כמו בפוטבול, עונת הגראנד טורס קצרה ואינטנסיבית. במאי מתחיל הג'ירו, יולי יש את הטור, והוואלטה סוגר בסוף אוגוסט. חמשה חודשים אינטנסיביים של רכיבה, עומדים להסתיים אחריהם יכנסו הרוכבים (יש עוד את הג'ירו דה לומברדיה ואליפות העולם, אך אלו רוכבים מסוימים ומוכנות שונה) לשנת חורף עד בואו של האביב ורכיבת הקלאסיקות המפורסמות. (אח"כ ג'ירו בישראל!!! בספטמבר יתפרסמו הפרטים המלאים לגבי תוואי המסלול)

הוואלטה השנה מביאה בכנפיה משב רוח של היסטוריה. פרום הרוצה לקחת דאבל (טור – וואלטה) משהו שלא עשה רוכב מאז 1995, קונטאדור ירכב גראנד טור בפעם האחרונה כשבאמתחתו שבעה גראנד טורס (ניצח תשעה ונשללו שניים עקב סיפר הבשר המקולקל), ואולי יעשה את הבלתי יאומן וינצח בפעם הרביעית את הוואלטה מה שלא עשה רוכב מעולם.

כמו כן, הפארסה עם לוטו סאודל שהחליטו בצעד מעורר מחלוקת לא לאפשר לאדם האנסן לרכב בוואלטה. את מי זה מעניין? שוב, היסטוריה!! אדם האנסן התחיל בוואלטה 2011 רצף מופלא של 18 גראנד טורס ברצף. במשך ששת השנים האחרונות האנסן השתתף בכל שלושת הגראנד טורס וסיים את כולם!! אך סוף טוב, אחד מתשעת הנבחרים של לוטו נפצע והאנסן נקרא למלא את מקומו. גראנד טור 19 ברצף!! וזה חברים שיא להיסטוריה.

*

אף אחד לא הולך לעשות את החגיגה קלה בשביל אי מי מהמועמדים לנצח. תוואי הוואלטה השנה הררי מאוד עם שמונה סיומות בעלייה!! כמות גדולה של טיפוסים ארבעים ושש עליות מדורגות!!) חלקם בשיפועים לא הגיוניים – המסורת בוואלטה, נג"ש אחד קבוצתי בתחילה של שלושה עשר קילומטרים, ועוד אחד קטלני של ארבעים + קילומטרים מלוס ארקוס ללוגרוניו בצפון ספרד, ועוד.

פרום מכריז על ניבאלי שלא השתתף בטור דה פראנס כמתמודד החזק ביותר לזכייה בוואלטה. פרום היה קרוב פעמיים לקחת דאבל ובניגוד לכל השנים בנה את הכושר שלו לשבוע השלישי בטור כדי לשרוד את הוואלטה בכושר גבוה יותר. הנג"ש בגלל אורכו משמעותי מול ארו, בארדה ועוד מתמודדים, קצת פחות לניבאלי שבא רענן וטרי.

מאידך, פרום הוכיח שהטיפוסים כבר לא לחם חוקו, ושם מחכים צעירים כמו ברגיל הרוצים להוכיח ולהצדיק את החוזה הגדול בפורטונאו-אוסקרו שתעלה לדירוג העולמי שנה הבאה. קינטאנה ינוח ויעשה חושבים איך מחלום דאבל הוא נשאר בלי כלום (מקום שני בג'ירו. לא מספיק ביחס לציפיות) ומיקל לנדה הספרדי של סקיי עוד בא להוביל גם. מוביסטאר עדיין בטוחה שתצליח להחתימו על חוזה חדש בשנה הבאה אבל בהחלט בנתה לעצמה כקבוצה ספרדית על רוכב הגראנד טור הבא של ספרד אחרי קונטאדור. אולי הגיעה שעת פרידה שתחיה לקולומביאני קטן הקומה את תהילת העולם לה הוא מייחל זמן רב.

קינטאנה, ברמבילה וקונטאדור קטע 15 וואלטה 2016

הוואלטה שנה שעברה הוכרעה על מהלך נהדר של קונטאדור בקטע 15. קינטאנה היה בר מזל לגנוב לפרום חסר החברים יותר משתי דקות כדי להבטיח פער מניח את הדעת לפני ביצוע הנג"ש. הפעם, סקיי באו מוכנים עם קבוצת חלומות. זו קבוצה היכולה להוביל כל מתחרה בטור דה פראנס, והפעם יהיה קשה יותר לתפוס אותו עם המכנסיים למטה. פולס, דייגו רוזה וניאבה (יעבור לאוריקה לחנוך צעירים) יסייעו בטיפוסים וסטאנרד ומוסקון הצעיר במישורים. מדהים מה שהם בונים עם שאריות של סוף עונה.

אוריקה תביא הרכב מעניין שיכלול סופסוף את האחים ייטס יחד בנוסף לאסטבן צ'אבז. כל כך הרבה כלים טקטיים כדי לטרוף את הקלפים. ראפא מייקה יוביל בבורה אחרי האכזבה בטור כשלא סיימו עקב תאונה, אילנור זכארין הסוס השחור של התחרות מקטושה, כמו גם דויד דה לה קרוז מקוויק-סטפ (חתם בסקיי יחד עם קרסטביחו ממוביסטאר) יחד עם ינגלס ואלפיליפ עלולים לפתע למצוא עצמם במעלה הדירוג, הם בנוסף לכל המתחרים הבאים אחר צליחת הטור כדוגמת בארדה, ארו, מיינטס ועוד.

*

חשבתי לכתוב פירוט קצר על הקטעים, אך כמעט כל קטע טריקי ובעייתי. הניצחון ייפול או יקום על הדברים הקטנים. אבל אם בכל זאת מעוניינים לסמן את הקטעים המסומנים הנה חמישה כאלו של  .Cyclingnews

קטע 3, יום שני 21/8 – קטע שיחל בצרפת, ימשיך לספרד ויסתיים באנדורה עם שלושה טיפוסים שניים בדרגה 1. קטע קשה ביחס לכושר הרוכבים בתחילת התחרות לפני שהספיקו לעשות חימום.

קטע 11, יום רביעי 30/8 – מלורקה לקאלר אלטו עם צמד טיפוסים קצרים אך תלולים בדרום ספרד.

קטע 15, יום ראשון 3/9 – קטע שנברא בגיהינום. 30 הקילומטרים האחרונים כוללים צמד עליות, הראשונה בשיפוע ממוצע של 8%, והאחרונה – ההוייה דה לה מורא – של 20 קילומטר אורך בשיפוע ממוצע של 6%. זה יהיה מפרך.

קטע  16, יום שלישי 5/9 – קטע הנג"ש בן ה40 קילומטרים. סדר הטבלה ישתנה ביום הזה, השאלה מי ירד ומי יעלה.

קטע 20, יום שבת 9/9 – קטע האחרון בצפון פסרד (למטה מחיחון) עם שלושה טיפוסים קשים. האחרון קיר של 12 קילומטרים עם שיפוע ממצוע של 9.8%, כאן ב'אלטו דה לאנילירו' יקבע המנצח של וואלטה 2017.

*

עונת פוטבול וקצת מפרידה בין הוואלטה לג'ירו הבא (ישראל כן? אהה.. הזכרתי את זה יותר מדי פעמים, אני באמת מתרגש). מבחינת צריכת ספורט אני מסודר נהדר.

שיבוא כבר!!

מידת הנעליים של הפרופ של נבחרת פיג'י בסוף שנות התשעים היא 48. אין לי מושג איך קוראים לו, אבל אני יודע את מידת הנעליים שלו כי היא התנוססה על המצח שלי במשך איזה שבוע בכל פעם שהסתכלתי במראה. לא קל לקום אחרי שמשהו בגודל של סמי טריילר עובר לך על הראש. מילא הכאב, אבל הכבוד הרמוס וההכרח להתייצב שוב על קו ההגנה ולחכות לגל הבא, יושבים לך טוב טוב בראש. ככה בערך ירגישו השחקנים האוסטרלים לקראת המפגש החוזר בשבת בניו זילנד. אני לא מקנא בהם. המשחק הראשון פשוט לא היה כוחות (54-34 לאול בלאקס). יותר מזה, האוסטרלים פשוט לא נראים כמו קבוצה. הם לא סומכים אחד על השני בהגנה והחוסן המנטלי שלהם פשוט לא קיים. כן, הם עשו קאמבאק נאה במחצית השניה אבל זה כבר היה גארבג' טיים אחרי שהאול בלאקס כבר מאסו קצת בהתעללות. שיהיה להם בהצלחה. בכושר הנוכחי הם יפסידו גם לספרינגבוקס ואולי גם לארגנטינאים.

חןץ מזה, תסתכלו על ה- Dummy pass של מודי בדקה 2:10 של ההיילייטס מהמשחק. כשה- Tight head prop שלך יכול לעשות כזה מהלך, אתה די מסודר.

את המשחק השני לא ראיתי מלבד היילייטס. ניצחון צפוי של הדרום אפריקאים (37-15) אבל הפומות החזיקו מעמד יפה במחצית הראשונה והראו גם כמה מהלכים יפים. לא בטוח בכלל שהספרינגבוקס מנצחים בבואנוס אייריס. קל זה בטוח לא יהיה.

*

משחקים:

שבת 26.8.2017

10:35 – ניו זילנד – אוסטרליה

22:30 – ארגנטינה – ד. אפריקה

לאורך כל תקופת ההכנה לעונה, וביתר שאת אחרי הניצחון בשיניים על בני לוד, יצאו רבים בביקורת כנגד מוטי איווניר על מערך שלושת הבלמים שהוא מנסה ליישם בהפועל. הטענות העיקריות כנגד איווניר הן שהמערך הגנתי מדי, בטח לקבוצה כמו הפועל תל אביב שאמורה לשלוט במשחקיה בלאומית, ושתפגוש בעיקר קבוצות שיבואו להסתגר נגדה. לדעת הרבה אנשים בתקשורת ובקהל האוהדים, איווניר צריך לשחק שיטה התקפית יותר, עם שני בלמים בלבד, וכך יוכל לנצל את היתרון האיכותי שיש להפועל על רוב קבוצות הלאומית.

מנגד, טוען איווניר כי המבקרים מיושנים בתפיסתם, וכי מדובר בשיטה מודרנית שיכולה להיות גם מאוד התקפית, וכדוגמה הוא נותן את צ'לסי של האליפות האחרונה, ואת רוב הקבוצות האיטלקיות הדומיננטיות, ובמיוחד יובנטוס של השנים האחרונות: כולן שיחקו כדורגל התקפי ודומיננטי, וכולן שיחקו עם שלושה בלמים בצורה קבועה.

אז מי צודק, המבקרים או המאמן המקועקע?

*

צודק איווניר כשהוא טוען ששיטת שלושת הבלמים יכולה להיות התקפית, והאילנות בהם הוא נתלה אמנם גבוהים, אבל בהחלט מראים כי הדבר אפשרי. יתרה מזאת, לאחר ההצלחה של צ'לסי בשנה שעברה, נראה כי הרבה קבוצות בליגה האנגלית מנסות לסגל לעצמן את השיטה החדשה-ישנה, כולל טוטנהאם של פטוצ'יני, פפ גווארדיולה חובב הפוזשן במנצ'סטר סיטי ואפילו ארסן ונגר המיושן בארסנל ניסה לשחק כך בחלק האחרון של העונה. אלה מראים כמה צורות בהן השיטה יכולה בהחלט ליצור יתרונות התקפיים ולא להיות שיטה הגנתית בלבד כפי שאנשים כמו שייע פיינגנבוים, חושבים, ולא רק באנגליה. גם אצלנו ראינו לא פעם קבוצות דומיננטיות משחקות במערך של שלושה בלמים. אם זה מכבי של סוזה, באר שבע של העונה שעברה בכמה משחקים, חיפה של לוזון וגם מכבי של קרויף השנה עשתה זאת לא אחת.

הבעיה הגדולה היא שבמקרה של איווניר המבקרים דווקא צודקים. לא בגלל השיטה, כאמור אלא בגלל הדרך שאיווניר מנסה ליישם אותה. ובשביל להבין היכן איווניר נכשל, צריך קודם לנתח איך האחרים הצליחו להוציא מהשיטה יתרונות התקפיים בהתמודדות עם מערכים מודרניים אחרים ובראשם ה 4:4:3 שהפך בשנים האחרונות לברירת המחדל של רוב הקבוצות.

*

ה 4:4:3 נתן דגש מחודש על מרכז השדה, ובכך הראה את החסרונות של ה 4:4:2, ששם את הדגש על הכנפיים. גווארדיולה בברצלונה עם המסירות הקצרות, ומנגד מוריניו עם הכדורגל מבוסס האתלטיות, הראו, כל אחד בדרכו, כיצד שליטה במרכז השדה (כששלושה שחקני מרכז שדה נמצאים בעדיפות מול שני קשרים אחוריים ב 4:4:2 המסורתי) חשובה יותר ממשחק אגפים, וכיצד היא מאלצת את היריב לוותר על הדומיננטיות גם אם הוא מחזיק יותר בכדור (במקרה מוריניו), ובו זמנית, השלישייה ההתקפית, שמשחקת לרוב עם שחקן בצד ההופכי לרגל הדומיננטית שלו, יוצרת יתרון מספרי מול צמד הבלמים ממול ולמעשה משתקת את המערך הקלאסי, כשהמחיר הוא ויתור על משחק אגפים התקפי של שני שחקנים על כל קו.

מערך שלושת הבלמים ההתקפי לוקח את השיטה הזאת ומשכלל אותה. מצד אחד, שלושת הבלמים נצמדים לשלישיית ההתקפה היריבה ומונעת מהם יתרון מספרי. מצד שני, מנסה השיטה ליצר מחדש את היתרונות של האגפים ב 4:4:2 כששחקני הכנף נעים לאורך כל הקו ונספרים למעשה כשחקני קישור, מגדילים את רוחב המגרש ולמעשה נותנים יתרון מספרי במרכז המגרש, דבר המאלץ את מגני היריבה לצאת אליהם ומשאיר שלישייה קדמית מול שני בלמי יריב.

*

הכול טוב ויפה, אך כדי לעשות זאת, אתה צריך שחקנים מסוגים מאוד ספציפיים שמשותף להם היא גמישות. אתה צריך שני שחקני אגף שטובים בהתקפה לפחות, אם לא יותר, משהם טובים הגנתית. לשלוח קדימה מגן שאינו יודע להרים כדור או לנוע במהירות על הקו גורם לפספוס היתרונות ההתקפיים העיקריים של השיטה. שנית, אתה צריך ששני שחקני ההתקפה בצדדים ידעו לפנות מקום לאותם שחקני אגף וידעו לעשות תנועה חכמה למרכז רחבת היריב תוך כדי דריבל חכם ומשחק מסירות מהיר.
דבר חשוב נוסף הוא הימצאותם של שני שחקני קישור אמצעי "גרזנים" שידעו לחסל את ניסיונות התקיפה של היריב דרך המרכז, היות והם צפויים להיות במיעוט מול שלושת שחקני הקישור של היריבה.
ודבר הכרחי נוסף, בעיקר כנגד קבוצות שבאות להסתגר, הוא בלם שיודע לצאת קדימה עם הכדור ולשחק סוג של "ליברו", שחקן עם גמישות מחשבתית ויכולת לנוע בין תפקיד הבלם לתפקיד הקשר האחורי, כמו שבונוצ'י עשה ביובנטוס בשנים האחרונות, כמו שעשה הובאן בשנה שעברה בבאר שבע וכמו שעושה לעתים גם שרן ייני כשהוא מתופקד פורמלית בקישור האחורי של מכבי.

*

אם נחזור לאיווניר והפועל, לפי ארבעת המשחקים ששוחקו עד עתה לא נראה שאיווניר מבין את הצרכים הללו או שיש לו את חומר השחקנים לבצע זאת.המאמן מנסה לשחק ורסיה מוזרה מאוד של שיטת שלושת הבלמים, כאשר במרכז השדה שלו שחקן דפנסיבי אחד בלבד (וכשידין פצוע זה אפילו פחות מזה, היות ומחליפיו לקס וגרץ הם שחקני 50:50 ולא קשרים הגנתיים).

