כמו סרט של אינגמר ברגמן באחת בלילה בסינמטק, אחרי ארוחת טעימות במסעדת מישלן שכוללת מנות כמו רביולי סלק עם קציפת חצילים, משחק הגמר הציג שתי קבוצות איכותיות ששיחקו ברמה גבוהה ביותר. הבעיה היא שבסופו של ערב כזה, אני לפחות, הולך לישון רעב.
משחק גמר הסופר ראגבי אתמול היה איכותי מבחינת רמה ותחרותיות. למרות תוצאת הסיום בהפרש גדול, 19:3 לטובת הקרוסיידרס (הניו זילנדים ירום הודם, הפייבוריטים הנצחיים, מלכי האנדלים) הרי שזה לא הלך להם בכלל בקלות. היה משחק קשוח מאוד עם הגנות חזקות ותיקולים אימתניים. אז איך זה שיצאתי מאוכזב? הסיבה היא שקיוויתי לאחד משני דברים שלא קרו. התקווה הראשונה היתה להפתעה נעימה בצורת ניצחון של ההגוארז שהייתה מזעזעת את עולם הראגבי מבואנוס איירס עד יפן. האופציה השניה בחלומותי, היתה משחק מלא דמיון ויכולת מלהיבה של הקרסיידרז עם ניצחון שהוא הצהרת עליונות של טכניקה, יכולת ויצירתיות, שמסתיים בניצחון מוחץ של הקרוסיידרז. תמים שכמותי, בשביל משחק יצירתי ומלהיב, כנראה שהיה צריך ניצחון של ההוריקאנס בחצי הגמר בשבוע שעבר. הקרוסיידרז הם לא כאלה. הקרוסיידרז הם מכונה. הקרוסיידרז הם מכבש. הם הולכים ישר, בשיטה שלהם ולאט לאט רומסים ומשטחים את כל מה שניקרה בדרכם. מרשים מאוד אבל פחות מלהיב.
*
לפני המשחק, חשבתי שיהיה מעניין לראות איך החבורה מקרייסטצ'רץ' מתמודדת עם סגנון המשחק של היגוארים שפירק את הבראמביז לגורמים רק לפני שבוע. הארגנטינאים שיחקו בשבוע שעבר משחק בעיטות חכם שהעביר את המשחק שוב ושוב לתוך השטח של האוסטרלים ויחד עם ההגנה המצוינת שלהם עם תאקלים שלא לוקחים שבויים, הם נטרלו לגמרי את משחק ההתקפה היצירתי של הבראמביז. כשאין לך כדור בעמדות התקפיות, קשה מאוד להיות יצירתי ולצבור ביטחון במשחק מסירות מתוחכם.
הסיבה שחשבתי שזה עשוי להקשות על הקרוסיידרז היא שזה בדיוק סגנון המשחק שהקשה בשנים האחרונות על האול בלאקס כשהוא בוצע ברמת ביצוע גבוהה כמו למשל על ידי האירים, האנגלים ואפילו הדרום אפריקאים לפני שנה. כשראיתי את הארגנטינאים בחצי הגמר עבר לי בראש שהם ממש אימצו את סגנון המשחק האנגלי. המון אומץ וכוח, משחק מבוקר ובעיטות שמעבירות את כובד המשחק לשליש המגרש האחרון של היריב. גם הוולשים שיחקו בצורה דומה בשש האומות האחרון למיטב זיכרוני. כשהסגנון הזה מגיע יחד עם בועט פנדלים איכותי, הרי שהלחץ שמתבטא בפנדלים מומר במהירות לנקודות על הלוח. האול בלאקס התקשו לדעתי בשנה ומשהו האחרונות עם סגנון משחק כזה, כי הם התמכרו למשחק הפתוח על כל המגרש שהפך לסימן ההיכר שלהם. משחק שבו שחקנים פנטזיסטים כמו באודן בארט ודמאיין מקנזי פותחים הזדמנויות לווינגרים בסגנון יואנילפתוח מבערים ולשרוף את המגרש. הניו זילנדים בעצם שיחקו בסגנון שהוא כמעט כמו ראגבי שביעיות מכל מקום במגרש. המטוטלת של הסגנון עברה לקצה הסקאלה של המתח בין טריטוריה לפוזשן כשהפוזשן הופך להיות הדבר החשוב ביותר מבחינת הניו זילנדים. שנה וחצי אחורה היה ניתן לראות גם לא מעט נבחרות אחרות מנסות לשחק ככה. רמז לכך שהמטוטלת מתחילה לזוז לכיוון השני היה ניתן לראות בניצחון האירי על ניו זילנד בסתיו שעבר. האירים ניצחו את המשחק בקרב חפירות קשוח ולא איפשרו לניו זילנדים שום מצב שממנו אפשר בכלל לפתח משחק פתוח. הם פשוט חנקו את המשחק ולא איפשרו מרווחים מיותרים. הניו זילנדים מצדם, לא הצליחו לצאת מתוך הדוגמטיות של פוזשן כמעט בכל מחיר. התברר שגם כשאתה מתעקש על יצירתיות ומשחק פתוח, אתה עדיין עקשן.
