פוסט מאת ערן לוי, ברלין (צילום: יוהאנס)
*
בתום מלחמת העולם השניה נפלה בידי סבו של חברי יוהאנס הזדמנות פז לרכוש בית דירות בברלין במחיר שנשק לרצפה. הסבא קנה, אחר כך קנה עוד כמה, הכניס את האבא לעסק והיום מנהל יוהאנס הנכד עסק משפחתי לניהול בנייני דירות במערב העיר.
אין ליוהאנס פקידה, גם לא סוכני מכירות. הוא לבד במשרד, מתייק ומחורר מסמכים, עונה לשיחות דיירים וקובע פגישות עם אנשי מקצוע. לרוב נכנס יוהאנס למשרד בתשע בבוקר, אחרי שהוריד את הילד בגן, ולא יוצא ממנו לפני שמונה בערב.
היחידה שמצליחה לגרום לו לשנות את סדר היום היא קבוצתו האהובה מיום שנולד – הרטה ברלין. יוהאנס הוא אוהד מושבע, שרוף אמיתי. כבר שלושים שנה הוא מגיע למשחקי הקבוצה. הוא היה איתה בכל הליגות, מהראשונה ועד לשלישית.
יוהאנס היה באצטדיון האולימפי יחד עם כוכבים גדולים – סבסטיאן דייסלר, מרסליניו, מריו באסלר ומיכאל פריץ - הוא צפה במועדון מאבד את מיטב בניו אותם גידל – האחים לבית בואטנג, לוקאש פישצ'ק, גם את סיאד סליהוביץ' שהספיק לעשות סיבוב בנוער ובבוגרת לפני שחתם קבע בהופנהיים. הוא אהב את כולם גם אם הם מעולם לא שמעו עליו, והוא ביטל פגישה והגיע יחד איתי חמוש במצלמה משוכללת כדי לפגוש בבוקר קר את בן שהר.
***
יום שני, 10:10
אפס מעלות. אנחנו ממתינים מחוץ למשרדי הנהלת המועדון, המשקיפים על מגרש החניה רחב הממדים. בצד השני של המגרש עומדים שחקני הרטה. כבר עשר דקות הם מקפצים שם במקום בחליפות טרנינג, מנסים להתחמם, ממתינים למישהו. המישהו הזה הוא המאמן יוס לוהוקאי שמגיח מאחורינו בריצה קלה. מבטינו נפגשים, הוא אומר "Guten Morgen" ומחייך חיוך רחב.
כולם יוצאים למגרש – השחקנים חותכים דרך הדשא ואנחנו, בני תרבות שכמונו, לא נוטשים את המדרכה. אני רואה את בן. הוא רזה יותר ממה שחשבתי. כנראה שגם היציע משמין, לא רק הטלוויזיה. ממרומי מאה ותשעים הסנטימטרים שלי אני מבחין שרוב השחקנים נמוכים. עד היום מפתיע אותי לגלות שבאחד על אחד שחקני כדורגל אינם אנשים גדולים, חלקם אפילו קטנטנים. רוני (כמו רוזנטל, לא כמו וויין), הכוכב הנוכחי של הקבוצה, שכבר הבקיע שמונה שערים העונה, רזה כמו גרייהאונד.
כל העיתונאים המקומיים עומדים בחוץ, ממתינים לתגובה היומית מאימון הבוקר. אימון שחרור קצר היום, רק שלושים דקות, אבל עוזרו של דובר המועדון, בחור העונה לשם הופמן, מספר לנו שהראיון ייאלץ להידחות בגלל המסאז'. הופמן מגלה לנו שעוד ישראלי נמצא שם לראיון. הוא לא זוכר את השם, רק יודע שזה נשמע כמו 'האלפאן'. זה היה חלפון.
בדרך חזרה לחדרי ההלבשה אני עוצר את בן ומציג את עצמי. הוא שמע עלי, קרא את הכתבות שלי, אפילו מספר שלא ידע על 12:12, שתיקת האוהדים ההפגנתית, לפני שקרא את הפוסט ב"דה באזר" בנושא. כיף לשמוע.