לפני ידין הוא פורס מערך די משונה של ארבעה שחקנים התקפיים, כשגלבאן מצוות לצד השמאלי של הקישור ההתקפי, גנדה לצד הימני וברשצקי משחק כשחקן החופשי מאחורי החלוץ הבודד אקסברד. מדי פעם השיטה משתנה כאשר גנדה עובר לשחק כחלוץ שני ליד אקסברד וברשצקי, שגם הוא כמו גנדה שחקן עם רגל שמאל דומיננטית, עובר במקומו לצד הימני של הקישור ההתקפי. מדובר בשיטה מוזרה מאוד, שלא יצא לי להיתקל בדומה לה באותן אילנות בהן נתלה איווניר. אבל גם אם ישנה אותה לשיטה מעט מוכחת יותר הוא יתקל בלא מעט בעיות:

1. שחקני הכנף: מצד שמאל נראה שבדש מאוד מתאים לצרכי השיטה, אבל עידן כהן, למרות משחק לא רע מול בני לוד, איננו ווינגר אלא מגן שמאלי לכל דבר ועניין, והיכולות ההתקפיות כמו גם הדינאמיות שלו משאירה את הקבוצה לא פעם עם מחסור התקפי מצד ימין.
2. מבחינת שחקני ההתקפה, שוב אנחנו רואים בעיה. פדרו גלבאן לא מתאים לשחק מצד שמאל של שלישיה התקפית. הוא סטטי כמעט לרמת הגדרה של דומם ב"ארץ עיר", הוא לא לוחץ על בלמי היריב, לא פותח כראוי שטח לווינג שלו ולא עוזר מצד שני לשחקני מרכז השדה בניהול המשחק מאחור. פדרו יכול לשחק רק כשחקן החופשי מתחת לחלוץ, אם כשזה ב4:2:3:1 או אם כשזה הקדמי בקישור בשיטת המעוין. ב3:4:3 אין לו ולסט הכישורים שלו מקום. מצד שני, נראה שהכישורים של שני המצטיינים של הפועל עד עתה חופפים בשיטות הקיימות. שניהם בעלי רגל שמאל דומיננטית, שניהם ניידים מאוד ומתאימים לשחק כשחקן הימני בחוליית ההתקפה. ואכן נראה לפעמים במשחק כי הם דורכים אחד על רגלי השני, ושהדמיון במשחק שלהם גורם לצפיפות של שחקני הגנה שבאים לשמור עליהם.
3. כפועל יוצא מעודף השחקנים במרכז ההתקפה היא תקיעות של המשחק. מצד אחד פקק באזור ה16 מטרים של שלושה קשרים התקפיים, ומצד שני מחסור בשחקן ליד ידין שינווט את המשחק.ואכן, בשני המשחקים האחרונים ראינו שהחלפת גלבאןבגרץ יצרה איזון בניהול המשחק ושיחררה את הפקק האמור, גם בגלל השיטה וגם משום שגרץ שחקן דינמי בהרבה מפדרו.
4. הבלמים עצמם עושים אמנם עבודה מצוינת מבחינה הגנתית ובמיוחד מרשים אותי בנש, מגן ימני במקור שמתפקד לגמרי לא רע במרכז ההגנה, אבל אף אחד מהם לא מחזיק באינטליגנציית משחק שתאפשר לו לשחק כליברו, ומהתרשמות שלי מהמשחקים עד כה, בהחלט יש צורך בבלם כזה, היות וקבוצות רבות בליגה יבואו להסתגר מול הפועל ולשלוח קדימה שחקן בודד או שניים, ובכך משאירים בלם אחד ללא משימות הגנתיות כשמהצד השני חסר שחקן שיתרום בצד ההתקפי או בניהול המשחק. מהבלמים הקיימים היחידי שיכול לעשות זאת הוא דגני, אבל נראה שימיו בקבוצה ספורים, ולא נראה שלברונו, בנש או ראש יש את סט הכישורים הנדרש לשחק בפועל כקשר אחורי.

התלבטתי רבות כיצד לכתוב את הטור הזה. השאלה לא הייתה כיצד לכתוב על הכדורגל ששוחק אתמול בין יתר האירועים אלא האם לכתוב עליו בכלל או לא. החלטתי לכתוב עליו מנקודת מבט היסטורית, דרך האירועים והאנשים.  בכל זאת, בסופו של דבר, לשם כך התכנסנו.
יותר ממועדון:
מעולם לא שוחק בברצלונה משחק שלם בליגה הספרדית ללא קהל. עד אתמול.  הספורט כאמצעי פוליטי או כמייצג אג'נדה הוא לא תופעה נדירה, להיפך: מדובר בדבר לגיטימי ומתבקש. הפוליטיקה תמיד זנתה אחרי כסף ואהבת ההמון – משאבים אשר נמצאים בשפע בספורט. מועדונים וקהלים התאספו סביב אג'נדות וספורטאים בודדים לאורך ההיסטוריה העבירו מסר לעולם, בין מילולית ובין בכך שהיו מי שהיו (ג'סי אוונס למשל). בכ"ז, אינני יודע אם יש תקדים לכך שמועדון בסדר הגודל של ברצלונה, אחד המועדונים העשירים ובוודאי האהובים בעולם ישמש כחוד החנית האידאולוגי והסמלי וכמייצג המרכזי של מאבק לעצמאות. ככל שזה היה תלוי בדמיון ובתחושה שלי, המשחק אתמול לא שוחק מול קהל ריק כי אם מול אלפי ומאות אלפי מצביעים שהוכו והושתקו ונבלמו בדרכם לבקש דמוקרטיה.

*

כמיקרוקוסמוס למאבק על הדמוקרטיה, ההתאחדות דחתה את הבקשה הלגיטימית לדחיית המשחק, איימה בעונשים כבדים ולמעשה 'הכריחה' את ברצלונה לשחק,  השחקנים לדבריהם קיימו אסיפה דמוקרטית בחדר ההלבשה בה החליטו לעלות לשחק. ברת'ומיאו דחק, הסגנים התפטרו. הקבוצה ממול עלתה בניגוד לחוק האוסר על שימוש בסמלים פוליטיים עם דגל ספרד תפור לחולצה (באישור ההתאחדות!) . במאבק הראשון הדמוקרטיה נצחה 3-0. כשמביאים בחשבון, אפילו מבלי לקחת צד, את המתחולל בספורט האמריקאי, ניתן לומר שאלו ימים קשים לספורט, אך אלו ימים גדולים לספורט. אולם עוד מוקדם לקבוע אם הדממה הכבדה, המעיקה ממש באצטדיון הייתה קולו של משק כנפי ההיסטוריה. ימים יגידו.
*
הפוליטיקאים:
עד לשעת פתיחת המשחק ממש וגם במהלכו שרר הכאוס בחדר ההנהלה. יש שאמרו שלא צריך לעלות לשחק את המשחק ושזהו משחק שלא היה צריך להיות משוחק מעולם, שלושה בכירי הנהלה ובניהם סגן הנשיא וילרובי התפטרו, אולם ברת'ומיאו לחץ לקיום המשחק (והשחקנים הסכימו עמו, בטענה שההפסד הספורטיבי יהיה גדול מידי). האמת – הפעם אני איתו. אני חושב שהיציעים הריקים הם לא תעודת עניות לברצלונה אלא תעודת כבוד. אפילו גבורה. התמונות שיצאו לעולם הן צעד חשוב למאבק ולתקווה שלא נראה שוב את יציעי הקמפ נואו או כל איצטדיון אחר במדינה דמוקרטית מתקדמת ריקים בגלל ממשלה, משטרה, התאחדות שמתנגחות במועדון שמייצג אג'נדה וקהילה שונה. אולם ברת'ומיאו לא יוצא נקי בעיני מניהול המשבר. לאורך השעות הארוכות טרם המשחק המועדון לא הגיב באופן רשמי לאירועים, היה ספק עד לרגע קיום המשחק האם הוא בכלל מתקיים, והתמונות שזרמו מקופות המועדון לימדו על אוהדים שחיכו בחוץ בתורים דקות ארוכות לתוך המשחק, מכיוון שלא נאמר להם שהאצטדיון לא ייפתח.  במלחמה הספורטיבית והתודעתית הזו דרוש מפקד דגול. לא יודע אם הוא איש.
*
הבכי:
אפשר לומר על פיקה המון דברים, אי אפשר לומר עליו שהוא לא אותנטי. הדובר והמייצג האמיתי של הרוח הקטלאנית במועדון. הכנות שלו והבכי שלו צריכים לזעזע ולרגש כל חובב ספורט בעולם. בעידן של טוטליטריזם שנע בין פוליטקלי קורקט לפייק ניוז לאמירות שעוברות פילטרים ופוטושופ שגם האינסטגרם עוד לא המציא, הרגש החי והכנה והלא מתחסד אבל גם לא תוקפני של פיקה תפס אותי. הוא כניראה יהיה נשיא, זה ידוע, אבל אתמול ניתן היה לראות איך באמת ישנם אנשים שנולדו להנהיג ולהיות קולם של הבלתי מושמעים.
*
העוגן:
הפעם האחרונה שסרג'יו בוסקטס כבש (אוהדי ברצלונה השרופים כבר קוראים את השורות הבאות מבלי לקרוא אותן) הייתה לפני שלוש שנים, בשנת 2014 בדקה ה94 מול ולנסיה, שער ניצחון קסום 1-0 שהתברר בדיעבד כמכריע כשבסוף העונה האליפות הוכרעה ביתרון של שתי נקודות. (לברצלונה, כמובן).  אם פיקה הוא הרוח הקטלאנית של הקבוצה בוסקטס (יחד עם אינייסטה) הוא הלב הפועם שלה. הדופק – קצב המשחק, תנועת הכדורים – זרימת הדם של הקבוצה.  נחכה בסבלנות לגול הבא של התמנון מבאדיה.  סביר להניח שיהיה לו הקשר היסטורי
*
הגשר:
ההתייחסות המרכזית לכדורגל במשחק הזה צריכה להיות דרך אנדרס. אתה יודע שאתה באמת אוהב מישהו כשאתה מתגעגע אליו עוד כשאתה לידו. כשנוכחותו ממלאת אותך שמחה עצומה אך גם צער עמוק על החיסרון העתידי. ברצלונה של המחצית הראשונה והשנייה אתמול היתה קבוצה אחרת לחלוטין, בגלל אינייסטה. רק סמלי שהאיש שכל חייו הספורטיביים הוא גשר בין הגנה להתקפה הוא גם הגשר בין קטלוניה לספרד (האיש האהוב בנבחרת ספרד בגלל הגול ההוא), גשר בין ברצלונה לאוהדים רבים בספרד ובעולם (עדיין מקבל מחיאות כפיים בכל מגרש בספרד) היה גם גשר בין המחציות אתמול.  בין מחצית בה ראינו נתק בין ההגנה שלרוב העיפה כדורים / ניסתה פריצות כושלות מהאגפים החלשים (וידאל?!) לבין מחצית של הנעת כדור מעולה דרך האמצע ולחץ גבוה (שהיה חסר מאוד. ברצלונה סיימה את המשחק עם אחזקת כדור נמוכה משל לאס פלמאס)
*
האקדוחן:
מתי בפעם האחרונה ראיתם שחקן קורע מרוב תסכול  *כלפי עצמו*  את חולצת המועדון שלו ויורד לחדר ההלבשה ללא שהוחלף או הורחק? סוארז, הלוחם השרירי עם גופיית הטייץ היה ניראה כמו סופרמן שפגש בקריפטונייט. אני מעדיף לא להתדרדר למחוזות הקיטש והדימויים הגסים אז אמנע מהמחשבות על כך שמדובר בשחקן שבאופן סמלי מתאבל על הקריירה המופלאה שלו ואעדיף לחשוב שסוארז יכול וצריך לשקם אותה. אבל בעיני מדובר במשהו עמוק יותר מבעיה שכמה גולים יכולים לפתור ולמישהו פה יש עבודה יסודית יותר עם נפש מיוסרת ומופנמת.
*
הילד עם האצבע בסכר:
אתם כבר יודעים מי זה.

אגב. אם שואלים אותי? לליגה האנגלית.

נהניתם משש האומות? ישבתם על קצה הכיסא בסדרה של הלייונס נגד האול בלאקס? חשבתם שגמר הסופר ראגבי בדרום אפריקה יביא ניצחון לקבוצה המקומית? עוד לא ראיתם כלום. הנה מגיע הטורניר הטוב מכולם, הראגבי צ'מפיונשיפ. הגרסא הדינמית, אגרסיבית ומלהיבה לשש האומות. טורניר בין שלוש המעצמות של חצי הכדור הדרומי בתוספת ארגנטינה שמתקדמת בצעדי ענק. בנוסף, בונוס של הבלדיסלואו קאפ בין ניו זילנד לאוסטרליה. חודשיים של כיף מצפים לנו.

• ניו זילנד – הסידרה מול הבריטיש אנד אייריש לייונס הראתה שהאול בלאקס לא חסינים לגמרי ושאפשר לזעזע את הסירה שלהם. האם זה אומר שנבקעו בקיעים בחומה ובבטחון העצמי שלהם? האם נמצאה הטקטיקה שתוביל להפסדים שלהם? עצה שלי? אל תשימו על זה את מיטב החסכונות שלכם. כשסטיב האנסן המאמן הניו זילנדי נשאל על כך, הוא ענה שסדרת המשחקים מול הליונס בחנה אותם ולימדה אותם כמה דברים חדשים על עצמם ונתנה להם הזדמנות להתאמן ולשפר אספקטים מסויימים במשחק שלהם. במילים אחרות, "תיקנו את הליקויים ונבוא מחוזקים ועצבניים". ניו זילנד תחסר אמנם את ג'וליאן סביאה אבל מאגר הכשרונות שלהם בלתי נדלה ויש להם את קיירון ריד כקפטן שהוא מנהיג עצום וכנראה השחקן הטוב בעולם כרגע. בנוסף, בכלל לא ברור שמי מיריבותיה משתווה ברמתה לליונס בנקודת הזמן הנוכחית.

• דרום אפריקה – הדרום אפריקאים מגיעים לטורניר עם המון ביטחון לאחר סידרה מוצלחת מול צרפת (3:0) והופעה מרשימה מאוד של הליונס (לא הבריטים) בטורניר הסופר ראגבי, למרות ההפסד בגמר לקרוסיידרס של קיירון ריד. מהמעט שראיתי, הדרום אפריקאים הוסיפו לעוצמה ולאגרסיביות שלהם גם משחק מאוד דינמי ומהיר. אם הם ימשיכו ככה הם עשויים להפתיע. בכל מקרה, רוחות של אופטימיות נרשמו מכיוון האוהדים הדרום אפריקאים לקראת הטורניר. כשהם באים בכזה ביטחון אפשר לצפות לתוצאה מרהיבה בין אם זו תהיה הצלחה גדולה או כישלון מפואר.
• ארגנטינה – הארגנטינאים מפתיעים אותי שוב ושוב בקצב ההתקדמות שלהם. מי שיזלזל בהם יפסיד נקודות. כבר בשנה שעברה הפומות שינו סיגנון, בעצתו של מאמן האול בלאקס לשעבר גראהם הנרי ומשחקים ראגבי התקפי ודינמי. חוץ מזה, כמו שאמר המאמן הניו זילנדי הנוכחי, משחק מול ארגנטינה תמיד מבטיח הרבה סימנים כחולים על הגוף.
• אוסטרליה – בתחילת הקדנציה של מייקל צ'ייקה כמאמן הייתי מאוד אופטימי. היה נראה שיש פה מישהו שיש לו תוכנית ושהוא יודע איך להוציא אותה לפועל. באליפות העולם האוסטרלים היו מאוד מרשימים כשהם נסמכים על היכולת של דיויד פוקוק ומייקל הופר להיות ראשונים לכל ברייק דאון ולזכות בהמון Turn overs. מאז נראה שהאוסטרלים קצת איבדו את הדרך ושקבוצות למדו איך לעצור אותם ולא להגיע למצב של שחקנים מבודדים ללא תמיכה מול הצמד המהיר הזה. ממקום של קבוצה שחסר לה עוד קצת ניסיון כדי לעמוד בכבוד מול האול בלאקס, הם כרגע נראים נחותים גם בהשוואה לספרינגבוקס. בסופר ראגבי שאך הסתיים, הובסו כל הקבוצות האוסטרליות מול היריבות מניו זילנד מה שלא יוסיף לביטחון של הוולוביז לקראת המשחק בשבת הקרובה מול האול בלאקס.

חלק מהחולשה האוסטרלית נובע אולי ממחסור במנהיגות. מהבחינה הזאת, האוסטרלים באים לטורניר עם שינוי מעניין כשמייקל הופר הוכרז כקפטן במקום סטיבן מור שהודיע על פרישה מראגבי בינלאומי בסוף העונה הזאת. השינוי הזה מעניין במיוחד מכיוון שמור עדיין בסגל לטורניר. קשה לי להאמין שבניו זילנד היינו רואים מצב בו יש קפטן חדש בזמן שהקודם עדיין בנבחרת. מעניין מאוד אם הודעת הפרישה של מור נעשתה עם דחיפה מצידו של צ'ייקה. בכל מקרה, הופר הוא מנהיג טבעי והשינוי הזה עשוי להתגלות כמשמעותי.

בונוס – שני המשחקים במסגרת הצ'מפיונשיפ בין הוולוביז לאול בלאקס הם חלק מהבלדיסלואו קאפ שחל כל שנה ושתי הקבוצות ישחקו את המשחק השלישי והאחרון של הגביע הזה באוסטרליה עם סיום הטורניר.

