רציתי לספר לכם שהספר שלי, "צרור חבצלות ליום האהבה, בייבי", יצא. הוא אסופת סיפורים ואני אוהב אותו מאוד. אתם הייתם הראשונים לשמוע עליו. היה אז העניין ההוא עם דודה שלי, די מדהים שעברה כבר שנה, בדיוק שנה. כתבתי עליה אז, ואז גם סיפרתי על הספר, כי הם קשורים מאוד אחד לשנייה. אבל זה לא רק עניין של סגירת מעגל. יש עוד משהו.
הבית
ה"דה באזר" בשבילי הוא בית. הוא מזכיר לי טיול שנתי. ומי שלא היה בטיול שלנו לחוויה האולימפית לא מבין על מה אני מדבר. בגלל שבקרמן ארגן את הטיול, הצמידו לנו את גיל שלי בתור מבוגר אחראי ובסך-הכל התנהגנו יפה, חוץ מהרגע שמישהו זרק לי "שטראובר" כדי להוציא אותי מריכוז בזמן שניסיתי להתרכז בתרגיל בחינת יכולת ריכוז (שגם ספורטאים אולימפיים מתאמנים בו, סיפר לנו המדריך שיודע הכל), ואני באמת יצאתי קצת מריכוז.
אז הבנתי שיש לי עוד עבודה לעשות ומאז פעמיים בשבוע אני בחוויה האולימפית, מתאמן על הסימולטור בעיניים פקוחות, כשמולי שטראובר מיידה ציפורים בזינוק ועטר מחטיא את הפנדל בדרבי.
*
הדה באזר החזיר לי חוויה שאבדה מהעיתונות, וזאת חוויה של קהילה. של בית. אני חושב שבית אמיתי מתאפיין ביכולת שלו להכיל את האופי של הפרטים שלו, לקבל אותם כמו שהם ולעודד את השונות שלהם. הוא אוסף של פרטים.
העיתונות בארץ, כבר עשור, הפסיקה להיות אוסף של פרטים. היא פלקט אחיד וצעקני, שמדברת בקול סגנוני אחד, עם האינטונציה המדויקת, והכתיבה החד-שכבתית.
בים של קולות שצועקים, ומרוב שהצעקה גדולה, כבר לא שומעים את הקולות השפויים. והיא בעיקר מובילה להאחדה תרבותית.
ואז הגיע הדה באזר. אתה יכול לאהוב או לא לאהוב אותו, אבל הוא פסיפס של קולות. אני חושב שהדה באזר הוא ההוכחה לשקר שמפיצים בעלי אינטרס על מות העיתונות.
אני חושב שבעידן המודרני, אם אתה רוצה לדעת על אדם שהוא עבריין, או לפחות לחשוד במניעים שלו, אתה יכול לדעת את זה אם הוא קנה כלי תקשורת או קבוצת כדורגל. אין לזה קשר לרלוונטיות של העיתונות, אם כבר להיפך. מה שמת באמת הוא העיתונות האיכותית והחוקרת. וזה מחזיר אותי לדה באזר, כי הדה באזר הוא אתר שנעשה בידי אנשים שאוהבים את הדבר ולא עושים אותו לפי הכל בשביל הכסף.
*
הכתיבה של הספר והכתיבה לדה באזר הולכות יד ביד מבחינתי. צרור חבצלות התחיל להיכתב חצי שנה לפני שנולד הדה באזר, והיה יוצא ממילא, אבל אני כן חושב שהדה באזר עודד את הכתיבה שלו. זה כאילו שהוא היה יוצא בדיליי של כמה חודשים לולא הדה באזר. אני לא חושב שנהניתי לכתוב לעוד מקום כמו שאני נהנה לכתוב לדה באזר.
פייסבוק
בהוצאה הסבירו לי שחשוב לחשוב שיווקית, ושהפייסבוק חשוב שיווקית, אז הם פתחו דף לספר בפייסבוק, וקובי שלי, המק-הד הרובוט האנושי, פתח לי דף משלי בפייסבוק, כי גם קובי אמר שהפייסבוק חשוב שיווקית.
דבר ראשון כשנכנסתי לפייסבוק, הלכתי לחפש את אברם להציע לו חברות. אני פשוט חושב שלולא אברם לא היה קם הדה באזר, אבל אני לא יכול להאריך עכשיו ולהסביר למה.
ניסיתי את אברם בכל המופעים האפשריים, בעברית ובאנגלית: אברם גרנט, אברהם גרנט, אברם, אברם אברם, מקורב לאברם, פרשת דרייפוס, חכימא ברמיזא, היפכא מסתברא, קושרים קשרים, היהודי זיס, היהודי האחרון, יהודה קרייתי, השטן במוסקבה, גטו ורשה, מרד גטו ורשה, משואה לתקומה. אני לא אמשיך, יש עוד.
לתדהמתי גיליתי, שדווקא אברם, ממציא הפייסבוק, ממציא הפייסבוק עוד לפני שהיה הפייסבוק, לא בפייסבוק. והתעצבתי לחשוב שלא נהייה חברים.
בינתיים הצעתי חברות למיטש גולדהאר. הפייסבוק הציע לי להציע לגולדהאר חברות. הוא טען שיש לנו חבר משותף ואני חושב שאני יודע מי החבר הזה. בכל אופן, אני ממתין בסבלנות להסכמה של גולדהאר ואעדכן כאן בהתפתחויות. יש לי הרבה מה לכתוב לגולדהאר.
האחיין
אתה מוציא את הנשמה שלך בשבילו. אנשים חושבים שהוצאת ספר ואתה נשען אחורה בים. איפה.
מדהים על מה אתה נלחם פה. כשאתה מוציא סרט, אתה אוטומטית מדבר על אלפים שיראו אותו. אתה מוציא ספר ביכורים ואתה מדבר בקולות בודדים. אתה חוצב את הדרך בסלע, אתה וסטלי בתחפושת דרד פיירוט רוברטס, מטפס על מצוק רוחות האימה בתשעים מעלות, בידיים חשופות, בעקבות אהובתו החטופה.
אתה לא מצליח לישון רצוף כבר שבועות, כי אתה מתעורר מהתרגשות הרבה לפני שהשעון המעורר אמור לצלצל. אתה בולע קסטות עם בדד של זוהר ארגוב לארוחת בוקר, אתה נכנס לחנויות ומתחזה ללקוח, אתה ממפה את הארץ לפי חנויות ספרים ומקומות מגורים של החברים שלך, ושולח אותם לדרוש אותו ברשתות הגדולות,
אתה נכנס עם האחיין שלך בן הארבעה חודשים על הידיים לחנויות ספרים, כשיש מוכרות בחנות, ואומר להן שהתינוק מבקש שישימו את הספר של הדוד במקום בולט, כי אין דבר שאשה לא יכולה לעמוד בפניו כמו גבר עם תינוק על הידיים מדבר על אמנות.
הריון
זה עידן של שחיטת פרות קדושות, ואני, שלרוב אינני נוטה להתריס ולהתסיס, חייב להעיר דבר מה בהקשר זה: ההריון! כמה שמענו עליו! תשעה חודשים של ימים של חוסר תאבון, ימים של תאבון מוגבר, ימים של הורמונים משתוללים, ימים של תעתועים הורמונאליים, ימים של מצבי רוח משתנים, ימים של זעם משתולל, ימים של ריגוש ודמעות, ימים של בחילות והקאות.
תראו בנות, אני, באמת, אבל באמת, לא רוצה להוריד מילימטר מהדבר הזה שנקרא הריון, ומהמשא הזה שאתן סוחבות עליכן. אני אפילו חושב שהעניין הזה עם ההריון קצת נהייה אנדר-רייטד. כל העידן הזה של העירית לינוריזציה מאוד פגע בדימוי של ההריון, ואני חושב שנגרם לו עוול מיותר.
אבל אני חושב שכמו שלא צריך להוריד מילימטר, לא צריך להוסיף קילומטר.תראו בנות, אני סחבתי את הספר הזה ברחם שלי שלוש שנים. שלוש שנים! של ימים של חוסר תאבון, ימים של תאבון מוגבר, ימים של הורמונים משתוללים, ימים של תעתועים הורמונאליים, ימים של מצבי רוח משתנים, ימים של זעם משתולל, ימים של ריגוש ודמעות, ימים של בחילות והקאות.
ועוד כל זה עשיתי לבד, לבד. בלי עזרה, בלי מישהו להטיח בו כעסים, בלי מישהו להשליך עליו אחריות. בלי מענקים מהמדינה, חופשות לידה ורמפות לעגלות במדרכות.