בחור נחמד, בן. לא ממהר, לא מקצר. מדברים קצת על עיר הולדתנו חולון, על השכונה ממנה הגענו, על כך שעברו כמה שנים מאז (אצלו עשר, אצלי עשרים). עכשיו הוא בכל זאת חייב לחזור, הוא האחרון שנשאר בחוץ. הוא רץ לחדרי ההלבשה.
אבל רוני עדיין כאן, עונה בספרדית ובפרצוף חמוץ לשאלות אחד העיתונאים. רוני, סיפר לי בן, בקושי מדבר אנגלית וגרמנית, רק ספרדית ופורטוגזית.
העיתונאי חוזר לחבורה שעומדת בצד עם פנקסים פתוחים ומספר להם שרוני היה קמצן במלים, שהוא סירב להרחיב באיזשהו נושא, היה מאוד קורקטי ובאופן כללי לא נראה כמי ששרוי במצב רוח טוב במיוחד.
יוהאנס קלט את זה כבר ארבעים וחמש דקות קודם:
***
בינואר 2006 עליתי על טיסה לגרמניה. עזבתי מאחור משפחה וחברים ועברתי למקום חדש וזר. נחתתי בברלין ויצאתי מהטרמינל למינוס שמונה מעלות. לא האמנתי שקיים קור שכזה, בטח שלא האמנתי שזה אפילו לא השיא. היום הכל נראה אחרת, מתרגלים. מישהו אמר לי פעם שאם הגרמנים היו זוכרים בקיץ כמה קר בחורף, הם לא היו נשארים כאן דקה מעבר לאוקטובר.
"גם באנגליה שיחקתי על שלג", מספר לי בן, "אבל קור כמו כאן עוד לא חוויתי. כשיצאנו למחצית השניה במשחק החוץ בקוטבוס (1:2 להרטה) חשבתי שאני מת. לפחות עשר דקות בתוך המשחק עד שמצליחים קצת להתחמם". הכל יחסי. לונדון, דוטינכם ואוקזר, גם בהן שהר שיחק, אמנם קרות מאוד בחורף, אך עדיין לא כמו ערי צפון-מזרח גרמניה.
שבוע מאוחר יותר, במשחק החוץ בפאדרבורן, ירשום בן את משחקו הראשון על אדמת גרמניה במינוס חמש מעלות.
11:30
אנחנו יושבים באולם קטן עם שולחנות וכסאות גבוהים. לידנו מטבח קטן ובו מקרר מלא בבקבוקי מים מוגזים. מאחורינו הדלת המובילה לאולם העיתונות של המועדון.
יוהאנס ואני ממתינים לבן שיגיע ומנסים לקשקש קצת עם חלפון, שיושב מולנו ועיניו בוהות ברצפה. אחרי חצי שעה מגיע בן, והופמן מהדוברות מבקש שכל אחד מאיתנו יערוך את הראיון בנפרד. יוהאנס מתרעם. את פגישת הבוקר שלו הוא דחה, לא ביטל. הטלפון שלי לא מפסיק לרטוט עם מסרים והודעות מהקולגות שלי על הלך הרוח במשרד בעקבות היעדרותי הארוכה והלא שגרתית. לא יכולים בלעדי. איך ז-ה קרה?
כבר כמעט שעה שחלפון מראיין את בן. אנחנו מתחילים לטפס על הקירות באולם העיתונות אליו נשלחנו כדי לתת לחלפון את השקט שלו. אני שומע בחצי אוזן את השאלות והתשובות ומניח שגם לבן נמאס.
הופמן, שרוב הזמן ישב איתנו באולם, מפגין ידע רחב במצבת הישראלים שמשחקים באירופה – בניון, ורמוט ("חבל שעזב, לא היתה לו סבלנות"), שכטר, תומר חמד, טל בן חיים. תודה לאל, סופסוף הגיע תורנו.