משחקים:

מתחילים בשבת הקרובה 19.8.2017

13:00 – אוסטרליה – ניו זילנד

18:05 – דרום אפריקה – ארגנטינה

כל הפרטים כאן:

http://www.sanzarrugby.com/therugbychampionship/fixtures/2017-trc/

הטורניר בא לסיומו לפנות בוקר במשחק בין ארגנטינה לאוסטרליה. להלן הטבלה בסיומו של הטורניר:
מקום נבחרת נקודות
1 ניו זילנד 28
2 אוסטרליה 15
3 דרום אפריקה 14
4 ארגנטינה 0

מה למדנו:
• ארגנטינה – אם מסתכלים על השורה התחתונה, ארגנטינה מסיימת טורניר עם 0 נקודות. לכאורה מאכזב. אם ניכנס קצת לפרטים, הם היו רלוונטים מול כל יריבה בחלק גדול מהמשחקים אבל הם תמיד מתפרקים בעשרים הדקות האחרונות. מסקנה, הם מתקדמים מצויין מבחינת הראגבי שהם משחקים אבל חסרה להם תשתית של כושר כדי לתמוך בסגנון שבו הם משחקים כרגע. בבואם לסכם את הטורניר, הארגנטינאים צריכים לקבל החלטה לאן ממשיכים. אפשרות אחת היא לעבוד על הכושר הגופני ולבחור שחקנים עם יכולות גופניות מתאימות. האפשרות השניה, לשנות סגנון על מנת לשרוד שמונים דקות בקצב המטורף של המשחק המודרני. השאלה היא האם יש להם את מאגר השחקנים בשביל האפשרות הראשונה.
• דרום אפריקה – הספרינגבוקס הגיעו לטורניר על גלי תקשורת אוהדת, בעיקר מבית, שפימפמה כל הזמן על כך שהבוקס מצאו את עצמם והם שוב כוח להתחשב בו. לאחר כמה שנים מאכזבות, סיפרו לנו שהנה הכל מסתדר. האופטימיות הזאת נשענה בעיקר על סדרת המשחקים המוצלחת מול צרפת. לאחר שני נצחונות על ארגנטינה בתחילת הטורניר התחילו בדרום אפריקה להאמין שמשחקים אלו הם מדד אמין לכוח שלהם עד כדי כך שקראתי ושמעתי בכמה מקומות, שהם מועמדים לנצח את האול בלאקס בניו זילנד. בסדר…
עוד לפני הנסיעה לניו זילנד, הבוקס פגשו את אוסטרליה דאון אנדר. זו הפעם הראשונה שראיתי אותם במשחק מלא בטורניר ופייר? התאכזבתי. ראיתי תוכנית משחק פחדנית וארכאית שנשענה על בעיטות כדי לנסות לשלוט בטריטוריה ולקוות להנות מטעויות אוסטרליות. ממה הם כל כך פחדו לא ברור לי אבל בסיכום הקבוצות נפרדו בתיקו 23 שלדעתי די מייצג כרגע את מאזן הכוחות בינהן. התיקו 27 במשחק בדרום אפריקה תומך בזה.
משום מה, התיקו מול אוסטרליה דווקא נטע ביטחון בתקשורת הדרום אפריקאית לקראת המשחק בניו זילנד. לתחושה הזאת היו תימוכין במשך כרבע שעה של משחק אגרסיבי של הבוקס בניו זילנד. זה נגמר בתצוגה של ניצול מצבים, תשוקה, יצירתיות ואגרסיביות לא פחותה של האול בלאקס והשפלה 57:0. הבוקס תמיד נשענו על משחק אגרסיבי וישיר וניו זילנד הראתה שגם בזה היא טובה ושאותה לא יפחידו עם בריונות.
אתמול ראינו נבחרת דרום אפריקאית לוחמת שחזרה לבסיס, שיחקה על הכבוד ועם תמיכת הקהל היתה כנראה ראויה לניצחון. מצד שני, גם אוסטרליה חשבה שהנה היא מנצחת את ניו זילנד בביתה במחזור השני. בסוף ניו זילנד ניצחה בשני המקרים ולשאר הנבחרות נותר רק לספר מורשות קרב ולהתלונן על השיפוט, ויש על מה. 25:24 לאול בלאקס בסיום.
אז מי את דרום אפריקה? כרגיל, נבחרת טובה אבל פחות טובה מכל ההייפ העיתונאי סביבה.
• ניו זילנד – ניו זילנד שוב לקחה את הטורניר על האפס. נכון, היו להם קשיים כמו אתמול ומול הוולוביז בבית ואפילו קצת מול ארגנטינה, אבל מצד שני, כשהם מפעילים את כל הבוכנות זה נגמר בתבוסות קשות ליריבות המסורתיות. כרגע נראה שהתחרות של האול בלאקס היא בעיקר תחרות פנימית על מקום בהרכב. האם זה אש מספקת כדי להמשיך ולהשתפר? כרגע אולי כן, אבל ביותר מדי משחקים נראה שהניו זילנדים קצת משועממים. כמו שרונן ציין בתגובות בשבועות האחרונים, זה בדיוק הלך הרוח שבעבר הוביל אותם לתקופה שחונה של אי זכיה באליפויות עולם. זה בעיקר מה שצריך להדליק נורה אדומה אצל צוות האימון של האול בלאקס.
למרות האמור לעיל, אם מישהו מפקפק בדרייב וברצון לניצחון של האול בלאקס, אני ממליץ להסתכל על הטריי של ריטליק מול הבוקס. בוא נודה על האמת, כשאתה מסתכל על ברודי ריטליק הוא נראה קצת כמו מישהו שד"ר פרנקנשטיין הקים לתחיה. לא היית מצפה מלוק (Lock) בגודל שלו ליכולות משחק במגרש פתוח אבל כשריקו יואני פורץ את ההגנה של הספרינגבוקס, מי זה שם שרץ ריצת אמוק כדי לקבל כדור ולסגור טריי במתפרצת? לא תאמינו אבל זה ידידנו ברודי:

אגב, ספרתם כמה אול בלאקס היו בהתקפה הזאת וכמה שחקני הגנה טרחו להגיע?
לפעמים אני מסתכל בהתפעלות על היכולת של האול בלאקס ליצר התקפה ממצב הגנתי ומהרהר האם נבחרות אחרות צריכות להשקיע קצת יותר באימון למשחק הפתוח הזה ובלקיחת סיכונים כמו האול בלאקס. רגע אחרי זה אני מבין שזה שטויות, כי האול בלאקס כמעט מושלמים בכל אספקט בסיסי של המשחק ורק אחרי זה מרשים לעצמם להיות יצירתיים. כל שחקן מקפיד קודם כל למלא את המשימות שלו. כמעט לא תראו אצלם פיספוס של תאקל למשל. שימו לב לנתון הבא: האול בלאקס לא הפסידו אף סקראם שלהם בכל הטורניר! מאה אחוז הצלחה! האוסטרלים מאחוריהם עם 91% והדרום אפריקאים עם הפורוורדס האיימתניים שלהם רק עם 83%. כשיש לך תשתית כל כך יציבה ברמת הבסיס, אתה יכול להרשות לעצמך לקחת יותר סיכונים. אז כן, לפעמים כמו במחצית הראשונה אתמול, שורת הסטטיסטיקה של handling errors שלך לא נראית טוב אבל בזכות היכולת המופלאה שלהם, הם גם קוטפים את הפירות בצורת טרייז מופלאים שהתחילו בכלל ממצב הגנתי לא פשוט.
ידידי בני תבורי שאל אותי אחרי הניצחון בשניות האחרונות על אוסטרליה, מי זה הילד הזה שעשה את הטריי בסיום? זה ילד זה? בואדן בארט הוא אחד השחקנים החשובים ביותר בניו זילנד כיום. הפליי האלף (Fly half) הדינמי הזה מביא ברק, תחכום ותעוזה לקבוצה ובה בעת הוא שחקן הגנה משובח שלא מתחבא מהאחריות שלו. השילוב שלו עם הסקראם האלף (Scrum half) ארון סמית' (וגם עם טי ג'יי פארנרה כמחליף) נותן לאול בלאקס חולית קישור יצירתית וגמישה שאין שני לה כיום. אתמול בארט יצא במחצית הראשונה עם חשש לזעזוע מוח ולטעמי האול בלאקס היו הרבה יותר צפויים מאותו הרגע. זה לא שסופואגה המחליף הוא לא טוב. הוא פליי האלף מצויין ומאוד יציב אבל אין לו את התבלין הסודי של בארט. ראו למשל את הטריי הזה מול הבוקס:

• אוסטרליה – האוסטרלים לא יכלו לפתוח את הטורניר בצורה מזעזת יותר מהתבוסה לאול בלאקס בסידני במחזור הפתיחה. הם נראו נורא ובעיקר לא נראו כמו קבוצה. הם חסרו לכידות הגנתית ולא היו שם אחד בשביל השני. באופן מפתיע הם חזרו לעניינים שבוע אחרי זה כשכמעט ניצחו את ניו זילנד בחוץ. פתאום ההגנה חזרה להיות ההגנה הקבוצתית שהם תמיד התגאו בה וגם בהתקפה ראינו אותם חוזרים למשחק יצירתי שאפיין אותם בעבר. זה לא הספיק מול האול בלאקס עם ספיגת טריי בדקה האחרונה אבל החזיר את הכבוד. משם הם המשיכו לטורניר סביר עם מקום שני אבל אני בספק שרואים אצלם מגמה אמיתית של התקדמות תחת מייקל צ'ייקה. מצד שני מייקל הופר מסיים טורניר עם הכי הרבה תאקלים ולאוסטרלים ארבעה שחקנים בעשיריה הראשונה של מבקיעי הטרייז בטורניר כך שאולי בכל זאת יש תקווה.
• שיפוט – אם דיברנו על הכושר של הארגנטינאים, מה נגיד על הכושר של השופט במשחק בקייפטאון אתמול? לטעמי, הוא לא עמד בקצב של המשחק וקיבל המון החלטות שגויות לשני הצדדים. אם להיות אובייקטיבי, אני לא מבין איך הטריי הראשון של האול בלאקס אושר. בשביל מה יש שימוש בטלביזיה אם בסוף לשופט אין ביצים לקבל החלטה? זו לא הפעם הראשונה בטורניר שזה קורה אגב. לטעמי, אין שום סיכויי שקרוטי הצליח ללחוץ את הכדור לקרקע והטענה שכאילו דחף את הכדור בידיו ולחץ אותו עם הגוף מפוקפקת ביותר.
לגבי הכרטיס האדום חמש דקות לסיום אתמול, אני לא בטוח שהיה צריך להיות אדום אבל צריך להודות שלא היתה לשחקן הדרום אפריקאי שום סיבה להיכנס בספואגה ובטח שלא להרים את המרפק לכיוון הצוואר של הניו זילנדי. במקרה כזה, אתה משחק באש ואתה עלול להיכוות. אני גם מניח שהחוקה לא משאירה הרבה מקום לשיקול דעת כאן. זה קצת מזכיר לי את הכרטיס האדום בגמר הסופר ראגבי. גם שם שחקן דרום אפריקאי איבד את הראש ועשה עבירה שאולי לא נראתה כל כך גרוע אבל גם לא השאירה לשופט מקום לשיקול דעת.
• מאזן הכוחות מול חצי הכדור הצפוני – איפה עומדות ארבע הנבחרות עם סיום הטורניר? ניו זילנד היא רמה בפני עצמה. לא הייתי מתרגש גם מהפסדים שלה פה ושם. אין להם יריבה אמיתית. אולי אנגליה. לגבי הספרינגבוקס ואוסטרליה, אני לא חושב שהן יכולות להיות מרוצות מהכושר הנוכחי שלהן ואני ממש לא בטוח שהן טובות מאירלנד וווילס ובטח לא מאנגליה בהתבסס על הכושר של סוף העונה הקודמת. לשתי הענקיות האלה יש הרבה עבודה לקראת אליפות העולם הבאה. מצד שני, יש עוד שנתיים עד אז.

לא קל להיות אמריקאי בזמן האחרון – אלא אם כן כמובן אתה נאצי ואז לא ידעת ימים יפים מאלה – אבל הבוקר הזה קשה במיוחד להיות אמריקאי, לאחר ההדחה המדהימה, המשפילה, הסנסציונית במוקדמות המונדיאל – הדחה שחייבת להביא לשינוי מהותי באופן שבו הכדורגל האמריקאי מתנהל, אבל כמו כל הדברים בעולם ש"צריכים להביא", לא יביא.

קודם נפרט עד כמה ההדחה הזו משפילה. נכון, זה לא כמו שארגנטינה היתה מודחת (מסי החזיר קצת כבוד, אה? סופסוף מופיע במשחק מכריע בנבחרת), אבל זה קרוב. למה זה קרוב? כי אקוודור, על אף שהיא מנמושות דרום אמריקה, היא נבחרת הרבה יותר טובה מפאקינג טרינידד וטובאגו, והיא פחות קטנה באוכלוסייתה יחסית לארגנטינה (כ-16 מיליון לעומת 43 מיליון) מאשר טרינידד וטובאגו (1.35 מיליון) ביחס לארה"ב (330 מיליון). וזה לא שמדובר במקום עם מסורת כדורגל אדירה יחסית לממדיה כמו קוסטה ריקה. הספורט הלאומי בטריני הוא קריקט. כדורגל פופולרי, אבל מקום שני. הנבחרת הזו צברה עד הלילה שני ניצחונות ושבעה הפסדים במוקדמות. לא מעניין אותי שהמשחק היה אצלם ולא שהמגרש בקושי היה ראוי למרבץ חזירים, לפי הדיווחים. לרדת להפסקה בפיגור 2-0 מול נבחרת כזו, במשחק כזה – זו חרפה שיהיה קשה למחוק.

מה שחבל הוא שההדחה המבישה הזו קורית דווקא כשיש לארה"ב סופרסטאר ברמה שלא היה לה אולי מעולם, כזה שבמהלך מסוגל לשנות משחק גם מול הגדולות ביותר, בוודאי מאז ההבלחות של קלאודיו ריינה לפני עשור וחצי בערך. כריסטיאן פוליסיק (אפשר גם פליסיק, בשום אופן לא פוליסיץ או פוליסיץ'. ככה אולי קראו לסבא שלו בקרואטיה, אבל לא ככה הוא קורא לעצמו). אם אתם לא מכירים, (והרי במונדיאל הקרוב לא תכירו למה הוא לא יהיה שם @#$%!!), נסו לתפוס משחק של בורוסיה דורטמונד בליגת האלופות, ותבינו למה הוא השחקן הזר הצעיר ביותר מעולם שכבש שער וגם צמד בבונדסליגה, ולמה עוד לפני שמותר לו חוקית לשתות בארה"ב, הוא כבר כנראה השחקן הטוב ביותר ששיחק במדיה מעולם.

אבל אם נחזור לזוועה שמרגיש כל אוהד אמריקאי, לי יש תיאוריה למה למרות ההשקעה העצומה, והעובדה שהמשחק באמת הולך ותופס, האמריקאים לא הצליחו לייצר עדיין לא ליגה שמי שלא חייב ירצה לראות, ולא נבחרת שתגיע בקונסיסטנטיות לשלבי הנוקאאוט (אם לא לרבע הגמר, בכ"ז מדינה עצומה ועשירה) בכל מונדיאל. לדעתי זה בגלל שהאמריקאים מתייחסים למשחק בצורה טכנוקרטית מדי. הכדורגל אמנם תופס, אבל בצורה מאד מאורגנת עדיין, ולא מספיק כמשהו אורגני שצומח מהרחוב ומהפארקים. אז יש לזה הרבה יתרונות – שחקנים אמריקאים הם בעלי (חלק מה-)יסודות חזקים, ממושמעים טקטית ובעלי כושר גופני מצוין. אממה? לרובם חסר, אפעס, נשמה. חסר מעוף. חסר, אם להשתמש במלה האהובה על בוס לשעבר, פנטזיסטים.

במדינות כדורגל חזקות, השחקן הכי אפור בהרכב הנבחרת הוא פנטזיסט בליגה ברמה נמוכה יותר. אני זוכר כאילו שזה קרה אתמול כשרוברטו דונאדוני הגיע בתור הכוכב המרכזי לפרנצ'ייז הניו יורקי של ה-MLS הטרייה. בתור אוהד מילאן, הערצתי את האדמה שדונאדוני דרך עליה, כמו כל שאר חברי "מילאן האטומית" שדפקה רביעיות וחמישיות בשלבי ההכרעה של גביע אירופה לאלופות בסגנון שפשוטו כמשמעו הציל את הכדורגל. אבל במילאן דונאדוני היה… יוסי אבוקסיס כזה. או ג'נארו גאטוסו כזה אם למצוא השוואה מחמיאה יותר. קשר אחורי קלאסי, לא 50-50 אלא יותר 70-80 הגנה. זה שעם מיקום ותיקול וכושר בלתי נלאה הורס התקפות ומשחרר קדימה לחוליט, לואן באסטן, אפילו לרייקארד שבא על הקו – לאנשים שבאמת ידעו מה לעשות עם הכדור.

בניו יורק מטרוסטארס הפך דונאדוני (ביחס לקומפטישן כמובן. איז דה פוינט) לקאקה. לזידאן. לקשר התקפי (שלא מתבייש גם לרדת להגנה וזה, אבל בכל זאת) שמפרפר ארבעה שחקנים על בלטה ואז משחיל דרך עוד ארבעה מסירה של ברקוביץ' בימיו הגדולים.

וזה למה? כי כאמור, איפה שיש תרבות כדורגל, גם הבלם הגרזן של הנבחרת היה הפנטזיסט של הקבוצה שלו עד גיל נוער כזה. וגם אם לא כי הוא צמח מגיל ילדים במועדון חזק, אז בנבחרת התיכון שלו שקרעה את כל המדינה הוא היה. אצל האמריקאים הטכנוקרטים מתבצע ניתוב נוקשה לעמדות בגיל מוקדם, ואין דגש על הדמיון והיצירתיות. זה עובד בסדר מול יריבות נחותות בכל פרמטר כל זמן שזה עובד. כשזה לא עובד, ואף תוכנית קרב הרי אינה שורדת במלואה מגע עם האויב, אז חוץ מאלה שזה תפקידם "הטבעי" (ושאותם היריב מסוגל לשמור חזק ולהתכונן אליהם) אין כמעט אף אחד שמסוגל לתת את ההברקה שתשבור את הבונקר. נוסיף לזה מאמנים שאו שצמחו בכדורגל האמריקאי והם לא נושמים את המשחק ברמות הגבוהות באמת, או זרים שהיו אולי שחקנים נפלאים, וגם השיגו תוצאות לא רעות כמאמנים (מקום שליש במונדיאל לא הולך ברגל) אבל כשלו בהתמודדות עם האתגרים הייחודיים של נבחרת אמריקאית – בסיס של ליגיונרים ולחץ בלתי פוסק לשלב גם שחקני MLS, כי בכל זאת.

