונים של סימונס. אתם שיחקתם כדורסל בעצמכם בחיים שלכם. כמה היה חשוב לכם – לבטחון העצמי, לחדוות המשחק, לחדות בביצוע, רק לגעת בכדור? ואתם לא טובים בכדורסל. גם אני לא. אבל הכדורסלנים המקצועניים שמקיפים את ווסטברוק, אלא שרק לפני חצי שנה כולם חשבו שהם יותר טובים מאלה שמקיפים את הארדן, טובים בכדורסל. ומגיע להם לגעת בכדור.
אתה רואה את אוקייסי משחקים, ואתה רואה משחק ענק של ווסטברוק שהוא היה בו 11+ או משהו, אבל הם עדיין הפסידו כי הקבוצה איבדה את מרבית היתרון בדקות בהן היה על הספסל. והדבר המטופש לעשות זה להגיד ״איזה חרא הם בלעדיו״. והדבר הנכון לעשות הוא להסתכל על המשחק ועל מה שאתה רואה, ולהבין שכאשר אתה משחק 85 משחקים בהם רק שחקן אחד עושה הכל, יהיה קצת קשה לכל היתר לתפקד כשהוא לא שם. בחצי השנה האחרונה הצוות המסייע של ווסטברוק היה משולל זכויות וכדורים, אז מה הפלא שהם נראים רע, חורקים וקרים כשהם צריכים להסתדר בלעדיו כמה דקות? אוקייסי שיחקה כדורסל כל כך מטומטם העונה, שגם בדקות בהן ווסטברוק על הספסל והם נמצאים על המגרש עם כדורסלני NBA לגיטימיים, אין להם שום שיטה להריץ שתוציא מהם את המיטב. שתעזור להם לצלוח את הדקות האלה בכדור. הם נאלצים להמשיך לשחק את אותו הכדורסל המטומטם שווסטברוק כפה עליהם כל השנה, רק בלי ווסטברוק. נו, מצה אתם מצפים שהם יעשו? ווסטברוק יש רק אחד. הוא כנראה השחקן היחיד בעולם שהיה מצליח להוציא 47 ניצחונות העונה בשיטה הזו עם הסגל הזה. אבל השיטה הזו והסגל הזה היו שווים יותר אם ווסטברוק היה מאפשר להם לשחק כדורסל, כדורסל קבוצתי, איזושהי שיטה. אם הם היו מניעים כדור, אם הם היו אוהבים לשחק איתו. הציטוט של לואו לגבי השחקנים בליגה שלא היו רוצים לשחק עם ווסטברוק, והבעות הפנים של גיבסון ברבע האחרון של משחק 2, שנראה היה כאילו הוא לא מבין למה הוא צריך את זה בכלל, מספרות סיפור של משהו די מדהים. אבל לא של MVP. אותו גיבסון, אגב, שלצד ווסטברוק ירד מ-19% ריבאונד הגנה בשיקגו ל-14.8% באוקייסי. מה שמחזיר אותנו למחיר שאוקייסי שילמה העונה עבור המרדף של ווסטברוק אחרי הטריפל דאבל, וכל הסיפור הזה שהם מפנים לו ריבאונדים. בדיקה אקראית שביצעתי לפני כשבועיים על פני כ-10 משחקי טריפל דאבל של ווסטברוק ושל הארדן העונה הראתה שווסטברוק מוריד כמעט שני ריבאונדים במשחק מהחטאות עונשין של היריבה, בהן אף אחד – באמת, אף אחד – לא הולך לריבאונד, לא אדאמס, לא גיבסון, לא אף אחד, רק ווסטברוק. וזה לא בשביל להריץ את ההתקפה מהר קדימה. ב-90% מהמקרים האלה זה המשיך להתקפת חצי מגרש רגילה. אלא זה רק בשביל שווסטברוק יוכל לצבור עוד ריבאונדים. כי אנחנו יודעים מה הוא עושה כשהוא לא מגיע למספרים שלו – כמו המשחק בפיניקס בו הוא התעקש להמשיך לחפש את האסיסטים שהיו חסרים לו, גם במחיר של ויתור על זריקות שראסל ווסטברוק – בחיאת, פאקינג