מה אני יודע על טל בן חיים? או איתי שכטר? אני יודע את מה שאני קורא ומסיק מסקנות מהמעט שאני יודע. גם אני קראתי את הכתבות על בן שהר, על סאגת השירות הצבאי שלו, על החוק שנקרא על שמו ועל תשע קבוצות בשבע שנים. לא משנה העובדה שהוא שירת בצבא, שהחוק מתייחס לכל מצטיין בתחומו שמבקש לדחות שירות, ושהוא עושה את מה שרוב האנשים בעולם היו מתים לעשות, אם רק היו מרשים לעצמם – הוא ממשיך הלאה.
12:30
שהר רק בן עשרים ושלוש אבל נשמע הרבה יותר בוגר. זה לא משנה על מה מדברים – חולון, מודיעין, מזרח ברלין או כדורגל – אופן ניסוח דבריו הוא של אחד שכבר עבר כמה דברים בחייו, גם אם הם יחסית קצרים. אנגליה, הולנד, ספרד, צרפת, גרמניה – הוא עשה רוד טריפ שלא מבייש בני ארבעים פלוס, גם כאלה שמנגינת הנדודים מעולם לא נטשה אותם.
גם אני וגם בן עשינו אותו הצעד בשלב קריטי של חיינו. אני חזרתי מהודו ולא יכולתי להמשיך ולצפות על החיים מהצד, הוא קיבל הזדמנות של פעם בחיים לתצפת על העולם מהסטמפורד ברידג'. אני הייתי בן שלושים ושש, בן חגג אז שבע עשרה.
לא שאלתי אותו על אמא בתיה. שתגיד מה שהיא רוצה. היא אמא שלו, מותר לה. הגוזלים עוזבים את הקן וגם אז יש להן מה לומר, לפעמים אפילו יותר מתמיד. אבל ככה זה, וזה בסדר גמור. "אמא פולניה", אומר הבן בחיוך. הוא יודע על מה הוא מדבר.
החיים באירופה לא רעים. החורף די קשה ויכול לדכא את מי מבני ציון, אבל השנים עושות את ההבדל. גם בן מודע להבדלים בין הפעם הראשונה שלו אי שם בצ'לסי לבין השהות הנוכחית שלו בבירת גרמניה:
"לנחות בלונדון בגיל שש עשרה זה שוק גדול. אתה מגיע מישראל, מהענן שעוטף אותך – החברים, ההורים – ופתאום אתה לבד בעיר הגדולה. לבד להילחם בדברים שלא היית רגיל אליהם. כל השנים האלה יצרו אצלי חוסן מנטלי, חוזק בהרבה דברים שלא יכולתי להיות. אני לומד כל הזמן לחיות לבד ולעמוד על שלי".
***
אני זוכר את משחק הירידה לליגה השניה כאילו היה אתמול בערב. הרטה פגשה את פורטונה דיסלדורף בפלייאוף עלייה\ירידה, הפסידה 2:1 במשחק הראשון בבית והיתה חייבת לנצח בגומלין. המשחק הסוער הסתיים בתוצאה 2:2 טראומטית עבור הרטה – בנוסף לירידה השניה תוך שלוש שנים הורחקו תומאס קראפט (ארבעה שבועות) ולבאן קוביאשווילי (חצי שנה) בגין אלימות מילולית ופיזית כלפי שופט המשחק.
שאלתי את שהר על היכרותו עם אותו משחק, שייתכן שאפשר את הגעתו לברלין מלכתחילה. שהר מספר ש"לא ראיתי את המשחק, אבל שמעתי עליו לא מעט. מדברים על המשחקים האלה הרבה, עד עכשיו. סיפרו לי בעיקרון, אבל לא נכנסתי לעומק".
ש: ירידה שניה בשלוש שנים, בלגן ניהולי ופיטורי מאמנים סדרתיים בעונה שעברה. סיפורים כאלה משפיעים בכלל?.
"אלה דברים פחות חשובים. הגיע מאמן חדש, הגיעו שחקנים חדשים, בנו כאן משהו חדש שלא קשור לשנה שעברה".
ש: אפרופו מאמן חדש, איך יוס?