דווקא המבנה המאד מאורגן של הכדורגל בארה"ב, שעומד לו לרועץ כיום, יכול להוות את המפתח לשינוי מהשורש. צריך מנהל מקצועי לא רק לנבחרות ארה"ב, אלא לכל המערכת של כדורגל תיכונים וקולג', שיטמיע ערכים של יצירתיות ושל עמידה בקצב של המשחק ברמות הגבוהות שלו. אולי הטיעון שצריך אנשים עם יכולת של פנטזיסט בעמדות לא-פנטזיסטיות נשמע מנוגד להיגיון במבט ראשון, אבל אנמק בסיפור מתחום שהאמריקאים דווקא חזקים בו – פוטבול. שאנון שארפ היה כוכב-על כתופס במכללות, אבל במכללה קטנה בדרג השני. הוא נבחר בדראפט כתופס, עבר שנה וחצי לא מרשימות בשום קנה מידה, ואז לאחד המאמנים שלו נפל האסימון "תראה, שאנון" הוא אמר לו, "אתה יכול לעבוד קשה ולצאת תופס בסדר… או שאתה יכול לעבור לטייט אנד (עמדה הרבה יותר "אפורה" ברוב המקרים) ולהיות גדול". שאנון הקשיב, עבר לטייט אנד ופרש כאחד הגדולים בעמדה בכל הזמנים.

לסיכום: אם האמריקאים רוצים לעמוד באופן קבוע באתגר הבאמת לא קשה של לצאת 1-3 בבית שמלבד קוסטה ריקה ומקסיקו כולל יריבות ברמת קושי של לוקסמבורג ומטה, ומדי פעם גם לתת בראש במונדיאל עצמו, כך שהגעה לרבע הגמר כמו ב-2002 תהיה החציון ולא נקודת שיא בשני הדורות האחרונים, הם צריכים להתחיל לייצר שחקנים יצירתיים, לתת להם חופש ביטוי מחוץ למערכים הטקטיים החונקים, ואז אולי נראה תוצאות שמתקרבות לאלה של נבחרת הנשים, שמקבלות בונוסים נמוכים יותר על כל טורניר וניצחון אבל מביאות גביע.

(אה, ולמרות הנאמר לעיל – היה הרבה יותר קל לבנות נבחרת נשים ברמה עולמית מאשר נבחרת גברים, כמו שיותר קל להיכנס ולתפוס נתח שוק גדול בתעשייה חדשה יחסית מאשר בתעשייה מבוססת וותיקה. ובנימה פסאופטימיסטית זו ננוחם).

שנים עשר ביולי , הייד פארק לונדון. אני, בת זוגי וחברי הטוב ליאור, שלושה מעריצים מושבעים של טום פטי שטסו במיוחד, פשוט עפים מההופעה המופלאה והמרגשת של טום פטי וההארטברייקרס. הסט ליסט נפלא, הלהקה בפול כושר, סטיבי ניקס האלילה מתארחת על הבמה לדואט מרגש וטום פטי עצמו, מלא קסם, כובש את הקהל העצום.

אבל כפי שכתבתי כבר, באוויר היה ריח של סוף ובתום ההופעה הנפלאה אמרתי לשותפי למסע שקרוב לוודאי שזו אחת ההופעות האחרונות של פטי אי פעם ומזל שזכינו לראותו ועוד בכזו הופעה כבירה. פחות משלושה חודשים מאוחר יותר, התברר לי לצערי שצדקתי.

*

הכל התחיל בגיינסוויל, צפון פלורידה,  כשטום פטי הצעיר ראה את הביטלס בתכניתו של אד סאליבן והחליט שגם הוא רוצה להקים להקה. באחד הימים התייצב בביתו נער עם גיטרת צעצוע והודיע לפטי שהוא רוצה לנגן איתו. המפגש הזה בין טום פטי למייק קמפבל יצר זוגיות ארוכה ופורייה שהניבה אלבומים מעולים, שירים נפלאים וקריירה אדירה שנמשכה כמעט ארבעים שנה.

מייק קמפבל, שהתפתח במשך השנים לגיטריסט אדיר,  מוזיקאי מעולה ומפיק נחשב הכיר לפטי עוד חבר, הקלידן הפנטסטי בנמונט טנץ' וחטיבת הקצב הושלמה עם עוד שני נערים מהאזור, הבאסיסט רון בלייר והמתופף סטאן לינץ'. תחילה פעלה הלהקה תחת השם MUDCRUTCH אך בסופו של דבר חתמה עם חברת תקליטים קטנה תחת השם טום פטי אנד דה הארטברייקרס ובשנת 1976 יצא אלבום הבכורה של הלהקה.

האלבום הבוסרי הניב שני שירים מצויינים שהפכו ללהיטים מינוריים, BREAKDOWN , וAMERICAN GIRL, הוא עשה קצת רעש בארה"ב אך בעיקר זכה להצלחה בבריטניה. האלבום השני המשיך את הקו של קודמו, כלל עוד מיני להיט בשם LISTEN TO HER HEART אך לא היווה קפיצת מדרגה עבור הלהקה. למרות זאת, אפשר היה להתרשם מהלהקה הצעירה ולהבין שיש משהו בחבר'ה הללו מגיינסוויל. הסאונד היה רוקי בבסיסו אך עם השפעות קאנטרי ובלוז ובעיקר נטייה לסאונד של להקת הBYRD-S שהשפיעה רבות על פטי וחבריו. השימוש הנרחב בגיטרות הריקנבקר שנתנו להארטברייקרס את אחד ממאפייני הסאונד שלהם, ההרמוניות הקוליות ונגיעות הקאנטרי יצרו ללהקה את הצליל שילווה אותה לאורך הקריירה הארוכה שלה.

בשנת 1979 חברת התקליטים הקטנה בה היו חתומים פטי וחבריו נקנתה על ידי תאגיד MCA שלאחר שנפתרו מספר סכסוכים משפטיים עם פטי החליט להשקיע בהרכב המבטיח.  מפיק העל ג'ימי איוביין גויס למשימת ההקלטות והתוצאה היתה אלבום רוק אדיר, חד, משויף, כתוב היטב ומבוצע לעילא- DAMN THE TORPEDOES.

*

השיר הפותח את האלבום, פצצת המצרר REFUGEE הבהיר מייד במה מדובר. שיר רוק עצום עם ריף גיטרות כביר, שירה עילאית של פטי, פזמון סוחף, נגינה ללא רבב, סאונד חד ומדוייק יצרו שיר רוק קלאסי שהפך ללהיט גדול. האלבום המעולה הזה כלל עוד שירים נפלאים כמו HERE COMES MY GIRL עם מפלי הגיטרות המתגלגלים של קמפבל, LOUISIANA RAIN בעל ניחוח הקאנטרי, הלהיט המקפיץ DON’TDO ME LIKE THAT ו-EVEN THE LOSERS בו מתבלט בנמונט טנץ' בנגינת אורגן מלאת השראה.

DAMN THE TORPEDOES זכה להצלחה מסחרית ואמנותית גדולה והפך את הלהקה לאחד השמות החמים ברוק האמריקאי ובצדק. האלבום הציג זמר רוק פנטסטי הנתמך על ידי להקה מעולה ובעלת סאונד ייחודי. הצמד בלייר ולינץ' יצר חטיבת קצב מהודקת ויעילה שאיפשרה לשני הוירטואוזים בלהקה , קמפבל וטנץ' להפגין את יכולתם יכולתם הגבוהה כנגנים וכמוזיקאים מוכשרים. השירים שנכתבו על ידי פטי (לעיתים עם קמפבל) היו מצוינים אחד אחד והתוצאה היא אלבום רוק אמריקאי קלאסי שנשמע חד ובועט גם היום.

*

בשנת 1981 הוציאה הלהקה את אלבומה הרביעי, HARD PROMISES שלמרות שלא היה איכותי כמו קודמו כלל מספר שירים מעולים כמו הלהיט THE WATING שכולל סי פארט נהדר שמכין את הדרך לסולו גיטרה יפהפה של קמפבל ופזמון סוחף והדואט הנהדר עם סטיבי ניקס  THE INSIDER. גם אלבום זה זכה להצלחה מסחרית יפה אך בשלב זה עזב הבאסיסט רון בלייר את הלהקה והוחלף בהאווי אפשטיין. יחד עם אפשטיין הוציאה הלהקה את האלבום LONG AFTER DARK שלא היה ברמת שני האלבומים הקודמים וגם מבחינה מסחרית לא הצליח כמותם. דומה היה שהלהקה הגיע למבוי סתום לאחר שלושה אלבומים בהפקת ג'ימי איוביין ואכן רק לאחר כשלוש שנות הפסקה, בשנת 1985 הוציאה הלהקה את האלבום SOUTHERN ACCENTS.

להפקת האלבום גויס דייב סטיוארט מהיוריתמיקס שנחשב למפיק חדשן בעל מגע זהב אך בעיני החיבור בין סטיוארט שכל כך מזוהה עם הסאונד המסונתז של האייטיז עם להקת הרוק השורשית לא עולה יפה. הסאונד של האלבום לא נשמע טבעי, אפילו כפוי ומאולץ, וכל האלבום מתקשה להמריא למרות שניים שלושה שירים מצויינים. הלהיט הגדול DON’TCOME AROUND HERE NO MORE עם סאונד הסיטאר שלו עוד עובר איכשהו למרות שינוי הכיוון הטוטאלי, וכמוהו גם שיר הנושא הנפלא שמושר בצורה מרגשת על ידי פטי. אבל שאר האלבום לא מתחבר ולטעמי הניסוי נכשל.

ההמשך לא היה יותר טוב. עוד אלבום אולפן חלש , LET ME UP , שהדבר הטוב היחיד בו היה הסינגל שכתב פטי עם בוב דילן JAMMIN ME . אלבום ההופעה החיוור למדי PACK UP YOUR PLANTATION משנת 1986 סגר את הפרק הראשון בקריירה של טום פטי, קריירה שנראה היה כאילו מיצתה  את עצמה לאחר כמה שנים של מדרון מוזיקלי. בתקופה זו ליוו פטי וההארטברייקרס את בוב דילן באותן הופעות נודעות לשמצה והסיבוב הזה לא הוסיף למוניטין שלהם למרות שהטענות היו נגד דילן האפאטי ולא נגד להקת הליווי.

דווקא אז, ברגע המשבר הגדול בקריירה שלו, המציא את עצמו טום פטי מחדש הודות למפגש עם ג'ף לין, המוזיקאי והמפיק המבריק שיצר את ELO. פטי הצטרף לסופרגרופ שהקים לין, "הטראוולינג וילבוריז", שכללה את בוב דילן, ג'ורג' האריסון, רוי אורביסון פטי ולין. מעבר להצלחה האדירה של ההרכב, החיבור בין פטי ללין הזניק מחדש את קריירת הסולו של פטי עם האלבום הנפלא FULL MOON FEVER שיצא בשנת 1989 והפך להצלחה ענקית.

*

האלבום יצא כאלבום סולו של פטי בהפקת לין שכתב עם פטי את רוב השירים. ההקלטות התבצעו באולפן הביתי של מייק קמפבל שיחד עם לין ופטי מרכיב את המשולש עליו מתבסס האלבום כשאליהם מצטרפים נגנים אורחים. לין העניק לאלבום סאונד רך וחלק יותר מהסאונד הרוקי של ההארטברייקרס, עידן את הגיטרות, הוסיף הרמוניות קוליות אדירות כמו בכל ההפקות שלו ויצר סאונד חדש התלבש באופן מושלם על קולו המחוספס של פטי. מבחינת הכתיבה, השילוב בין לין לפטי הניב כמה שירי על, מהטובים ברפרטואר של השניים.

FULL MOON FEVER  נפתח עם FREE FALLIN, שיר ענק שבענקים, עם טקסט מעולה, שירה מרגשת, פזמון  סוחף כשהכל עטוף בסאונד נקי ומלטף שזורם עם השיר לכל אורכו. שיאו של השיר מתחיל לאחר כשתיים וחצי דקות כשפטי מתחיל לטפס בסולם השירה על רקע הרמוניות קוליות מורכבות עד שהפזמון שוב מתפוצץ בהרמוניות הייחודיות לג'ף לין. ולאחר השיר הכביר הזה מגיעים עוד אחד עשר שירים שנעים בין טובים מאד למצוינים. RUNNIN DOWN A DREAM  למשל הוא שיר רוק עילאי עם ליווי גיטרות דוקרני וסולו עצום של קמפבל שהפך במשך השנים לאחד מרגעי השיא בהופעות של פטי. השיר הזה דוהר ודוהר ללא מעצור כמו שיטפון שסוחף הכל בדרכו והוא ללא ספק אחת מפסגות היצירה של טום פטי והשיא של קמפבל כגיטריסט. האהבה הרבה שרוחש פטי לBYRDS- באה לידי ביטוי בקאבר נהדר לשירם I FEEL A WHOLE LOT BETTER עם הרמוניות קוליות וגיטרות הריקנבקר בנוסח המקור.FACE IN THE CROWD היא אחת הבלדות היפות של פטי ולעומתו DEPENDING ONYOU נשמע כמו קלאסיקת פופ מהסיקסטיז עם גיטרות בהשפעת ה-BYRDS והרמוניות קוליות בנוסח הביץ' בוייז. LOVE IS A LONG ROAD הוא שיר רוק מעולה עם עבודת גיטרות אפקטיבית של קמפבל שמשתלבות נהדר עם התיפוף של ג'ים קלטנר, מתופף אולפנים נחשב.

*

FULL MOON FEVER על הצלחתו העצומה והחברות המיוחסת בווילבוריז הפכו את טום פטי לכוכב ענק ומוזיקאי מוערך שקיבל את ההכרה מגיעה לו. למרות שההצלחה יוחסה לפטי כאמן עצמאי את האלבום הבא הוא בחר להקליט עם ההארטברייקרס ועם ג'ף לין כמפיק וכותב כל השירים במשותף. INTO THE GREAT WIDE OPEN מ-1991 הצליח אף הוא אם כי היה זה אלבום פחות טוב מקודמו. ועדיין יש בו שתי קלאסיקות נפלאות, שיר הנושא והלהיט LEARNING TO FLY.

במשך השנים חווה פטי בעיות רבות מול חברת התקליטים MCA שהחזיקה בזכויות על ההקלטות שלו. עכשיו כשהוא כוכב ענק השלים פטי את החוזה שלו מול MCA עם אלבום אוסף וחתם בחברת התקליטים "וורנר רקורדס", איתה שאף לעבוד מאז פרוייקט הווילבוריז שיצא בה. להשלמת אוסף הלהיטים הקליטו פטי והלהקה עוד שני שירים אדירים: גירסת קאבר ללהיט היחיד של להקת "ת'נדרקלאפ ניומן" SOMETHING IN THE AIR ושיר מקורי, MARY JANES LAST DANCE שהוא שיר יפהפה עם נגינת מפוחית מלאת רגש שנותנת לו את צבעו הנוגה.

*

בשנת 1994 יצא פטי לדרכו החדשה כאמן של "וורנר בראדרס" עם האלבום הכביר WILD FLOWRS . ריק רובין, המפיק הכי מבוקש בשנות התשעים גוייס להפקת האלבום ורובין אכן עשה קסמים עם חמישה עשר השירים המרכיבים את האלבום הארוך שאין בו אף רגע חלש. אמנם חברי ההארטברייקרס הם הנגנים באלבום אך האלבום יצא תחת שמו של טום פטי בלבד מתוך רצון להיות יותר חופשיים בתהליך ההקלטה. את המתופף המקורי סטן לינץ' החליף המתופף הבריטי סטיב פרוני והלהקה נשמעה נפלא תחת ההפקה של רובין. השירים ברובם איטיים עד עצלים עם צליל אוורירי והשפעות קאנטרי ניכרות. קצרה היריעה לתאר את כל הפנינים באלבום אבל רגע השיא מגיע ברצועה ארבע עשרה, ממש לפני סיום האלבום, מנצנץ לוהשיר הכי אהוב עלי של טום פטי –CRAWLING BACK TO YOU . הפסנתר המלנכולי של טנץ' וגיטרות הסלייד העדינות של קמפבל הן הבסיס לשיר המרגש אותו מגיש פטי באופן מכמיר לב. סיומו של השיר עם הקטע האינסטרומנטלי שהוא דואט מופלא בין הפסנתר לגיטרה הוא אחד מרגעי השיא של ההארטברייקרס ומהווה רגע של קסם מוסיקלי חד פעמי.

*

טום פטי המשיך עד יום מותו בקריירה מצליחה ומכובדת שכללה אלבומים טובים, שיתופי פעולה רבים עם אמנים מובילים, סיבובי הופעות מצויינים עם ההארטברייקרס. את סיבוב ההופעות של שנת 2008 הם פתחו עם הופעה במחצית הסופרבול בהופעה מלאת אנרגיה שהיתה הרגע הטוב היחיד באותו סופרבול אומלל.

