דתי או אוהד, לא פה ולא שם, הדיכוטומיה הזו קורעת אותי עוד מילדותי.
לילה,אור הזרקורים המלאכותי מסנוור את עיניי ומצית את דמיוני.
אצטדיון קריית אליעזר מלא מפה לפה.
אני עומד ביציע 13, המשחק התחיל כבר מזמן אבל אני לא מבחין בנעשה על כר הדשא. אני מסתכל בעיניים כלות מעבר לגדר באוהדים שקופצים בדבוקה אחת.
הם אוהדים אמתיים יש להם מנוי, הם לא מפסידים אף משחק. הקבוצה היא חלק מהזהות שלהם ויותר מזה, הם חלק מהזהות שלה. אני אורח, צופה מהצד. אני מכיר את כל השירים אבל המחנק בגרון עוצר אותי, אני שותק, אני זר.אני מנסה למצוא את החבר'ה מהשכונה, להוכיח להם שהייתי פה.
דקה 90, יוסי אבוקסיס ניגש להרים כדור חופשי; שער, 1-0 דרמטי להפועל תל אביב.
לעזאזל, עד שאני מגיע למשחק… אני חומק במהירות החוצה שאף אחד מהשכונה לא יבחין בי, שלא יצחקו עלי שאני הנאחס של הקבוצה.
*
בוקר, שמש חמימה, בית המדרש מלא מפה לפה. טליתות צחורות מתנועעות קדימה ואחורה.
אני להוט לדבר עם מישהו על המשחק שהיה אתמול במוקדמות הליגה האירופאית, על הרכש החדש והמבטיח שהראה ניצוצות במשחק.
לא, אין למי לספר, אני טומן את ראשי בסידור ומפנטז על הקבוצה הנהדרת שתהיה השנה.
זה חודש אלול, אחרי התפילה יש דרשת התעוררות. שוב פעם אותו סיפור על ריש לקיש, ראש הגנבים, הגיבור הגדול שהיה מקפץ בקלילות בין גדות הירדן וברגע שקיבל על עצמו עול תורה ומצוות מיד תשכוח ואפילו את בגדיו לא הצליח להביא.
נעבעך עם משקפיים רכון על גמרתו, זהו האידיאל היהודי, הגיבור האמתי.
אין מקום לגלדיאטורים מתייוונים שמתגוששים בזירה, אין מקום לאחד עשר חוליגנים שרצים אחרי כדור (הציטוט היחיד של פרופ' ליבוביץ ששמעתי מפי הר"מ שלי) ובטח שאין מקום לאוהדים שלהם.
*
שבר:
הוא כל כך קיווה שלא יצטרך להגיע לרגע הזה, היה בו איזה חלק (שהושתק מיד) שאפילו ייחל להפסד, רק שלא יצטרך לבחור.
אבל היא לא הפסידה ומחזור הסיום הלך והתקרב כשרק הפרש שערים מפריד בין מכבי חיפה ליריבה השנואה מתל אביב.
כמה דקות לפני שבת הוא הדליק את מערכת הסטריאו בחדר, כיוון את הרדיו על רשת ב' וחיבר אזניות. הוא עדיין לא החליט מה יעשה כשיתחיל המשחק.
שבת בבוקר, הוא מתפלל בבית הכנסת בדבקות. זו שבת, אסור לבקש בקשות, אבל הוא בכל זאת לא עומד בפיתוי ומתחנן לפני אלוהים שיעשה איזשהו נס, שיקרה משהו ולא יצטרך לבחור.
השמש שוקעת, המשחק מתחיל הוא מסתגר בחדרו, כוסס ציפורניים ויושב בחרדה מול מערכת הסטריאו.
צעקות מצדו השני של הרחוב, שער!
הוא לא יכול לעמוד בזה יותר, הוא נשבר, הוא מצמיד את האוזניות לאוזניו- הוא חוטא שחילל שבת, הוא אשם.
*
אחד אפס לחיפה, עדיין תיקו אפס באצטדיון רמת גן, כרגע חיפה אלופה.
הוא לא שמח, הוא יודע כבר מה יקרה.
שבת יוצאת, המשחקים מסתיימים, מכבי תל אביב אלופה- רגשות עזים מציפים אותו.
כעס, כעס על עצמו, כעס על אלוהים, כעס על הקבוצה, תסכול, פחד הכול נוצק יחדיו ומתפרץ בדמעות גדולות וחמות.
הדחקה:
השנים חולפות ואתה כבר לא ילד, אתה משכיל, מודרני, רואה את העולם בצבעים.
אתה יודע שאין טוב ורע, האל האימננטי מת ונותר רק אל טרנסצנדנטי ומרוחק.
הרגשות מתקהים עם השנים, אתה עדיין עוקב אבל מרשה לעצמך להפסיד משחק בשביל סרט עם החברה, אתה מסוגל לקרוא את העיתונים בנחת גם בבוקר שלאחר הפסד.
אתה אוהד את ברצלונה. לא ממש אוהד, אלא צופה, זה היופי האסתטי שמושך את תשומת לבך. יש את גאודי ודאלי ויש את ריבאלדו, רונאלדיניו, מסי ואינייסטה, זו בסך הכול אמנות אתה משכנע את עצמך.
*
סינתזה:
אחד אפס לצ'לסי משער אדיר של אסיין, כרטיס אדום לאבידל. צ'לסי מפרקת את בארסה ומגיעה לאינספור הזדמנויות (ופנדלים שלא נשרקים), הצד שמשחק בצורה היפה יותר עומד לנצח, אבל אותי זה לא מעניין.
הזמן הולך ואוזל, לא יתכן שככה תגמר העונה המופלאה הזו, לא יכול להיות שהפנטזיות יתנפצו בצורה כזו.
אני מוצא את עצמי עומד חסר אונים מול המרקע הקטן, ממלמל תפילה לאלוהים- "נסה עלינו אור פניך"- אני מתחנן.
שנים שלא דיברתי אתו, ועכשיו פתאום מבלי משים אני משוחח אתו כפי שנהגתי לעשות בילדותי.
דקה 93, שניות אחרונות. עוד כדור גובה נואש, עוד הרחקה קלילה של התרנים של צ'לסי. איכשהו הכדור מגיע למסי בקצה הרחבה מול שלושה שחקני צ'לסי, מסירה לאמצע ופתאום משום מקום, מלאך לבן מניף את הרגל והכדור טס לחיבורים.
הזמן עוצר מלכת, הרמוניה מושלמת. לרגע אחד העולם הזה הוא הטוב שבעולמות, יש אלוהים שעושה צדק בעולם. הקרע שבתוכי מתאחה, הציניות מתמוססת, אני שוב פעם אותו ילד אוהב אדם, אלוהים ועולם.
אני מוצא את עצמי צורח בלי שליטה, רץ הלוך ושוב בחדר ומנופף בידיי ביחד עם גווארדיולה.
אני נרגע כעבור כמה שניות, חוזר להיות שוב אדם בוגר ושקול, אבל אני לא יכול להתכחש ולהתעלם ממה שקרה הרגע- מצאתי את דרכי שוב אל האמונה והיא עברה דרך האהדה.