"בתור מאמן הוא מצוין. אנחנו מאוד אוהבים את האימונים. כמאמן הולנדי הוא אוהב ללמד את הכדורגל. זו לא חכמה לומר את זה כעת, אבל גם כשלא שיחקתי חשבתי עליו אותם דברים".
בתחילת העונה אמר המאמן יוס לוהוקאי ששהר חייב לעבוד על הכושר הגופני לפני שיקבל צ'אנס. שהר עבד קשה ולמרות הביקורת האינסופית מהמולדת, וניתוח קרביים לכל ציוץ שלו בטוויטר, לא התייאש. גם דיווחים על עזיבה קרובה שפיזר סוכנו לא הצליחו להשפיע על הריכוז של שהר. בסוף זה הגיע.
"הגעתי מאוחר, כמה שבועות אחרי כולם. היה לי קשה להיכנס לעניינים. אחרי זה הקבוצה רצה, ניצחה והיה קשה גם ליוס להכניס אותי למערך מנצח. אני מעדיף להתעסק במה שקרה בהמשך, ועכשיו המצב הוא טוב ואני מקווה להמשיך בזה.
"גם כשלא שיחקתי ידעתי שאקבל את ההזדמנות ואוכיח את עצמי. עבדתי אחרי כולם, נשארתי אחרי כולם, הגעתי לעבוד בימי חופש, ובסוף עשיתי את זה".
במחזור השלושה עשר נכנס שהר למשחק מול סנדהאוזן בדקה ה-76 והבקיע את שער הליגה הראשון שלו בדקה ה-90 (1:6 להרטה). מאז אותו משחק הפכו הביקורים על הספסל לנדירים יותר. משחק אחד הוא כבר ניצח עבור הרטה (0:1 מול סט. פאולי במחזור ה-14) ומאז הוא בעיקרון שחקן הרכב.
אז, בפתיחת העונה, נראו כל אלה כחלום רחוק. בתום המחזור השני עמד המאזן של הרטה על נקודה אחת, שלושה שערי זכות וחמישה שערי חובה. לוהוקאי היה אמיץ דיו ואמר ש"באוקטובר הכל ייראה אחרת".
הבטיח וקיים. ההפסד במחזור השני היה האחרון של הקבוצה עד כה העונה, ועם 42 נקודות במקום השני, בפער של עשר נקודות מהמקום השלישי ועם 15 משחקים לסיום העונה, רק קטסטרופה מקצועית תמנע מהרטה לחזור לבונדסליגה בתום העונה.
ש: היתה כאן אופוריה לא קטנה במהלך בעונת 2008/9. כשהרטה התמודדה על האליפות וסיימה במקום הרביעי. גם באותה עונה היה המאמן, אז לוסיאן פאברה, נושא הבשורה. אתה יודע לאן דברים יכולים להגיע כאן? הספקת להבין מה קורה כשהקבוצה מצליחה?
"סיפרו לי, בגלל זה גם העדפתי להגיע לכאן, כדי לעלות עם הקבוצה לבונדסליגה הראשונה. המקום של הרטה להיות בו הוא רק בליגה הראשונה – כאגודה, כמועדון, כפוטנציאל קהל".
*
יש לי דעה ברורה לגבי ליגיונרים. יש לי גם דעה ברורה לגבי דברי הביקורת עליהם. שחקן כדורגל הוא מקצוע לכל דבר, ואין פסול בשום סיבה הנוגעת לשיקולי מעבר למדינה אחרת, לליגה אחרת, לתרבות אחרת. מותר לנחות בבלגיה כדי להרוויח פי שניים ויותר, גם אם יושבים על הספסל.
שחקני כדורגל מקצוענים רוצים ומסוגלים להבטיח את עתידם בזמן קצר יחסית, ואם יש מי מאיתנו שמעדיפים לבלות עשרים שנה ליד אותו שולחן עבודה כדי להמשיך ולעמוד בתשלומי משכנתא, מה הן כמה שנים בגולה הקפואה תמורת שכר הולם וחוויה תרבותית שלא תתגלה בגרונדמן, בי"א, אפילו לא בבלומפילד.