לטעמי המורשת המוקלטת הגדולה ביותר של טום פטי היא קופסת ההופעות THE LIVE ANTHOLOGY שיצאה בשנת 2009 וכוללת חמישה דיסקים המכילים את כל השירים הגדולים של טום פטי בהופעות חיות לאורך שלושה עשורים. הקטלוג העשיר של פטי שמורכב מכל כך הרבה שירים טובים מוגש כאן בביצועים חיים מעולים אחד אחד. זוהי גם עדות לאיכותה של ההארטברייקרס כלהקת רוק מצויינת עם נגנים משובחים שיודעים ואוהבים לנגן יחד. פטי עצמו הוא לא ווקליסט בעל איכויות יוצאות דופן, ההגשה שלו היא מה שעושה אותו זמר כל כך טוב והקול החם שלו תמיד מפעים את הלב.

טום פטי וההאטרברייקרס הם מאבני היסוד של הרוק האמריקאי והרפרטואר העשיר שהותיר מאחוריו טום פטי הוא עדות לגדולתו ככותב שירים מהמעלה הראשונה וכמבצע נפלא. אחד האמנים האהובים עלי ביותר הלך לעולמו בטרם עת והזיכרונות הטריים מאותה הופעה מכושפת רק מעצימים את הכאב והצער.

לפעמים, בעיקר במהלך נסיעות ארוכות, אני נותן למחשבות לשוטט להן, חושב על ימים רחוקים שעברו וחוויות שקרו. מדי פעם המחשבות נודדות גם אל אהבות ילדות נושנות. קורה לכם לפעמים? אני לא מדבר על דברים כמו אקסיות מיתולוגיות ויחסים שהתממשו ומוצו ונמאסו ונרמסו. אני מדבר על אהבות ילדות תמימות שהתרחשו בעיקר בדימיון, בשעות ארוכות של חלומות מתוקים בהקיץ. אהבות שלא הבשילו, אולי כי הייתי צעיר מדי, או ביישן מדי או טיפש מדי. אני נותן לעצמי לחשוב מה היה אילו ואם. מה יכול היה להיות ואיך הדברים היו לוקחים כיוונים אחרים ולאן כל זה היה מתפתח.

*

יש סוג של ריגוש במחשבות האלה, יציאה מהיומיום המוכר אל מחוזות החלום. זמזום חמים ונעים שכזה של דברים חדשים שאף פעם לא קרו. אבל אצלי לפחות, מהר מאוד גם מתגנבת חרדה קלה. אם אחת מהאהבות המדומינות האלו היתה מתממשת, הכל היה נראה אחרת. הייתי עובר מסלול אחר, פוגש אנשים אחרים, חווה חוויות אחרות, מגיע למקומות אחרים והופך גם לאדם אחר. מה שעובר עלינו, המקומות בהם היינו, האתגרים, הקשיים, האנשים שעברו על פנינו, כולם מעצבים אותנו למי שאנחנו, ואני, במחילה ועל אפכם וחמתכם, די אוהב את מי שאני ואת החיים שלי. לא מתאים לי בכלל להמר על מסלול אחר ולא ידוע. טוב לי עם מי שאני ועם מה שיש לי.

*

אי שם במהלך העונה השלישית של ברנדן רוג'רס, התחילו הרטינות להתגבר ובחוג האוהדים של ליברפול העלה מישהו פוסט עם השאלה "אם הייתם יכולים, האם הייתם מחליפים את רוג'רס ביורגן קלופ?". "לא!" עניתי "כמו שלא הייתי מחליף את אישתי בבר רפאלי". ההמשך ידוע, ברנדון פוטר וקלופ הגיע. ירח הדבש היה מרגש ואני חייב להודות שהתאהבתי. נדמה לי גם, שאני חייב ליורגן התנצלות על ההשוואה המופרכת לבר רפאלי שלא היתה מחמיאה במיוחד. אני חושב שהוא הרבה יותר גל גדות וזו דווקא מתאימה לי כמו כפפה ליד.

*

בכל מקרה, הנה אנחנו שנתיים מאוחר יותר, ושוב נשמעים הקולות הדורשים את ראשו של המנג'ר. אני מסתכן פה בניחוש, אבל נראה לי שאותם אנשים שדרשו פיטורים של רוג'רס והחלפתו במשיח גרמני היפסטרי, דורשים עכשיו לפטר גם אותו. הבנתי פתאום שזה כנראה עניין של אופי. אני יכול להאשים אותם שהם לא אוהדים אמיתיים ושהם חסרי סבלנות שלא נותנים גב למועדון, אבל האמת היא שמדובר כנראה באנשים עם ראייה אחרת לגמרי ממני. אנשים שפשוט לא מוכנים לחכות ולא מוכנים לספוג רגעים פחות מוצלחים ומבחינתם, הכל רק תירוצים. מבחינתם זה רק מאה אחוז כאן ועכשיו ולא טיפה פחות. לא מתחבר, אבל מנסה להבין.

אני בכל אופן, אוהב את הקבוצה שלי ואת המנג'ר שלה ואת הקהל שלה ואת ההנהלה שלה, יחד עם כל מה שבא איתה. עם שיאים מטורפים והתרסקויות כואבות. עם אכזבות ואהבות. עם אתגרים ועם הצלחות. היא חלק ממני ואני חלק ממנה ואנחנו הולכים יחד שנים (גם אם היא לא יודעת את זה). והדרך הזאת היא נפלאה ונוראה, יש בה עליות ומורדות, ולצד עונג צרוף, יש בה קשיים ושברון לב. היא בכלל לא קלה הדרך הזאת, אבל היא הדרך שלנו.

במאות השבע עשרה והשמונה עשרה, רעיון האלוהים החל לפשוט רגל. תנועת ההשכלה שמה לה למטרה לבסס בעולם רציונל המושתת על מדע אבסולוטי, אשר יחליף את האמונה באלוהים ויעזור לעולם לצאת מתקופת ימי הביניים החשוכה אל האור. תנועה זו הביאה לעולם טקסטים קנונים כמו האמנה החברתית של רוסו, עושר העמים של אדם סמית ותורת האבולוציה של דארווין.

תופעת לוואי של תנועה זו ושל המהפכה התעשייתית שגרמה לשינויים מהירים בסדרים החברתיים, הוא המודרניזם. תנועת המודרניזם טענה כי ניתן להסביר את היקום והסדר החברתי על כל גווניו. מטרתה היא למצוא שיטה חדשה לנהל ולהסביר את הקיום האנושי, אשר תעבוד בוודאות, מכיוון שהיא מבוססת על רציונל מדעי ולא על עבודת האל. אך אם אלוהים לא קיים, גם לא קיימים חוקים מוסריים שניתן לבנות חברה על פיהם. אומנם ניתן לשער, לצפות ולנבא בדרכים מדעיות אמפיריות את כל גווני הקיום, אך לא את המוסר.

*

ניצני הניהיליזם נשתלו, אך עוד לפני כן, ניסו ליצור משטרים אבסולוטיים, המבוססים על מה שהם ראו כמדע אבסולוטי. מהצד האחד נולדו משטרים טוטליטריים פשיסטיים בגרמניה ואיטליה אשר החליפו את אלוהים במדינה. מן הצד השני נולד הקומוניזם ברוסיה (בה נולד מושג הניהיליזם וזכה להצלחה רבה). הקומוניזם, בשונה במקצת מן המשטרים הפשיסטיים, אינו מחליף את אלוהים במדינה, אלא מחליפו בעם, באנשים עצמם. מרקס ראה את העולם כזירת האבקות בין קבוצות על המשאבים הכלכליים, קרא למהפכת פועלים, לקיחת השלטון מאנשי הקפיטל ויצירת אוטופיה חברתית המבוססת על שוויון בין בני אדם. אם האנשים עצמם הם החשובים מכל, מכאן נובע כי כולנו שווים, ולכן אין סיבה לספוג שיעבוד ודיכוי.

*

בשנות ה 60 העדויות לכך שניסוי חברתי זה יצר את אחד המשטרים הרצחניים ביותר בהיסטוריה האנושית היו כבר חד משמעויות, וגם המרקסיסטים עצמם נאלצו להודות כי הניסוי נכשל. לכן הם לקחו את הגישה צעד אחד קדימה אל הפוסט-מודרניזם. המודרניזם יצר משטרים דיקטטוריים אשר כפו בכוח הזרוע את האמת על היקום כפי שראו אותו על אנשים שלא ראו את היקום באותה צורה, גישה אשר הולידה תוצאות הרסניות לאנושות. מכאן הם מסיקים כי אין כזה דבר אמת אבסולוטית, אפילו לא מדעית ובטח שלא אמונית. אך הבסיס המרקסיסטי הרעיוני נשאר- אם אין אמת אחת אבסולוטית אשר מסבירה את הסדר החברתי הקיים, הסיבה היחידה שישנן קבוצות חברתיות חזקות יותר מקבוצות אחרות היא בגלל שהמשאבים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים, נמצאים בידיהם. אם אין אמת אחת, הדבר היחיד שמתווך בין אנשים זה כוח.

*

בנקודה זו אנו מגיעים לספורט הישראלי במאה ה – 21. לפני עשר שנים הוקמה קבוצת הפועל אוסישקין תל אביב, קבוצת האוהדים הראשונה בישראל. חורבן בית המקדש אוסישקין והניהול הכושל של הקבוצה הניעו את האוהדים למעשה והם הקימו את הקבוצה מחדש, בליגה האחרונה, בבעלותם. באותה שנה הוקמה הפועל קטמון בכדורגל, ובעשור שיבוא הוקמו קבוצות אוהדים נוספות.

אין זה מקרי שדווקא אוהדי הפועל תל אביב וירושלים, אשר סימלם הוא הפטיש והמגל הקומוניסטי, הם אלו אשר החלו את המהפכה החברתית הזו בספורט הישראלי. הרעיון כי דיכוי ושיעבוד של קבוצות מסוימות נגרם אך ורק כי לקבוצות אחרות יש הכוח לעשות זאת ולא מתוך צו אלוהי, נוכח ככמעט מובן מאליו אצל אנשי דור ה-Y, ובמיוחד לאנשים בצד השמאלי ליברלי של המפה הפוליטית, אצלם הניהיליזם מתיישב באופן נוח יותר. ממש כמו שההרס שהותיר המודרניזם באירופה הוליד כריאקציה את הפוסט מודרניזם שם, כך גם ההרס שהותירו בעלי הקבוצות בישראל (שאול אייזנברג, עמוס סאסי וויקטור יונה) הולידו כריאקציה את הפוסט מודרניזם בספורט הישראלי.

הגישה הפוסט מודרניסטית, בשילוב של אלמנטים קפיטליסטיים דווקא, של אינדיבידואליות, אשר נולדו מהעושר ותרבות הפנאי בעולם המערבי, הגשימו את הנבואה המהפכנית של מרקס דווקא בספורט הישראלי המאה ה – 21. בעלות הקבוצה על ידי בעלי הון היא לא אמת אבסולוטית של היקום, ולכן בעזרת מאבק חברתי ניתן לשנות את המצב ולקחת את השליטה לידי העם- האוהדים. ב – 1882, תחילת עידן הנאורות, כתב ניטשה כי "אלוהים מת, ואנחנו הרגנו אותו". במאה ה – 21, בספורט הישראלי, ניתן לומר כי "אלוהים מת, והפועל הרגו אותו".

יום שישי בצהריים, אני נכנס לאצטדיון של צפרירים מול משרד הרישוי ומגלה בו בדיוק ארבעה צופים שמחייכים אלי בנימוס. בהמשך יגיעו עוד כמה, נסגור מניין ואפילו ניגע ב – 15, אבל את זיו כבדה לא זכינו לראות היום. הוא היה עסוק, יש מי שאומר בלימודים, אחר טוען שבעבודת אבטחה. על המגרש הופיעה צפרירים בגלגולה הנוכחי עם מדים סגולים וספונסר עם שם טורקי  YILMAZ… ששייך לחברת בנייה, שבוע אחרי 1:5 מרשים על ספרטק רמת גן, קבוצה שמארחת רק בבית דגן. אינטר, קבוצת של עולים חדשים שהכירו במסגרת "מדינת הכדורגל", במדי אלביסלסטה עם לוגו MIN" 90"  על החולצה. במחצית מתברר לי שזו חברת סטארט אפ.

צפרירים החדשה היא סטארט אפ שנוצר מסכסוך ופירוק האיחוד עם הפועל "יניב" חולון, שעלתה לליגה א' והפכה העונה ל"ירמיהו" לזכר חיים ירמיהו ז"ל. מסבירים לי שזו אכן קבוצה עם מעורבות של החלובות אבל עם חיזוק מפורשי מ.ס. רואי חשבון, כולל גדי סולומוביץ', שמוכר בתואר הרו"ח הצמוד של ערן זהבי. את הלוגואים הישנים של LENCO  ו-VETSEL  מהמאה הקודמת עדיין לא מחקו מהחומות, אולי כי צריך להעביר את המורשת לדורות הבאים, יחד עם תחנות האוטובוס שמתפקדות כספסלים.

ארבעת האוהדים שמחים לגלות שיש חמישה צופים במשחק שמשודר דרך פייסבוק, ושמעון כהן מחמיץ את ההזדמנות הראשונה לצפרירים מול השער בדקה ה-10. כעבור 17 דקות  אינטר עולה ליתרון בבעיטה מתוך הרחבה אחרי מסירת עומק, הספסל שלה בשמיים והמבקיע דניאל גרין חוגג עם סאלטה מרשימה. בחמש הדקות אחרי השער נשלפים שני כרטיסים אדומים לגסטון הילמן מאינטר ולשמעון כהן, שעולה ליציע ויושב לידי וליד החברים שלו. במחצית יורדים לכיוון הדוכן שמוכר צנצנות פלסטיק עם פול ושקיות עם מתוקים ומלוחים, שחקני אינטר עוברים לידי ואחד מהם אומר שהלוגו על הגב שייך לחברה פנמית מסתורית, ולא למסעדת סושי.

במחצית השנייה צפרירים ניסתה וגם השוותה אחרי מסירת עומק לנאור שטרומלאופר בדקה ה-65. כהן ציין שאותו נאור גדל במחלקות הנוער של מכבי ת"א והפועל ראשל"צ, אבל הנראזורי עם מדי האלביסלסטה התעשתו וכבשו פעמיים תוך שלוש דקות בזכות כושר גופני עדיף. הלר מרקוביץ' השתלט על ריבאונד בדקה ה-75 וקבע 1:2 וסבסטיאן ישראל הוסיף את השלישי בדקה ה-78 אחרי שהשוער אלון סומך כבר היה מחוץ לשער. משפחת דוברי ספרדית הריעה ביציע לעולים החדשים, שהראו למקומיים איך לא מחזירים עטרה ליושנה.

שיעור גאוגרפיה, סתיו 1995.

אני יושב בכיתה והמורה מקשקשת על אטלס. אני לא ממש איתה כי בעוד רבע שעה ייערך הדרבי הגדול- לא ההוא ממנצ'סטר, בטח לא מדריד ואפילו לא הצהוב-אדום של תל אביב. הדרבי הגדול עבורי הוא ה'1 נגד ה'2.

מצד אחד אני מפנטז על וולה לחיבורים בדיוק עם הצלצול, מצד שני אני מפחד שהכדור יברח לי בין הרגליים ונפסיד באשמתי כשכל בית הספר מסתכל. המורה קולטת שאני לא איתה, ומיד מגיעה הנזיפה, אבל לא ממש אכפת לי כי יש דברים שרק אני יודע – בזמן שכל הכיתה מנסה לאיית ארגנטינה, אני יודע לספר כבר על עיר הבירה, ועל היריבות בין בוקה לריבר. ככה זה כשכל הקיץ אתה רואה את מראדונה ובאטיסטוטה מככבים במונדיאל ואני יודע מתי נפלה חומת ברלין כי גרמניה כבר לא מזרח ומערב (קראתי ב"שם המשחק" על יורו 88' שנערך בגרמניה המערבית) ואת כל המדינות והיבשות אני מכיר לפי משחקי המוקדמות. בחשבון כבר תרגלתי חיבור וחיסור עשרות פעמים כי תמיד בדקתי בטבלה כמה נקודות יש למכבי, כמה היא קרובה לאליפות ומה הפרשי השערים- אין כמו ספקולציות בשביל ללמוד חשבון. בחטיבת ביניים כשלומדים אנגלית אני מכיר את כל המלים סביב חוזים, כספים, תאריכים וכו'- הכל בזכות הצ'מפיונשיפ מנג'ר 97' – 98'.

מה שאני רוצה להגיד, זה שהכדורגל תרם לי הרבה – בפן החברתי, האישיותי והלימודי. והיום אני מאוד שמח לתרום בחזרה דרך העולם הזה שמרתק אותי כאילו אני עדיין ילד קטן.

*

ונחשו מה? מסתבר שאני ממש לא לבד:

לגיא, מאמן ילדים בכדורגל, נמאס מכך שבסיום כל משחק, הקבוצה המנצחת מתגרה בקבוצה המפסידה – אז הוא לקח אותם לכיתה, והראה להם את אוליבר קאן מלטף את קאניזרס אחרי גמר האלופות. מאותו רגע הכל השתנה, והילדים התחילו לנחם את המפסידים.