*
כשסגרתי על הספר, כבר סיפרתי את זה כאן בטקסט שכתבתי על דודה שלי לפני עשרה חודשים, יצאתי מההוצאה ובפעם הראשונה בחיים שלי חוויתי מה זאת התרגשות שאתה לא יודע לאן ללכת ומה אתה רוצה לעשות עם עצמך. אז מצאתי את עצמי הולך ברחובות תל אביב וגומר בבית שדודה שלי גרה בו ברחוב בני משה, ששם בעצם התחיל הכל.
לא ידעתי מה לחשוב ואיך להרגיע את ההתרגשות האדירה שהיתה לי. שזה מה שאני שומע מכן כשאתן יוצאות מהרופא עם התוצאה החיובית שהכל בסדר. והסתובבתי סביב הבית שהיא גרה בו, ואמרתי לה בלב, תראי, שפרה, עשיתי את מה שהבטחתי, והיתה לי סערה גדולה בבטן והבנתי שאני צריך לשבת במקום שאני לא אצטרך לחשוב בו, אז הלכתי ל'קונגרס בזל', המקום שבו תולים את המוח על קולב בכניסה.
הייתי מאד רעב, אבל מרוב התרגשות לא יכולתי לאכול. הבטן שלי היתה מלאה למרות שטכנית היא היתה ריקה, ולא יכולתי לאכול. ואז הבנתי שאני חייב ללכת לספר למישהו על הספר, כדי לשחרר קצת מההתרגשות שלי,
הראשון שחשבתי עליו היה חברי הטוב הים, וירדתי לים, וסיפרתי לו על הספר, והיה אחר הצהריים חורפי יפה, והיתה לי התרגשות גדולה בבטן, והיתה לי גם בחילה, וגם כאב ראש היה לי, וזאת פעם ראשונה בחיים שלי שהיו לי בחילה וכאב ראש מהתרגשות, וזה מה שאתן בנות מספרות שיש לכן בתחילת הריון.
אני זוכר שכשהסרט שלי, "יש לי קבוצה להציל", היה לפני סוף העריכה, נסעתי איזה יום אחד בתל אביב ופתאום אמרתי לעצמי שאני צריך לנסוע יותר לאט, כי יש מישהו שמחכה לי בבית, ואם לא אני, אף אחד לא ידאג לו ויביא אותו לעולם, והאטתי. וכמה ימים אחר-כך באתי לעבור את הכביש לא במעבר חצייה, ככה באמצע, ופתאום אמרתי לעצמי שאני לא יכול לעבור ככה את הכביש, אני צריך להיזהר, אז הלכתי למעבר חצייה וחיכיתי שהאור יתחלף לירוק ורק אז חציתי.
אימהות
אני אמא נרגשת ומאושרת בטירוף כבר שבועות, ויעידו כל החברים שלי שזה מה שאני אומר להם, שאני אמא נרגשת ומאושרת בטירוף. אני בכלל חושב שיצירת אמנות וקבוצת כדורגל הן הדרך היחידה שיש לגבר לחוות אמהות, כבר סיפרתי את זה פעם. אני מבדיל בין אוהדי כדורגל לאוהבי קבוצות, ורק אוהבי קבוצות יכולים לחוות אמהות, ואני הייתי שתיהן, הייתי אמא טובה למכבי ואני אמא טובה ל"קבוצה להציל" ול"צרור חבצלות". ואני חייב להגיד לכם, שאי אפשר באמת להשוות. אמהות של אמנות היא הרבה יותר תובענית, מדהימה ומרגשת. זה כאילו שהקבוצה זה הכלב שזוג מביא כהכשרה להורות.
*
ניסיתי להבין למה באמת אני נרגש לי כל-כך. ואז באיזה לילה אחד, כשהלכתי לכיוון הים אחרי שקמתי מ'המטבחון', זה היכה בי. פתאום הבנתי שבעצם, כל ההתרגשות האדירה הזאת שיש לי ותחושת הרוגע המדהימה הזאת שהשתלטה עלי פתאום, כל זה בגלל שבעצם חזרתי הביתה. שסופסוף אחרי סיבוב של שלושים ושמונה שנים, סגרתי מעגל וחזרתי הביתה. או שאולי בכלל הגעתי אליו לראשונה.