וזה לא מה שבן שהר עושה כאן, הוא פותח בהרכב באחת הליגות הטובות באירופה, לבטח הליגה השניה הטובה ביבשת. הוא גם הישראלי הראשון בקבוצה מברלין. בטח שווה משהו.
ש: הארץ חשובה לך, התרבות, המדינה. מן הסתם אתה יודע מה כותבים עליך. איך מסתדרים עם זה?
"החלטתי עם עצמי שאני עוזב את מה שכותבים ומעדיף להתעסק במה שנמצא פה, ואני כרגע נמצא בברלין. יש לא מעט אנשים שהם צרי עין, קשה להם לראות שאדם מצליח או מנסה לפחות. אני כאן כי אני יודע שאני יכול להצליח, ואני גם באן לייצג את המדינה, למרות הכל.
"לגבי הרבה שחקנים בחו"ל, בעיקר בתקופות בהן הם לא משחקים, התגובות מאוד קשות. זה לא הרוב, אבל יש מי שאוהבים להוריד אותך. אבל אני פחות קורא, פחות רואה ומתעסק בעיקר, שזה הכדורגל פה".
***
לא רע לבחור בברלין. שהר משחק בקבוצת צמרת, גר בשכונה שקטה ויפה, Grunewald ist schön“ ("גרונוואלד יפה", מציין יוהאנס למשמע שם השכונה), קרוב למרכז העיר וקרוב לאצטדיון. יש עברית מסביב ("יש כמה יהודים, ישראלים שאני מכיר פה. חברה שלי הרבה איתי, גם אבא שלי"), הוא מסתדר עם האוהדים ("הם אחלה, מגיבים בטוויטר, אומרים דברים טובים, עוצרים אותי ברחוב, מתעניינים") ולא מגלה עניין בהצעה שלי לשקול מגורים בצד המזרחי והמדליק יותר של העיר ("רחוק מדי מהאצטדיון…").
עוד כמה תמונות באולם העיתונות וזהו, מסיימים את כוס המים המוגזים שלפנינו, מחליפים טלפונים ויוצאים לדרך. שהר חוזר הביתה, לנוח עוד אחר צהריים אחד לפני החזרה לאימונים אינטנסיביים.
***
יוהאנס ואני נכנסים למכונית הקפואה ויוצאים לדרך. יוהאנס עוצר בתחנת הרכבת שליד גן החיות ואני רץ לרציף, ממהר לעבודה.
כשאני מגיע למשרד אני פוגש את הבוסית שלי. היא שואלת: "איפה היית עד עכשיו?". היא לא זוכרת שאישרה לי להיעדר. אני מזכיר לה. היא מחייכת ושואלת איך היה. נחמד, אני אומר. יופי, היא מהנהנת בראשה וממשיכה.
הטלפון בכיס הימני רועד. יוהאנס שלח לי וואטסאפ, לומר לי שישלח את התמונות מהראיון בהקדם האפשרי כדי שנוכל לפרסם את הסיפור.
***
מאז הראיון עבר זמן מה, יוהאנס התעכב עם התמונות, אבל לא הרבה השתנה. בשני המשחקים שלפני פגרת החורף פתח בן שהר בהרכב, אם כי הוחלף בשניהם. במהלך הפגרה הפסידה הרטה בשני משחקי אימון (2:1 להמבורג, 5:1 לוולפסבורג). אחרי מחנה האימונים בטורקיה חוזרים לחלק השני של העונה, ובפברואר יש דרבי.
שחקנים חדשים לא הצטרפו במהלך הפגרה, אבל החלוץ פייר מישל לאסוגה חזר לסגל אחרי שמונה חודשי פציעה. לוהוקאי כבר הודיע שגם לאסוגה, כמו שהר בזמנו, יצטרך להיכנס לכושר פיזי גבוה ולהוכיח את עצמו באימונים לפני שיראה את חולצת ההרכב. אם הכל ילך בסדר, בעוד חצי שנה אשב לראיון שני עם הישראלי הראשון של הרטה ברלין בבונדסליגה. הראשונה.
***