אורי, מ"פ במילואים, מכתת את רגליו מצפון לדרום, פוגש קבוצות ילדים כשהוא חמוש בסרטונים על המהפך של ליברפול ב 2005 והרמונטדה של בארסה מול פ.ס.ז'. הפוקוס הוא כמובן על סטיבי ג'י, אמונה ומנהיגות.

איתמר, החליט שחינוך דרך כדורגל זה החיים שלו. ההתמחות שלו היא במסרים אנטי גזעניים, וקבלת השונה. איך הוא עושה את זה? דרך הקהל של בית"ר, סכנין, הפועל, בילבאו, שירי קהלים וכדומה. אין סרטון שהגיע לידיו ולא הפך למסר חינוכי, אין שיר אוהדים שהוא לא פירק לגורמים.

יוסי מאמין שהכדורגל מפתח את החשיבה. אז הוא לוקח קבוצת תלמידים, מנתח איתם מהלכים של אינייסטה, ביחד הם גוזרים חישובי זוויות, וזמן-מרחק, ודרך זה הוא מעודד את התלמידים לקרוא, לפתור תשבצים, וללמוד. אפשר לעשות אז זה רק אם הם יאמינו שזה ישפר אותם ככדורגלנים, ולשם הוא מכוון.

מודי, איש טלוויזיה עסוק ומוכר, מוצא זמן בשביל לפגוש תלמידים בטורנירים, להיפגש עם הורים בתחילת השנה, ולתרום מהידע והנסיון שלו בתחום המדיה והחזון. בעבר הלא רחוק נפגש עם קבוצת תלמידים בלוד כדי להדריך אותם על תקשורת ספורט.

מיכאל, עוסק בבנקאות, קרא את הביוגרפיה של אלכס פרגוסון, וברגע של הארה הבין שיש לו ידע ששווה זהב – אז הוא פנה ל"שער שוויון" וביחד, העבירו סדרת מפגשים אצל תלמידי תיכון ברשת אורט. התלמידים יצאו מהופנטים.

*

אנשים בוגרים, עם קריירות, משפחה וילדים מוצאים בכדורגל הרבה יותר מסתם משחק. הם מגיעים ותורמים במסגרת זמנם הפנוי, ובאמת יש מקום לכולם.

אז איך אפשר להצטרף? ישנה עמותה צנועה ומקסימה שמפעילה קבוצות כדורגל ומסייעת לילדים בתחום הלימודי והחברתי. היא פועלת בכל רחבי הארץ (מאילת ועד קרית שמונה) והיא ברובה נשענת על מתנדבים. אם בא לכם לתרום מזמנכם פעם-פעמיים בשבוע ולעשות משהו משמעותי ושגם אתם אוהבים, בואו תפנו אלינו, ל"שער שוויון".

*

בואו נעזור לילדים להגשים את עצמם- הם חולמים על כדורגל וחיים את העולם הזה. אנחנו כבר יודעים שיש בו הרבה מעבר, בואו נעזור להם להגשים את עצמם כי בסופו של דבר, להיות כדורגלנים זה לא הכל, ומותר להפסיד בדרבי לה'2.  אז אולי ה'2 ניצחה אותנו אבל אני הרווחתי משהו גדול יותר, שהוא לכל החיים, והוא ממלא אותי- בואו גם אתם…

לאתר של "שער שוויון"

עמוד הפייסבוק- https://www.facebook.com/TheEqualizerHebrew/

אורי – 054-4624254

במהלך השבוע רצה שמועה באינטרנט שכפר קאסם, קבוצה שהגיעה לבאר –  פלייאוף מול היורדת מהלאומית, בשנתיים האחרונות, ולא שתתה ממנה –  חוזרת סוף סוף לאצטדיון הביתי המשופץ, אבל כבר בכניסה ליציע, אחרי שעוברים את הקופאי שיושב ליד שולחן ומוכר כרטיסים, אני מגלה אצטדיון שמזכיר את הביקור ב – 2014. בהמשך המקומיים הסבירו לנו שתכנית השיפוצים בוצעה רק חלקית בגלל בירוקרטיה.

אוהדי נורדיה התמקמו ביציע החדש מאחורי השער ופצחו בשירי המוכרים "בכל יום שישי אני ביציע…" וכו', ביציע הגדול (גברים בלבד) נתלה השלט האדום "לעולם לא תצעדי לבד מ.ס. סוהיב".

*

בנורדיה עברו שבוע קשה מבחינה ספורטיבית ומקצועית, ההנהלה התפטרה והבחירות בשבוע הבא. השחקנים (לוגו של בנק ירושלים) אכן נראו בהלם מהמתרחש, אוהד אדלשטיין ורן בן שמעון (לשניהם האוהדים מקדישים את "אוי/יוי/יוי/יוי/יוי/יוי/יוי/יוי/יוי….") נעו לכיוון הרחבה בעטו למסגרת ובן אור הציל את נורדיה מספיגה מוקדמת. בין הכדורים השורקים ספרתי גם מקרה של חמש קרנות רצופות למקומיים.

מבט בהרכב של האדומים (נטולי לוגו) גילה לי רוב יהודי מוחלט של 3:8, זו מדיניות שיושמה גם בשנים האחרונות. המחליפים, רובם מהחמולות של וואליד באדיר ורובל סרסור, חיכו למחצית השנייה כדי לראות דשא.

*

אחרי הלחץ הכבד הצליח יוני רביבו להעלות את המארחת ליתרון בדקה ה – 34 מבעיטה חופשית שנראתה יותר כמו הגבהה משמאל. השחקנים רצו לגדר של חברי ההנהלה מאחורי השער ורק לאחר מכן לאוהדים שהשליכו קונפטי מהיציע. התוצאה נותרה 0:1 ובמחצית החלה הנהירה לקיוסק שנמצא בפינה הרחוקה, בקצה של יציע העמידה ליד הגדר.

באותו יציע אני מגלה מכונית עם בגאז' פתוח ממנה יוצא כבל לעמדת השידור של דף הפייסבוק של הקבוצה (לנורדיה יש צוות צילום והפקה קבוע בראשות מאיר סיקרון עם הצלם טומי פדן) וביציע הישיבה ליד הדגל אפשר לשמוע את הרפרטואר המקומי "אני אדום בנשמה/יאללה כפר קאסם מלחמה", "נולדנו בשבילך/נמות למענך/ יאללה מים סמך", "כולם כולם לקפוץ" וכו'.

נורדיה חזרה למשחק במחצית השנייה, גיא סלם רשם הצלה יפה מקו השער והקהל הריע לו. אוהד אדלשטיין, אקס הפועל פ"ת, נראה כמו חלוץ שלא שייך לליגה הזו. נורדיה עוד ניסתה להשוות והתקרבה, וזהו. בסיום האוהדים קראו לשחקנים והריעו להם ואפילו שחקני כפר קאסם והאוהדים שלה הצטרפו לפרידה הידידותית.

מגרש החנייה בשדרות הבעש"ט אמנם מלא אבל סביב הגדרות רואים בערך 20 איש שבאו למשחק אמצע השבוע בליגה ב'. המחזור הוקדם בגלל משחקי הגביע ביום שישי ובכניסה אני מבחין בשלט "מרכז ספורט וכדורגל ע"ש דייויס-לואיס", שם יפה לאצטדיון צעירי יפו, מזכיר סרט של האחים כהן.

הגדר צמודה לדשא ומאמן יפו עדי לוי מחלק הוראות בעמידה לשחקנים שלו כולל חרוזים כמו "פס,פס, מקס, פס" ו"שחקו מרגל לרגל, אל תפחדו לשחק כדורגל". אני עובר לאזור הספסל של פרדסיה ומגלה שגם המאמן זוהר ראובני מתחיל לצעוק ולחלק הוראות טקטיות כמו "רצאבי, אני צריך אותך פה שתי דקות, נעשה ניסיון..". בפרדסייה זועמים על השופט עומרי צור ואחד משחקני הספסל שואל את חברו אם יש לו אפיק קידום. התשובה: "הוא בעצמו לא יודע". לאחר מכן שחקן נפצע והשופט דרש שיגיע חובש ויראה תעודה. הגיע מישהו מבוגר. מבחינת כדורגל רואים נטרול הדדי ואפס בעיטות למסגרת במחצית הראשונה, קשה להצביע גם על בעיטה שסיכנה את השער. החלוצים עופר סער מיפו ושורי נוסונוביץ' האורח חיכו לכדורים שלא הגיעו.

במחצית אני מזכיר לאוהד יפו את משחק העלייה ההיסטורי, נגד רמת ישראל, לעיני כאלף צופים לפני שנה וחצי, ומקבל תשובה "זה היה גדול עלינו, ליגה א' קשה בהרבה מב'". ביציע שמאחורי השער יש מקום ל-200 צופים על יציע בטון אבל לוח כחול גדול מצמצם מאוד את אפשרות הצפייה. ספרתי שם רק שניים, אחד מהם ניצל את ההפסקה כדי להתפלל.

במחצית השנייה לוי הכניס ב-20 הדקות הראשונות את רמי אשקר סעיד גרבוע ופאדי אמסיס (בן דוד מדרגה כלשהי של ג'ורג', אקס בני יהודה) אבל המשחק המשיך להיות חלש עד לפנדל בדקה ה-68 אחרי שגרבוע הוכשל. עאמר יתים בעט מעל השער ושמר על הסטטיסטיקה אבל שי רוטמן העלה את פרדסיה ל-0:1 מתוך הרחבה כעבור 10 דקות. ביפו זעמו ונשמעו טענות לנבדל ברור, והשחקנים יצאו מההלם וחזרו לתקוף. השוויון הגיע שלוש דקות לסיום עם פנדל של גרבוע, שלא חגג אלא רץ בחזרה לקו האמצע, וכמעט הכריע בעצמו את המשחק בתוספת הזמן, אבל בעט מתוך הרחבה למשקוף. המשחק הסתיים, שחקנים לחצו ידיים, פרדסייה עדיין בלי ניצחון ויפו מכוונת כנראה למרכז הטבלה. השערים נפתחו ושחקני אחת מקבוצות הילדים עלו על הדשא במדים תכלת. אחד מהם החליט לבוא לאימון דווקא עם חולצה לבנה והמספר 7 על הגב.

היום הוא יום מיוחד. לא כותבים על מי תקף, מי נפל ומי התפרק בעליה, היום הוא יום חג, ולא רק לאוהדי ענף רכיבת הכביש, אלא לכל אחד המחשיב את עצמו כאוהד ספורט.

הגראנד טור האחרון של העונה סגר לנו את אחד הטורים המרגשים ביותר שידע הענף.

*

אומר שואל הנביא עמוס : הילכו שניים יחד בלתי אם נועדו?  אכן שניים. האחד, נודע בסגנון הרכיבה שלו כשהוא עומד ומדווש, יורה את כל מה שיש לו במחסנית כבר באימון הראשון ולא לוקח שבויים. השני, קר ומחושב, פועל ממש כמכונת וואטים עם סרגל מאמצים הבנוי לאורך יום, מרוץ ואף עונה שלמה.

שניים. כל כך שונים בסגנון, כל כך דומים בגישה. הגישה הממלאת אותם במחויבות אין קץ לניצחון, ברצון לתת יותר מהמקסימום האפשרי כדי לכבוש עוד פסגה.

אל פיסטולרו (קונטאדור) מנצח בפעם האחרונה

*

שניים. הטיפוס לאנגלירו – אולי הקשה בסבב העולמי – נכבש בסערה ע"י אקדח מעשן שירה לאחרונה ושוב לא ישתמשו בו. האופי שנתן לו את הכוחות גם בגילו כשכבר הרגליים לא תמימות מטרה כמו המוח, הוא האופי שהשיג לקנייתי-בריטי את חולצת הנקודות בנוסף בפיניש הסיום.

שניים. אחד סוגר חשבון עם הוואלטה, וידידו סוגר את החשבון בוואלטה.

שניים. לאחד שבעה ניצחונות גראנד-טורס, לחברו חמשה.

שניים. בלתי אם נועדו?

פרופיל הטיפוס של האנגלירו

*

זה היה קשה. לא כל רוכב מסוגל לנצח את הטור דה פראנס כשהוא לא בשיא כושרו כדי לכוון את השיא לאוגוסט, לא כל רוכב נותן הצגה על פסגה בה צעירים ממנו לא ידעו לאיזה צד מדוושים כדי להתקדם, ולא כל רוכב נותן וייתן לנו יציבות ואובססיה לניצחון כשני עמודי התווך שראינו.

הסתיו כבר כאן החורף ממשמש ובא. עוד מעט תשקע לה עונת האופניים עד לבוא האביב. תשקע לה השמש על קריירה מפוארה, וכשתשוב להאיר יהיה זה אור חדש ואחר.

קיץ 2017 היה שלום!

כפי שאולי שמתם לב – עצבנו מחדש את דה באזר. וזה רק חלק מהמאמץ שאנחנו עושים במשך השנים – להביא לכם אתר ספורט בעברית שהוא באמת אחר.

כזה שמעודד דיאלוג אמיתי עם הקוראים – של דיונים ולא טוקבקים.

שמתעסק בברצלונה ומכבי ולברון ודוראנט אבל גם במירוצי ראלי, פוטבול, ריצה ושחמט וראגבי וקריקט.

כזה שמחפש לחשוף לכם כותבים חדשים. ויהיו כמה כאלו בקרוב.

אתר שמתמיד. לא פרוייקט, אלא מוסד שנמצא אתכם במתכונתו מאז 2010 ועוד קודם לכן בבלוגים הפרטיים של חלק מהכותבים.

וגם אתר שמחפש את תמיכתם הכלכלית. על פי רצונכם וכמובן יכולתכם.
עזרו לנו לקיים את דה באזר!

אחת הירושות שקיבלתי מסבא שלי שגדל בניו יורק, וגם מבני הדודים שהיו בשליחות באמריקה בסוף שנות ה-70, היא האהדה לניקס. בילדותי ידעתי על קורות הקבוצה בעיקר מהדיווחים ב"על המשמר" וגם מהמשחק המחשבNBA 1989. אחר כך גם נוספו התיאורים של מנחם לס ובראשית שנות ה-90 גם השידורים החיים שנקלטו בצלחת הלוויין (הפיראטית?) של הקיבוץ. לצד כמה רגעי נחת עם הקבוצה ההיא של ריילי, זאת היתה בעיקר דרך ייסורים: ההפסדים הלא נגמרים לג'ורדן, משחק חמש ההוא עם 4 החסימות על צ'ארלס סמית, האייר בול של סטארקס במשחק שש ומופע האימים במשחק שבע, 8 הנקודות של רג'י מילר ב-15 השניות האחרונות וגם הרולינג פינגר המוחמץ של יואינג. ובכל זאת, אני עדיין אוהד את הקבוצה המחורבנת הזאת. בשנתיים האחרונות אני גר בסמוך למדיסון סקוור גארדן, משתדל ללכת מידי פעם למשחקי הקבוצה, לאחרונה אפילו עם תקווה קטנה בלב לפלייאוף.  בעבודתי אני משמש כשליח השומר הצעיר בניו יורק, תפקיד אותו מילא גם סבא שלי, יונה ינאי, כאשר בכ"ט בנובמבר 1947 הוא נכח באולם בניו יורק בעת ההצבעה על תכנית החלוקה. לכבוד 70 שנה ליום זה, בחרתי לשתף את סיפורו.

***

88 שנים לפני שקריסטוף פורזינגיס יעשה מסלול דומה במטוס, יצאה באוגוסט 1927 אנייה מהים הבלטי לעבר חופי ניו יורק. באנייה היה נער בן 17בשם יונה ינובסקי יחד עם אמו רבקה. הם יצאו להפלגה הארוכה כדי להתאחד עם אבי המשפחה,זיסקינד, אשר היגר לאמריקה כבר בשנת 1914. יונה, הסבא שלי מצד אימא, דווקא לא ממש הסתדר עם משחק הכדורסל האמריקני. הוא סיפר לימים כי בבית הספר התיכון אליו התייצב למרות ידיעותיו הקלושות באנגלית "הבילויים בהפסקות במשחקי הכדורסל" התישו אותו לגמרי וכי לאחר היום הראשון יצא "אבל וחפוי ראש, מכיוון שלא יכולתי ליצור קשר עם התלמידים, בגלל מראה פניי, פניו של 'מהגר ירוק' גזוז שיער וחסר שפה."

לאחר זמן מה הצליח סבא יונה לעבור לבית ספר אחר ב- East Side, מרחק של שעה נסיעה בסאבווי, שם עדיין שררה אווירת מהגרים וניתן גם היה להשתמש ביידיש. על יונה עברו מספר חודשים ללא חברים, עד שערב אחד, כאשר טייל ברחבי בית הספר, הגיעו לאוזניו צלילים מוכרים מאחד המרתפים. כך הוא מתאר את הרגע:

" היו אלו השירים בעברית ששרו בקן בגרודנה! כמוצא מים במדבר, כך הרגשתי כשנכנסתי לאותו מרתף שהסתבר לי מיד שזה לא 'סתם מרתף', אלא קן של השומר הצעיר! ומרגע זה הפכה אמריקה עבורי לארץ מעבר מפולין לארץ ישראל כפי שהבטחתי לחבריי, שהתגרו בי על 'בגידתי' – נסיעתי לאמריקה".