הבטחה
את הסיפור הראשון שלי כתבתי בגיל שש. אני זוכר את תחושת השלווה הבוטחת שהרגשתי ברגע שסיימתי אותו. את ההחלטיות בידיעה מה אני הולך לעשות בחיים. שנה אחר-כך תסרטתי וביימתי את הסרט הראשון שלי, בבוקר שבת אחד, על המיטה בחדר, והרצתי את כולו בראש שלי. וזה המעגל שסגרתי. כי לא רק לדודה שלי אני הבטחתי, גם לעצמי הבטחתי. וזה מה שהבנתי. וזה הכה בי כל-כך חזק, שזה טלטל אותי, ועלה לי חיוך על הפנים, כמו ילד שמחייך מול גילוי ראשוני שמרגש אותו, והבנתי הכל.
ואחרי שהבנתי את זה, עצמתי לרגע עיניים ונשמתי עמוק, ופתאום הקשבתי לשקט והבנתי כמה רעש היה לי בראש כל השנים שסוף סוף אני שומע שקט.
שפרה
נכנסתי ל"ספרים בבזל", לבקר את חיים, להתעניין בשלומו ובשלומו של הספר, וכשהייתי בחנות, סובבתי לרגע את המבט שמאלה ונתקלתי, על המדף המרכזי, במקום מובלט, עם הכריכה מובלטת בחזית ומסתיר את אלה שמאחוריו, לא סתם ככה דחוס בין כל הספרים, בספר של דודה שלי, "עלילות איננה-אישתר בשאול", ספר ילדים מקסים, אחד מהספרים שלה שנולדו מתוך עבודת התרגום האדירה שעשתה ומהאנתולוגיה שלה על תרבות המזרח הקדום (אילו האנתולוגיה הזאת היתה נכנסת לתוכנית הלימודים, כפי שאמורה היתה להיות, היא היתה שומטת את הקרקע מתחת לכל ההצדקה התנ"כית שלנו על המקום הזה, ובדיוק בגלל זה האנתולוגיה שלה לא נכנסה לתוכנית הלימודים).
זאת היתה הפתעה עצומה לפגוש בה כך פתאום, ואני כל-כך שמחתי לראות את הספר שלה שם ואמרתי לעצמי בלב: את רואה, שפרה, את עדיין חיה, כמו שהבטחתי לך. "עלילות איננה-אישתר בשאול" יצא שבועיים לפני שהיא הלכה והוא היה הספר האחרון שלה שזכתה לראות. כמה שבועות אחרי שהלכה יצאה עוד ספר שלה, "אישה היא רק זירה". אסופת סיפורים.
וזה כל-כך שימח אותי שהספר שלה ושלי צמודים בחנות ספרים, כי לרגע אחד לא דמיינתי כל החודשים האלה את התמונה הזאת. אני אפילו חושב פתאום שלא העזתי לדמיין. זה היה מסעיר ומטלטל אותי מדי לחשוב על זה, אני חושב. ופתאום לראות אותה, איך היא שומרת עליו, כמו דודה טובה. היא הרי הבטיחה שתפיל את השמיים בשבילנו. ושחררתי אגרוף אדיר דמיוני של זעם על התזמון המזדיין של החיים, שלא נתנו לה, דווקא לה, לראות אותו באמת.
*
כל החודשים האלה אני מסרב לחשוב על זה ככה. על ההחמצה, כיוון שאין באמת החמצה, כי אנחנו לא יכולים לשלוט על הזמן ודברים מתפתחים בקצב שלהם. כל העניין הזה של חרטות זה בכלל דבר שרק דת יכולה להמציא, הכל קשור בהלקאה עצמית הזאת שלהם ובצורך לקבל כפרה מגורם לא קיים, ובגלל זה חוסר המוסר טבוע בדת, כי כשאדם מסיר מעצמו אחריות הוא מסיר מעצמו מוסר.
ואני אומר שאם כבר, זה מדהים אותי לגלות עד כמה אתה יכול לאהוב בנאדם יותר גם אם הוא כבר פיסית לא בין החיים. ואני אומר שגם איינשטיין לא ידע בגיל שנה כמה זה שבע עשרה כפול אלף, אבל היה לו הפוטנציאל לדעת את זה כבר אז. וגם אני, לא אותו בנאדם שהייתי לפני הספר, ולא יכולתי להבין אז לעומק את מה שאני מבין היום. וככל שאני מבין, אני אוהב אותה יותר.
ואני מודה לה שהיא השאירה את הספרים שלה לידו.
***
***