ראסל ווסטברוק – לוקח בלי מצפון לא משנה באיזה יום הוא נמצא. הוא נתן אחרי המשחק את התירוץ שהוא היה ביום קליעות רע. כאילו שזה אי פעם עצר אותו מלזרוק ולזרוק (4 מ-18 מהשדה ברבע האחרון במשחק 2 לא הפריעו לו כל כך… אולי כי הטריפל דאבל כבר היה הלכה למעשה עובדה מוגמרת? מי יודע… סתם ניחוש). או הנתונים המזעזעים לגבי מספר הפעמים והתדירות בה ווסטברוק קונטסט זריקות לשלוש. לפני כשבועיים התפרסם הנתון הזה, לפיו מבין כמה עשרות שחקנים שעומדים בתנאי המינימום למבחן, רק רודי גובר ודאנדרה ג׳ורדן (שני סנטרים שחיים מתחת לסל בהגנה) קונטסט פחות זריקות שלוש מווסטברוק העונה. וזה פשוט כי הבנאדם עוזר את השחקן שלו שוב ושוב ושוב ושוב בניסיון להתמקדם לקראת ריבאונד ההגנה. לא יודע אם גם יצא לכם לראות איך הפקיר את בברלי לשלשה קריטית מהפינה בסיום משחק 2, פשוט כי חיכה ליד הצבע לקחת ריבאונד הגנה (שלא הגיע). זו אמנם דוגמא מוחשית אחת, אבל המספרים הכלליים של העונה מספרים תמונה מאוד מאוד ברורה. כולם באוקייסי עבדו והקריבו בשביל המספרים של ווסטברוק, הקריבו מספרים אישיים, הקריבו נגיעות בכדור, הקריבו את המהות של כדורסל כספורט קבוצתי, כולל ווסטברוק עצמו, שהקריב בעיקר את המחויבות שלו לצאת לשלשות של השחקן שלו…
הכדורסל של אוקייסי העונה הלכה למעשה הוריד את התקרה שלה כקבוצה. האם היא עשתה את המיטב עם הכדורסל שהיא שיחקה? אני מאמין שכן. אני מאמין שאף שחקן אחר בליגה לא היה מוציא יותר מ-47 ניצחונות עם הקבוצה הזו, בכדורסל שהיא שיחקה העונה. הכדורסל שווסטברוק כפה עליה. אבל האם היא הייתה טובה יותר כקבוצה, אם ווסטברוק היה על יוסג׳ רייט של 35, כפי שזאק מציע, וכל היתר היו טובים ושמחים ומחוברים יותר? ובכן, התשובה שלכם לשאלה הזו קובעת מה אתם חושבים על משחק הכדורסל. אם אתם חושבים שמשחק קבוצתי שמערב את כולם וששומר את כולם בתמונה ושמחים ומחוברים מוציא יותר, אז ראשית – אתם צודקים. ושנית, זה אומר שווסטברוק לא יכול להיות ה-MVP של העונה. אם אתם חושבים אחרת, אתם טועים לגבי הכדורסל. וזה מוביל אתכם גם לטעות לגבי מי צריך להיות ה-MVP העונה.
ואתם אתם חושבים שנקודה 8 היא בעצם 3 נקודות נפרדות, אז אתם שוב צודקים.
10) מניתי עד כה בעיקר סיבות למה ווסטברוק לא צריך להיות ה-MVP. וזה הגיוני, כי רוב התקשורת ומכונת היח״צ ודעת הקהל חושבת שהוא כן. אז היה צריך להשקיע בלמה הוא לא. אבל למרות כל הדברים שנכתבו פה, ווסטברוק יכול היה להיות בחירת MVP לגיטימית העונה, אם לא היו מועמדים טובים יותר. אם לא היה שחקן של 25-6-4-2 בקבוצה של 60+ ניצחונות, שהוא במקרה גם כנראה שחקן ההגנה הכי טוב בליגה (בטופ 2-3 לפחות בוודאות). או אם לא היה שחקן של 25-4-7-2 בקבוצה של כמעט 70 ניצחונות (שכחתם אותו, הא?). או שחקן של 29-8-11 בקבוצה של 55 ניצחונות, ומקום 3 בליגה. אבל מה לעשות שיש?