יונה הפך למדריך פעיל מאוד בתנועת השומר הצעיר בניו יורק של סוף שנות ה-20. בוועידה שעסקה בזיקת התנועה בארצות הברית לתנועה העולמית יצא לו לפגוש לראשונה את דוד בן גוריון,שהופיע בפני הוועידה כשליח ההסתדרות. כאשר שמע בן גוריון את תוכן הדיונים, הוא יצא חוצץ נגד הכיתתיות והבדלנות של השומר הצעיר של ורשה וצעק בקול רועם – "ניו-יורק לא תהיה ורשה, ניו-יורק לא תהיה ורשה..". דבריו הבוטים והזועמים של בן גוריון רק גרמו לחברי התנועה לשאול אותו שאלות פרובוקטיביות, ובן גוריון בכעסו קם ועזב את הועידה.

*

הביקור הראשון של יונה במדיסון סקוור גארדן (השלישי, לא זה הרביעי שקיים היום) דווקא לא היה לרגל משחק כדורסל. הוא התקיים ב-30 באוגוסט 1929, כחלק מהפגנת התמיכה האדירה של יהדות אמריקה בישוב היהודי בארץ ישראל בעקבות מאורעות הדמים בשנה זו. בסתיו 1929, החליט יונה לצאת ללמוד חקלאות באוניברסיטת קורנל  שבמדינת ניו יורק "על מנת להיות חקלאי בארץ ישראל". תנאי הקיום בקורנל היו קשים מאוד, בעיקר למי שהגיע מרקע עני, ואת כל הנסיעות  הוא היה עושה בטרמפים.  בהקשר זה, קצת הופתעתי לקרוא שכתב על כך כי "במרוצת הזמן למדתי אפילו לשוחח על כדורגל. זה היה הכרחי כדי לנהל שיחה עם הנהג". מסתבר שבימים רחוקים אלו היה הכדורגל משחק יחסית פופולארי בארצות הברית.בסך הכול הספיק יונה ללמוד שנה וחצי בקורנל,  עד שמרדכי בנטוב, שהיה השליח באותה התקופה, דרש שיעלה ארצה. בנטוב אמר לו  לדבריו כי "להמשיך ללמוד יותר זה לוקסוס!" (את התואר בחקלאות הוא ישלים באוניברסיטה העברית, 30 שנה לאחר מכן).

סבא יונה עלה לארץ מארצות הברית בשנת 1932. באותה השנה התקיימה בארץ ישראל המכבייה הראשונה, אליה הגיעה גם "תיירת" אחת מווינה, שכלל לא התעניינה בספורט, ונשארה לאחריה בארץ כעולה בלתי חוקית. התיירת הבלתי חוקית היתה סבתא שלי, חנה, שתוך זמן לא רב תכיר את סבא שלי בגרעין שעתיד להקים את קיבוץ עין השופט.

*

הסבים שלי התחתנו בשנת 1935 כשהסיבה העיקרית למיסוד הפורמלי של יחסיהם היתה יציאה לשליחות בארצות הברית. תנועת השומר הצעיר החליטה שלמרות שחלפו רק שלוש שנים מיום עלייתם ארצה, הם כבר בשלים כדי לצאת לשליחות של שנתיים לשומר הצעיר בצפון אמריקה. הם חזרו לארץ בשנת 1937, והשתתפו בעלייה על הקרקע של קיבוץ עין השופט. סבא יונה שימש מספר פעמים כמוכתר של קיבוץ עין השופט ויצר קשר קרוב עם התושבים הערבים ביישובי הסביבה, אך בקיץ של 1945, נקרא על ידי התנועה לצאת לשליחות נוספת בארצות הברית. הרעיון לא התקבל בהתלהבות על ידי סבא שלי, בעיקר בשל העובדה שהיו לו באותה עת כבר שני ילדים, דוד גיורא שהיה בן שבע ואימא שלי, אורנה, שנולדה רק שנה וחצי קודם לכן. אך "דין התנועה" הכריע, וב-17 בספטמבר 1945 עלה סבא בפעם השלישית על האנייה לניו יורק, לתחילתו של מסע ארוך שיעבור גם בנמלים של אלכסנדריה ונאפולי. סבא יצא לשליחות לבדו, כאשר המשפחה עתידה להצטרף אליו רק שנה לאחר מכן.

כך הוא מתאר את היציאה מנמל חיפה בארץ ישראל, במכתב שנשלח מהנמל באלכסנדריה:

"יקיריי, היום החשיך ומבלי שים לב זזה האנייה ונתגלה המראה הנהדר הידוע של חיפה בלילה: מהים, מדרון הר רחב משובץ באלפי אורות מבריקים כיהלומים על רקע שחור, ולאט לאט התחיל הכול להיעלם, ועוד מעט הזרקור שבקצה הכרמל נעלם וכבר לגמרי נותקתי מהארץ, ויש הרגשה, שדומני עוד אף פעם לא הייתה לי בנסיעותיי הקודמות. הרגשתי שניתק בי איזה חוט, כי אלפי נימים קושרים אותך למקום שנעלם עכשיו מעינייך. מה זה בדיוק? אישה, ילדים, משק, מולדת, על כל מה שצפון במושג זה, ובשעה זו מתחיל להתברר לך מה זו מולדת ומה מקשר אותך אליה".

הדיונים בניו יורק על תכנית החלוקה נפתחו כבר במאי 1947. סבא שלי אמנם התעניין בהם מידי פעם, אבל נראה שהוא קצת התייחס אליהם כמו משחקי העונה הסדירה ב-NBA. כך הוא מתאר את הנעשה באו"ם במכתב לעין השופט ב-8 במאי 1947:

"עצם הפרוצדורה מחפירה ממש, ונופלת בהרבה משיחת קיבוץ גרועה… ערעורים על גבי ערעורים, מחזירים לוועדה, הוועדה מחזירה למליאה, הכול כרצון הערבים ותומכיהם הבריטים והאמריקאים. עוד ירבו ימי הישיבה ועוד נהיה עדים למחזה המעניין הזה. מעניין מאוד אילו זה לא היה נוגע לנו כמחותנים…".

יונה ינאי לוחץ את ידו של חיים וויצמן, במהלך ביקורו של זה בקיבוץ עין השופט (באותה עת בג'וערה) ב-31 במאי 1938

*

על אף שהעונה הראשונה של הכדורסל המקצועני באמריקה החלה בשנה זו (והניקס כמובן כבר היו די גרועים), את סבא שלי העסיק בעיקר הבייסבול. בשבוע הראשון של אוקטובר 1947 התקיימה  ה- "Subway Series", גמר ליגת הבייסבול בין הברוקלין דודג'רס לניו יורק יאנקיז. באותו השבוע גם התחילו להתחמם העניינים באו"ם, וסבא שלי כותב בגאווה,כי למרות עומס התיירים שיצר הוורלד סירייס, הוא הצליח להשיג חדר במלון בניו יורק למרדכי בנטוב, שבא לקדם מטעם התנועה את המדינה שבדרך.

גם בבית המשפחה עצמה, לצד ענייני האו"ם, לא הפסיקו לעסוק בבייסבול. כך כותב סבא שלי ב-3 באוקטובר 1947 לחברי הקיבוץ בעין השופט:

"ומכיוון שהזכרתי בייסבול, הרי ידוע לכם שאשתקד אפילו הפסיקו את ישיבת מועצת הביטחון כי האמריקנים רצו ללכת למשחק… …תארו לכם את בן גוריון ושרתוק הולכים למשחק כדורגל באמצע היום, בתוך ימים סוערים… ואצלי בבית שמח בעניין הבייסבול. גיורא הפך משוגע לעניין, כדוגמת כל האמריקנים. כל מעייניו נתונים למשחקים ולשחקנים – חס וחלילה אם יאחר את שעות המשחק המשודרות ברדיו, כי אז מובטח לנו מצב רוח לכל היום. ועתה לאחר שה"דודג'רס" הפסידו פעמיים ברציפות, התחרבנו בלשון הארץ, הרי גיורא שרוי באבל של ממש. טוב שהיום הם קצת הצליחו, כששיחקו אצלם בבית, בברוקלין".

*

בסוף היאנקיז הארורים ניצחו את הסדרה 4-3, אבל לפחות בסדרת הפלייאוף שהתנהלה באומות המאוחדות נראה לי שסבא רווה יותר נחת. כמו אוהדים שמגיעים רק למשחקי הפלייאוף, הוא התייצב באולם בלייק סאכסס ב-26 בנובמבר 1947 וכתב:

"במשך כל הישיבות לא ביקרתי בלייק סאכסס, והסתפקתי בידיעות שאחרים מסרו לי. אך משהתקרבו ימי ההכרעה באו"ם לא גברתי על יצרי והלכתי ביום רביעי  אחה"צ לישיבה שחשבנו שתהיה האחרונה. המונים צבאו על שער הפארק המוביל לאולם הישיבות… ….השוטר הניו יורקי שעמד ליד הדלת ושמר על תור הנכנסים שאל מה כל ההתקהלות היום. כשאמרתי לו שזהו יום ההכרעה בשאלת חלוקת הארץ, הסתכל עלי כתרנגול בבני אדם, וזה למרות הכותרות הצעקניות והרעשניות בכל העיתונים. באולם היתה מתיחות של "נעילה" – מתקרבים להצבעה לאחר שהיו"ר הכריז כי הוויכוח נגמר. כל אחד מצטייד בעיפרון ותכנית נוספת של סדר הישיבה של הצירים. נדמה לי שהאוויר נעשה כבד, הלב הולם ואין הדבר דומה לשמיעה ברדיו. הישיבה באולם מותחת כל עצב, ואין מבחינה זו הבדל בין נלהבי החלוקה ובין האדישים או אלה שמוכנים לקבל את זה כנדון לתלייה שמורידים אותו מהחבל. כולם מתוחים והולם הלב דומה ושווה אצל כולם. כאן אתה רואה במו עינייך כי מול תכנית החלוקה עומד מחנה אויב ששופך קיתוני רעל. כאן אתה רואה את כל התמרונים, "סחר הסוסים" המתארגן פה, קניית קולות וכו'… …דוחים את ההצבעה ל-24 שעות."

ההצבעה נדחתה. ניסיתי לחשוב למה זה דומה בעולם הספורט. אולי לגשם בשעות הלילה במשחק בווימבלדון או לתיקו בגביע האנגלי שגורם למשחק חוזר. בכל אופן, ביום חמישי, ה-27 בנובמבר 1947התקיימה ארוחת חג ההודיה ובדיון ביום שישי מציע הציר הצרפתי דחייה נוספת של 24 שעות. הדחייה מתקבלת.

*

סבא שלי מחליט ללכת  שוב לאולם בלייק סאכסס, ביום שבת ה-29 בנובמבר 1947. הפעם כנראה היתה תחושה של"משחק 7 בגמר הפלייאוף", וסבא יונה לא היה מוכן להתפשר על שמיעה ברדיו.

וככה הוא מסכם את מהלך האירועים במכתב שהוא כותב ב-2 בדצמבר 1947, מקרון הרכבת המפוארת "שרביט הכסף" בדרכו לביקור בקובה (עם קיצורים שלי):

"הישיבה התחילה בדיוק 24 שעות לאחר הדחייה – ב-4:21 בצהריים.
שוב התקהלות רבה. משמר חזק בכל מקום, ואני בין המאושרים. יש לי כרטיס.
…נכנס היו"ר. הישיבה מתחילה. הזרקורים מופנים לנואמים. האוויר נעשה כבד. יש חשש שהערבים יצליחו לדחות.
…עולה מרשל ג'ונסון ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים דוחה את הצעת הערבים. נשארו עוד כמה רגעים עד שיביאו את הטקסט המתורגם והיושב ראש נותן את רשות הדיבור לגרומיקו. הוא דוחה באופן מוצלח את הצעת הערבים.
היו"ר מסביר את כללי ההצבעה: כל המחייבים אומרים Yes וכל השוללים: No. והנמנעים? הרי תמיד יודעים מה להגיד. הקהל מחייך. לפי סדר האלף בית הוא קורא בשם כל ארץ וארץ. מחיאות כפיים סוערות מהקהל. היושב ראש מבקש מהקהל שלא להפריע – הקהל שברובו יהודי נמנע מלהגיב… …היו"ר מכריז על התוצאות. היהודים מתנשקים, לוחצים ידיים: "מזל טוב" ואצלי השמחה מהולה בחרדה. אני יושב ליד ציפורה בנטוב. אך למרות החרדה, אין לתאר את השמחה: כן! הערבים נחלו כישלון חרוץ, זה ברור!
רבים, ביניהם אני עבדכם, רצנו לטלפונים להודיע מי לאשתו, מי לאימו ומי לידידו.
…הסתכלתי האם יש תורן פנוי לדגל בין כל דגלי האו"ם. לפי שעה כולם תפוסים, אולם בוודאי הדבר יסודר בבוא הזמן".
*

באפריל 1948, יעלו סבא, סבתא הדוד גיורא ואימא שלי אורנה על האונייה בדרכם חזרה לארץ ישראל.מסביב לשולחן ליל הסדר שארגן סבא על האונייה, הוא אמר בין היתר את הדברים הבאים:

"פנינו לשלום, לבניין, ליצירה ואחוות עמים, אך מול רצונו של עם קשה עורף, למוד ניסיון אשר גמר אומר לצאת מעבדות לחירות, תתנפץ כל מזימה. בימי אופל אלה, בעוד מאות אלפי אחינו מאחורי גדרות תיל, בעוד נרקמת המזימה להכרית את תקוות תחייתנו, בעוד חברינו עומדים על חומת מגן היישוב, נאזור כוח ממורשתנו העתיקה וממעשי הגבורה של ימינו אלה, ונכריז קבל עולם – עוד לא עבדה תקוותנו!"

***

מדינת ישראל כידוע לכולכם, קמה מספר ימים לאחר מכן, בה' באייר 1948. סבא ומשפחתו חזרו לגור בקיבוץ עין השופט,  אך הקשר עם ארצות הברית ובעיקר עם העיר ניו יורק לא נפסק. סבא המשיך להתכתב באופן תדיר עם משפחה, חברים, אנשי רוח ורבנים בארצות הברית.

סבא יונה היה ציוני אדוק עד יום מותו בשיבה טובה בשנת 1998, אך היה לו קשה להשלים עם הכיוון שאותו לקחה מדינת ישראל לאחר 1967 וחוסר המוכנות להתפשר על גבולותיה.  לאחר בחירתו של בגין ב-1977, כתב סבא לידידו הרב הרפורמי בשיקגו חיים פרלמוטר:

"אני שוב נזכר במה שוויצמן אמר לנו בפגישה פרטית (בניו יורק) ב-1945. הוא אמר שהוא מאמין שהקב"ה יקיים את הבטחתו לעם ישראל, אבל לקב"ה יש זמן אין סופי, ואילו לו כבן תמותה, אין זמן, ולכן הוא מסתפק בחלק מההבטחה האלוהית. והדברים נכונים גם היום עוד יותר. הגדה המערבית מיושבת על ידי ערבים, ואין לנו מקום ואין לנו רצון ואסור לנו לשלוט בהם."

במרץ 1984 כתב סבא יונה לרב פרלמוטר שוב על נושא זה:

"אין שום סיכוי שתהיה מדינה יהודית כאשר אנחנו נשלוט ביהודה, ובשומרון יהיה רוב ערבי. המעמד של כובשים, יהיו נאורים כאשר יהיו, יוצר נורמות חדשות של התנהגות. ואנו נהפוך לאט-לאט לכובשים, וככל שההתנגדות תהיה חזקה יותר יגדל הצורך לדכא ביתר תוקף את הערבים המצויים תחת שלטוננו, וזה ישחית את הנפש היהודית ולא ירצו לבוא אלינו מלבד תומכי כהנא."

האם עוד אפשר בכלל לחלק את הארץ הזאת?  האם יש מקום לאופטימיות? על כך בהזדמנות ובפלטפורמה אחרת.בינתיים,  חשבתי שצריך לנצל את תאריך זה, כ"ט בנובמבר, כדי להגידתודה לדור המייסדים שהקימו את מדינת ישראל. אנחנו נוהגים לבקר אותם על דברים רבים, לעיתים אפילו בצדק, אבל מנהיגי הדור ההוא התנהלו בתבונה רבה במהלכיהם מול אומות העולם, תבונה שיש לי ספק רב אם עדיין קיימת בקרב הנהגת הדור הנוכחי.

"הקהילה המדומיינת של מיליונים נראית מציאותית יותר כנבחרת בת אחד-עשר שחקנים בעלי שם" (אריק הובסבאום, 1990).

ב-13 למאי 1990 באצטדיון מקסימיר שבקרואטיה, בעיטה אחת, של שחקן כדורגל אלמוני יחסית עד אז, לכאורה שינתה את ההיסטוריה לעד. הבעיטה אמנם התרחשה במסגרת משחק כדורגל או מה שהיה אמור להיות משחק כדורגל, אך היא לא הייתה בעיטה בכדור. זבונימיר בובאן בעט בשוטר במהלך אחת המהומות האלימות שידעה אירופה עד אז במסגרת ספורטיבית. המשמעות של האירוע האלים על עתיד האזור בו התרחש, לפחות על פי קרואטים רבים, חרגה מכל סקאלה של השפעת ספורט על ההיסטוריה של אזור כלשהו בעולם. אם תשאלו את הקרואטים שהשתתפו במהומה ולאחר מכן במלחמה עצמה, לא תמצאו צל של ספק בכך שהמהומות היוו ירית פתיחה למרד נגד הסרבים. בזיכרון הלאומי הקרואטי המהומות שהתרחשו במקסימיר מקבילות בחשיבותן לכיבוש הבסטיליה הצרפתית.

אך האם המהומות באמת היוו אות לפרוץ המהפכה הקרואטית או שמא ההיסטוריה הייתה נכתבת באותו האופן בדיוק גם לולא קרו? בין אם מהומות מקסימיר השפיעו באופן אובייקטיבי על מהלך העניינים ההיסטורי ובין אם לא, אין זה מקרי שחבית הנפץ היוגוסלבית התפוצצה דווקא במשחק כדורגל.

כאשר כדורגל וזהות לאומית נפגשים

בין שלל הזהויות הממלאות את חיינו בעידן הפוסט מודרני, קשה להזדהות באופן מוחלט עם אחת מהם. אצל אוהד הכדורגל הפנאט, הזהות עם מועדון הכדורגל אותו הוא אוהד מתעלה על כל שאר הזהויות בחייו והיא הדומיננטית מבניהם. כאשר הזהות הזו משתלבת עם זהויות קולקטיביות נוספות כמו זהות לאומית או דתית, הזהויות הללו אפילו יחזקו אחת את השנייה. קבוצת הכדורגל של ברצלונה מהווה סמל מובהק בזהות הקטלונית, סמל המתנגד לכיבוש הספרדי עליהם. קבוצת הכדורגל סלטיק מהעיר גלזגו מהווה מרכיב חשוב בזהות הקהילה האירית-קתולית שבסקוטלנד וביציעי סלטיק-פארק ניתן לשמוע עד היום קריאות עידוד למחתרת האירית.

כבר כשנקבעה חוקה רשמית למשחק הכדורגל בתחילת המאה ה-20, החלו נבחרות בין לאומיות לשחק בינן לבין עצמן ונעשה בהן שימוש לביטוי וחיזוק זהות לאומית. מאז, כל ספורטאי שמייצג את הלאום מהווה ביטוי לקהילה המדומיינת אליה הוא משתייך, ובתור שגרירי לאום מצופה מהם לעורר גאווה בלאום. הקהל, בהיותו קהל אקספרסיבי, שמנהל דיאלוג בינו לבין עצמו, עם השחקנים במגרש ועם אוהדי הקבוצה היריבה, הופך בעצם למין סמל בעצמו של אותו לאום. כך מאשש האוהד בצורה קולקטיבית את המחויבות שלו לערכים שמייצגים את הזהות התרבותית שלו. הניצחון הספורטיבי בצורה זו מתגבש להישג שבו כל הלאום זכה ביחד, למרות שמלבד השחקנים על הדשא איש לא השתתף בתחרות עצמה.

הכדורגל הוא ספק של אירועים הרואיים לאומיים שכאלה. כך היה שברבע גמר גביע העולם ב-1986 ניצחה נבחרת ארגנטינה את נבחרת אנגליה, והאומה הארגנטינאית ראתה זאת כנקמה על ההפסד במלחמת פוקלנד שהתרחשה ארבע שנים קודם לכן. עבור הארגנטינאים המשחק היה שדה קרב מטאפורי בו נקמו באנגלים על ההפסד בשדה הקרב האמיתי. בשביל האוהד הפנאט, שדה הקרב במגרש הכדורגל הוא לא מטאפורי בכלל וחשוב באותה מידה. תופעה זו יוצרת בעיה במדינות בהם ישנו סכסוך אתני. יוגוסלביה של 1990 היא מדינה שכזו.

קצת היסטוריה

יוגוסלביה הייתה מדינת מוכת משברים. משברים אלו סבבו בדרך כלל סביב ציר מרכזי אחד, שנע בין אמון לחוסר אמון במשטר היוגוסלבי הריכוזי מידי לטענת רבים. סרביה, שבה נמצאו רוב מוסדות השלטון, ריכזה את מרבית הכוח הפדרלי בידיה, וכך נוצר מצב שלעם הסרבי היה כוח פוליטי רב יותר מעמים אחרים בפדרציה. קרואטיה לעומת זאת, הייתה האזור העשיר יותר בפדרציה הסוציאליסטית ותמכה ברעיון של מתן אוטונומיה רחבה יותר לכל הרפובליקות.

בשנות ה-80' הגיעה לשיא המתיחות בין העמים השונים בפדרציה וכנגד השלטון הסרבי הריכוזי. באותו עשור התרחשו מהומות נגד השלטון הסרבי ועוררו גל לאומנות חריף בסרביה ויוגוסלביה כולה, ובעצם העלו את השאלה- האם המשטר הפדרלי יכול באמת להחזיק את כל העמים הללו ביחד? בזמן שבשאר הרפובליקות נבחרו מפלגות לא קומוניסטיות לראשונה מזה כמה עשורים, המפלגה הקומוניסטית הסרבית רכבה על גלי הלאומנות השוטפים את המדינה וביססה את כוחה בזכות הרעיון של 'סרביה הגדולה'.

ב-1989 תופס פרניו טוג'מן את השלטון ברפובליקה הקרואטית ומכריז כי קרואטיה היא אוטונומיה שתפעל עצמאית בתוך יוגוסלביה. סלובודן מילושביץ, נשיא סרביה, מתנגד לכך בתוקף והמתחים בין הרפובליקות מביאים לצמיחת תנועות לאומניות בשני הצדדים. המיעוט הסרבי שחי בתוך קרואטיה חרד לגורלו נוכח המצב החדש ומנגד הקרואטים חרדים מעודף הייצוג שיש לסרבים בתוך גופי הממשלה השונים, כולל המשטרה שמשחקת תפקיד חשוב במהומות. על רקע אירועים אלו, נפגשו ב13 למאי 1990 דינמו זאגרב הקרואטית והכוכב האדום בלגרד הסרבית לאירוע שהיה אמור להיות משחק כדורגל.

המהומות, הבעיטה והמלחמה

ביוגוסלביה, כמו בהרבה מדינות אחרות, נעשה שימוש במועדוני כדורגל כערוצים להעברת השפעה פוליטית. הקשר הזה מביא לזיהוי מועדוני כדורגל עם דעות פוליטיות, כמו הכוכב האדום שנקשרו לקומוניזם, אך בראש ובראשונה ללאום הסרבי. הזהות הסרבית כל כך דומיננטית במועדון שהוא קיבל לשורותיו באותה תקופה שחקנים סרבים בלבד. מנגד, ניצבת דינמו זאגרב הקרואטית שמשחקת את אותו תפקיד זהותי עבור הקרואטים. ארגון האוהדים שלה (Bad Blue Boys) והארגון של הכוכב האדום (Delije) היו הביטוי המובהק ביותר ללאומנות אצל כל אחד מהצדדים והשתתפו במלחמה עצמה לאחר מכן. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא מיליציית "הטיגריסים של ארקאן", מיליציה סרבית אשר הורכבה כולה מחברים בארגון ה-Delije והשתתפה במלחמת האזרחים היוגוסלבית. בכך חבריה ביטאו וקיימו הלכה למעשה את ההזדהות שלהם כאוהדי הכוכב האדום וכסרבים, שתי זהויות שהם זהות אחת מבחינתם. ארקאן, מנהיג המיליציה וה-Delije, הוכרז כפושע מלחמה בתום המלחמה ונתפס כגיבור בעיני לאומנים סרבים רבים.

על רקע הערפל הפוליטי בפדרציה נפגשו שתי הקבוצות המעוטרות ביותר ביוגוסלביה למשחק צמרת. המתח הורגש באוויר ברחובות העיר הקרואטית עוד לפני המשחק ומהומות קטנות החלו לפרוץ בסביבת האצטדיון. המהומה האמיתית פרצה בתוך כותלי האצטדיון, אך עוד לפני שנבעטה בעיטה ראשונה בכדור. מעט האוהדים הסרבים של הכוכב האדום שהעזו להגיע לגוב האריות הקרואטי בתקופה שכזו, קראו בגנות האומה הקרואטית, ולאחר חילופי דברים, כיסאות ואבנים, פרצו שני ארגוני האוהדים את הגדרות המפרידות בין היציעים והחלו שואטים זה לעבר זה. למעשה ה-B..B.B היו כה להוטים לשבור את הגדר המפרידה בינם לבין המגרש עד כי חלק מהיציע שלהם קרס תחת הלחץ. אלו ששרדו את הקריסה נתקלו בכוחות המשטרה שנכחו במקום. כאמור, המשטרה בקרואטיה הייתה מורכבת בעיקר מסרבים והחלה להכות את הקרואטים על מנת לדחוק אותם חזרה ליציע שלהם.

זבונימיר בובאן, קפטן דינמו זאגרב, לא יכול היה לעמוד מנגד למראה שוטר החובט באוהד קרואטי והחליט לעשות מעשה שייחקק לעד בזיכרון הלאומי הקרואטי. בובאן רץ לעבר השוטר ובעט בו בפניו. בובאן לא התנהג כך בגלל שנסחף אחר האספסוף. הוא היה לאומן מהסוג הרומנטי ומאמין הדוק בנראטיב הקרואטי- "הייתי שם, פרצוף מוכר שמוכן להקריב את חייו, הקריירה שלו ואת כל מה שהתהילה יכלה להביא. הכול למען אידאל אחד, מטרה אחת, המטרה הקרואטית". מאותו היום בובאן הפך לגיבור לאומי בקרואטיה וארגון ה- B.B.B. תיפקדו כשומרי הראש שלו. מנגד, הממשל היוגוסלבי השעה אותו לחצי שנה מכדורגל והוגש נגדו כתב אישום פלילי על תקיפת שוטר.

חשוב לציין, כי המהומות שודרו בשידור חי ברחבי יוגוסלביה שכן האירוע היה אמור להיות משחק בין שני המועדונים המעוטרים ביותר במדינה. עשרות אלפי יוגוסלביים מהרפובליקות השונות צפו והאזינו מבועתים וחרדים לגורלם. לאחר המשחק טוג'מן החל במדיניות ה"קרואטיזציה" והורה בין היתר על הוצאת סרבים ממוסדות ציבור והמשטרה. המיעוט הסרבי בקרואטיה הפך בזמן קצר ממיעוט עם כוח פוליטי גדול למיעוט ללא זכויות והכריזו על עצמם כמדינה סרבית עצמאית בתוך השטח הקרואטי. טוג'מן כמובן לא שתק אל מול הפרת הריבונות הקרואטית והחל בניסיונות כיבוש של האזור הסרבי, אך נתקל בכוחות חיל האוויר היוגוסלבי. כלומר, הצבא היוגוסלבי הפדרלי החל לתקוף את הצבא הקרואטי כאשר הוא עדיין חלק ממדינתו.

ביוני 1991 קרואטיה מכריזה רשמית על עצמאותה ופורצת מלחמת האזרחים היוגוסלבית שתיגבה 140,000 הרוגים. הצבא היוגוסלבי אט אט מתפרק מכיוון שכל הרפובליקות מתחילות להילחם כנגד הסרבים על עצמאותם, עובדה שנתנה מקום משמעותי למיליציות למיניהם כמו המיליציה של ארקאן. עד סוף המלחמה ב-1995 תשתלט קרואטיה בחזרה על כל השטחים הסרבים שבשטחה ותוכר כמדינה עצמאית.

המהומות והבעיטה כסמל קרואטי לאומי

אנדרטה לזכר ההרוגים במלחמה ניצבת מחוץ לאצטדיון מקסימיר שבקרואטיה ומספרת את הסיפור של המהומות כחלק מהנראטיב הקרואטי. על האנדרטה כתוב "עבור כל אוהדי דינמו אשר התחילו את המלחמה ב-13 במאי 1990, וסיימו אותה בהקרבת חייהם למען המולדת הקרואטית". האמת כנראה פחות רומנטית ממה שאוהדי דינמו רוצים לחשוב. המצב הפוליטי-חברתי הדרדר ביוגוסלביה בגלל פוליטיקאים והם אלו שהחלו את המלחמה עצמה. התפקיד של המהומות בהשתלשלות העניינים הוא שהם שודרו בשידור חי לכל היוגוסלביים ונתפסות כנקודת שבר שאין חזור ממנה. האנדרטה משמשת כתזכיר למה שקרה וכהשראה לדורות הבאים ובעצם מצביעה על התפקיד שהמהומות משחקות בזיכרון הלאומי הקרואטי.

הבעיטה של בובאן זוכה למעמד מיתי בקרואטיה. ציורי גרפיטי המתארים את הבעיטה בשוטר מפוזרים ברחבי המדינה, כמו גם פסלים של בובאן עצמו. בובאן צוטט אומר "קרואטיה היא הסיבה שאני חי, אני אוהב את קרואטיה כפי שאני אוהב את עצמי, אני מוכן למות למען קרואטיה". הבעיטה לא נתפסת כבעיטה בשוטר, אלא כבעיטה בסמלי הלגיטימציה של השיטה הפדרלית. בעיני קרואטים רבים לא רק שהבעיטה התחילה את המלחמה, היא החייתה את האומה הקרואטית מחדש. כך הפך בובאן לגיבור מלחמה, מבלי שהשתתף במלחמה.

הקרקע לעימות אתני-לאומני הייתה מוכנה ומשחק הכדורגל רק היווה טריגר לקרב שהיה מתרחש במוקדם או במאוחר. הכדורגל שיחק תפקיד מרכזי כאן מכיוון שבשביל אוהדים רבים שדה הקרב המטאפורי על המגרש הוא לא מטאפורי בכלל. הזהות הלאומית שלהם מתבטאת דרך פרקטיקת האהדה שלהם למועדון  הכדורגל, שמבחינתם מייצג גם את הלאום כולו. בפועל, כנראה שהמהומות לא השפיעו על המלחמה כמו שאוהדי דינמו רוצים להאמין. המלחמה הייתה בלתי נמנעת, אך קשה להתווכח עם היות המהומות והבעיטה סמלים בזיכרון הלאומי הקרואטי.

ואז, כשהוויכוחים על המחיר של אלכסיס, מידת התאמתו ליונייטד, ומי יפגע עם יגיע, וגם האם מוריניו שוחח איתו והסביר לו לאיזה עמדה יגיע, האם יקבל את מספר 7, האם הוא מוסר ב78% אחוז כשהוא משחק בשמאל ואם הוא יעזור לרווח את המגרש או יקטין אותו יותר וכיו"ב.

פתאום, נהיה סדר.

*

הסוכן של מחטריאן, אחד מינו ריאולה הסביר שהכל ייסגר כשהשחקן שהוא מייצג והסוכן של אותו שחקן, אחד מינו ריאולה, יסכימו למעבר לארסנל. העסקה היא לא חלק מעסקת סנצ'ס, ראיולה לא עובד ככה, עסקת סנצ'ס היא חלק מעסקת מחטריאן, כמובן, הרמז פה מאוד ברור. אם אתם רוצים את אלכסיס, נא ליצור קשר, אני בוילה של קאפון במיאמי.

וזה ממלא אותי אושר.

*

ראיולה הוא מבחינתי, הדמות הכי רומנטית בכדורגל העולמי. בזמנים בהם מועדונים משפחתיים הופכים לקונצרנים עסקיים קרים ומנוהלים על ידי חליפות מטונפות כמו וודוורד – מינו ראיולה הוא קרן שמש.

הוא האח הגדול במשפחה נפוליטנית, והשם שלו לקוח מספר של פרנטה.

הוא יכול להיות דמות בסופרנוס או בסנדק ויכול לעשות עסקים עם האחים סולארה בפיצריה המשפחתית בסטרדונה ובאותו זמן לטלפן לוודוורד ולקבל בדיוק את מה שהוא רוצה.

*

שום אלגוריתם בפוטבול מנג'ר לא יכול לשקלל את ההשפעה שלו על המחיר ועל השחקן.

כל הופעה שלו בעיקר עם טי שירט ומכנסיים קצרים וזקן לא מגולח היא סטירה לחליפות לפרשנים, סטירה לכל הסטטיסטיקאים שמנסים לשכנע את עצמם שכדורגל זה בייסבול.

היא סטירה לדיוני הטיקי טאקה הגגאן פרסינג.

בסוף זה הרבה יותר דומה לפיצריה. תנוחו.

לפעמים נדמה, שהשמש תשקע לעד,

ורוג׳ר פדרר יפציע במקומה, ויעלה, ויזרח אל העולם,

חובט במיתרי האור, מחזיר את קרני השמש אל מקומם,

אל הסדר הקוסמי הקיים.

לפעמים נראה, שהארץ תידום מלכת,

שאריסטו ותלמי יפרצו מְשאוֹל מתים,

שהכנסייה תעקוֹד עולם לִשקרים, ורק אז,

ככוכב נועז ענק, יבוא וינוע הבורא נפלאות, המשכיח עוולות,

וישיב תבל לשבילה וכדור זעיר למסלולו.

לעיתים נִגלֶה, שאטלס פסק ממלאכתו,

שהרקולס נח מעמלו, שסיזיפוס עצר סבלו,

ורק רוג׳ר, עוד ממשיך עבורם, לשאת ולעמוס עולם,

לגלגל בזיעת אפו הכביר, כדור אחר כדור,

מעלה ומטה מעל רשתו המפורזלת של הפייסטוס,

לבדו מול זאוס המבריק והנורא.

לעיתים אולי, מתגלה, מתדמה,

שרוג׳ר הוא רכס הרים בעבים, טבע אלוהים, אל בין אלים,

סיזיפוס נאצל שצר עולמו כעולם חבטה

ומהוללה דמותו כיציר אגדה.