*
אם אני מסתכל על הניצחון של הקרוסיידרז בגמר כאיזשהו מקרה בוחן לקראת אליפות העולם, אז יש סיכוי שההפסדים של הניו זילנדים בשנה ומשהו האחרונות, היו בדיוק מה שהם היו צריכים כדי להתעשת ולחשוב שוב על טקטיקה ואסטרטגיה. אני יודע שאני משליך כאן מרמת הקבוצה לרמת הנבחרת אבל אני חושב שכשהשחקנים המובילים של הקרוסיידרז הם סאם וויטלוק וקיירון ריד, בהחלט יש מקום להקבלה בין האול בלאקס לאלופה הגדולה של הסופר ראגבי. הראגבי אתמול לא היה מלהיב, גם קצת בגלל התנאים של המגרש הרטוב שהקשו על מסירות מתוחכמות, אבל בעיקר בגלל שהקרוסיידרז שיחקו משחק מאוד מבוקר ומסודר שבבסיסו ההנחה שהם פשוט יותר טובים. בכל המשחק הובקע טריי אחד בלבד (הארגנטינאים היו קרובים מאוד להבקעת טריי אחד לפחות, מה שהיה מגחיך אולי את הניתוח פה) אבל בזמן ששתי הקבוצות שיחקו משחק הגנה הרואי ומצויין, הרי שהקרוסיידרז לא נתנו שום פתח לחלוצים הארגנטינאים ולחצו את שחקני הקו מספיק ,כך שלא היה לבועטים של היגוארים מספיק זמן כדי להוציא בעיטות מספיק איכותיות לשטח הניו זילנדי. יותר מזה, היה נדמה שלקרוסיידרז תמיד היו מספיק שחקנים מאחור כדי לכסות את שטח המגרש מאחור. שוב ושוב ראינו את היגוארים מתחילים לייצר שליטה של כמה פייזים ואז מאבדים את כל המומנט הזה עם עוד בעיטה לא מוצלחת של מספר 10, שלא עמד בלחץ שהופעל עליו. הקרוסיידרס לא התפתו לקחת סיכונים מיותרים לאורך כל המשחק. הם בעטו שוב ושוב בעיטות אפ אנד אנדר למרחק קצר יחסית והפעילו לחץ עצום ברגע שהיגוארים תפסו את הכדור. ככה בשיטה של עוד דונם ועוד כבש, הם לחצו את הארגנטינאים ולא נתנו להם לפתח את משחק הבעיטות שלהם.הלחץ המתמשך גבה בסופו של דבר מחיר בצורה של פנדלים. בניגוד למה שהתרגלנו לראות, למעט פעם אחת, הקרוסיידרז לא בעטו פנדלים לחוץ קרוב לקו הטריי בשביל סיכוי לטריי, אלא הסתפקו בשלוש נקודות. זו טקטיקה שכמעט לא נשמע עליה בשנים האחרונות בניו זילנד. הגישה הייתה שתמיד עדיף להיות חיוביים וללכת על הסיכוי לטריי ולשבע נקודות ולא להסתפק בשלוש. הקרוסיידרז נטשו את זה לגמרי לטובת שלוש נקודות קלות מהרגל האמינה של ריצ'י מואנגה פעם אחר פעם. הטקטיקה הזאת היא מחמאה גדולה ליגוארים ומראה שלקרוסיידרז היה המון כבוד אליהם וליכולת ההגנתית שלהם,אבל מעל לכל, היא מראה על מוכנות להתגמש טקטית ולשחק משחק מאוד מבוקר וכמעט "ראגבי של חצי הכדור הצפוני" רחמנא ליצלן.
*
הארגנטינאים יוצאים מהמשחק הזה עם המון גאווה כי הם עמדו כמעט שווים אל שווים מול הקרוסיידרז אבל הם גם למדו שיש רמת ביצוע שהיא עדיין מעל לכוחם כרגע. הקרוסיידרז הציגו עליונות לאו דווקא בפרמטרים ספציפיים. היגוארים לא נפלו מהם באיכות התאקלים, בסקראמס או בליינאאוטס. ליגוארים היה יתרון בטריטוריה ובפוזשן והניו זילנדים נאלצו לבצע הרבה יותר תאקלים במהלך המשחק, אבל הניו זילנדים לא ביצעו טעויות כמעט בכלל. הם היו מדויקים בכל פעולה וכל שלוש נקודות שנוספו על הלוח, הכריחו את היגוארים לקחת עוד יותר סיכונים ולהתנפץ שוב ושוב את מול החומה הבצורה של הקרוסיידרז. בסופו של יום, זהות המנצחת לא הוטלה בספק לאורך כל המשחק אתמול.
*
תקציר: