דרום אפריקה – ארגנטינה
כל עוד עולה הבוקר
כל עוד שרים הבוייקיז על שנה חדשה
כל עוד זה רק נגמר בעוד תבוסה 34:21 לספרינגבוקס בדרום אפריקה במשחק הראשון, 32:19 לארגנטינה בארגנטינה במשחק השני.
כמו חצבים בסתיו, כמו מכבי חיפה לים בספטמבר, הנה מגיע לו מבשר הסתיו החדש. הספרינגבוקס מגיעים עם שירים על התחלה חדשה רק כדי להתנפץ אל מול סלעי המציאות תוך שבועות ספורים. הסדרה, המצויינת כשלעצמה, מול אנגליה הביאה את הדרום אפריקאים לטורניר עם ביטחון שהפעם הם עלו על דרך חדשה.
כבר במשחק הראשון בדרום אפריקה התגלעו סדקים במשחק הדרום אפריקאי. הארנטינאים הפעילו לחץ הגנתי חזק שגרם לטעויות של הבוקס שתורגמו ליתרון של הפומאז 14:10במחצית. במחצית השניה חזרו הבוקס עם נחישות ונראה היה שהכושר של הפומאז לא עומד להם להמשיך בתצוגה ההגנתית של החצי הראשון. הדרום אפריקאים חזרו עם משחק יותר פשוט וישיר כשהם מסתערים שוב ושוב על ההגנה ושוברים את האדבנטג' ליין בכמה מטרים וכך גלים גלים שוחקים את ההגנה הארגנטינאית. הסגנון הזה של כתישה הוא לטעמי מה שהביא להם את ההצלחה מול אנגליה ושוב במשחק הזה (ונדמה לי מהמעט שראיתי מהליונס גם אצלם) אבל זה גם שורש המפלה שלהם במשחק הבא יחד עם הנטיה שלהם להיקלע לפיגור מוקדם יחסית.
במשחק החוזר בארגנטינה, הבוקס שבו לסגנון הכתישה אך הפעם הם מצאו הגנה הירואית של הפומאז. מה שהקל על הפומאז היה החד גוניות של הסגנון הזה. זה אמנם דורש מההגנה קשיחות אבל בסופו של דבר, כשאתה יודע מה השחקן הולך לעשות, וזה להיכנס בכל הכוח ולמחזר את הכדור, אז יותר קל להתגונן. כשהדרום אפריקאים גיוונו את המשחק לכיוון הקו, כולל בעיטות קרוס לעבר הווינג, הם החלו למצוא פתרונות להגנה הארגנטינאית אלא שזה היה מאוחר מדי כדי לחזור. כדאי לראות מה עושה ניו זילנד כששחקן שלה שובר את האדבנטג' ליין. מיד יש הצטרפות של שחקנים כאופציות מסירה ואז לך תגן מול זה, אבל על כך בהמשך.
הארגנטינאים יכולים להיות מרוצים, הם היו אמיצים בהגנה ובהתקפה, לא נתנו לבוקס זמן לחשוב יותר מדי וניצחו בצדק את המשחק. כבר אמרתי שלדעתי המטרות שלהם לטורניר זה ניצחונות בית על אוסטרליה ודרום אפריקה. התחלה מצויינת מבחינתם.
ארגנטינה מראה שאי אפשר לזלזל בה:
אוסטרליה – ניו זילנד
לכל זמן ועת לכל חפץ ואתא באודן בארט ושחט לוואלאביז 38:13 לאול בלאקס באוסטרליה במשחק הראשון 40:12 לאול בלאקס בניו זילנד במשחק השני.
השורה התחתונה היא שהוולוביז שוב הובסו על ידי הנמסיס שלהם. השורה השנייה היא שבמשחק השני האול בלאקס בהובלתו של באודן בארט (4 טרייז!) שחטו את חיות הכיס התמימות כמו דינגו בבית מטבחיים. אז מה נשאר? נשאר לטעמי לדבר קודם כל על המחצית הראשונה הטובה מאוד של הוולוביז במשחק הראשון.
הוולוביז פחות טובים מהאול בלאקס. בוא נכיר בזה מהתחלה. בכל זאת, הוולוביז פתחו את המשחק הראשון עם הגנה תוקפנית ומצוינת שגרמה לניו זילנדים להרבה שגיאות לא מחויבות. יתכן שלניו זילנדים גם היתה קצת חלודה להסיר שגרמה לטעויות האלה אבל אי אפשר לקחת מהאוסטרלים את הקרדיט על הלחץ שהם הפעילו. במחצית הזאת לטעמי נעשה עוול לאוסטרלים על ידי השופט בכמה מקרים. החלטות קצת שונות וכל הדינמיקה של המשחק ואולי גם המשחק השני היו עשויים להשתנות. בתחילה ביתרון 3:0 האוסטרלים חטפו כדור ויצאו להתקפה מסוכנת מאוד אלא שהשופט עצר את ההתקפה בטענה למסירה קדימה. ההילוכים החוזרים הראו שמסירה קדימה לא הייתה. אני לא יודע אם על פי החוקה הוא יכל למשוך את היתרון עוד זמן ואז להשתמש בשופט הטלוויזיה אבל בספורט שלמד כל כך יפה לנצל את הטלוויזיה כדי לאפשר למהלך למצות את עצמו ואז לבדוק מה באמת קרה, זו היתה החלטה מאכזבת מאוד. לא הרבה אחרי זה, האוסטרלים לחצו מטר מהקו הניו זילנדי כששחקן ניו זילנדי (ליאם סקוויר?) מנע את מיחזור הכדור בעבירה. השופט שרק לפנדל ועצר את המומונטום של אוסטרליה מטר מהקו. כרטיב צהוב? כלום. פנלטי טריי? נאדה. מייקל קופר, הקפטן האוסטרלי, מחא בקולניות בפני השופט אבל המשרוקית של השופט לא הוציא מנגינה של וולסינג מתילדה. לא הבנתי את זה בכלל. יכל השופט לא לשרוק ולתת לוולוביז למצות את המצב המצוין. החליט לשרוק? חייב להיות לזה תמורה עבור הקבוצה שנפגעה. הרי זו כל מהות השינוי שעבר הראגבי למשחק שוטף ומהנה יותר בעשורים האחרונים. כל הרעיון הוא שלא ישתלם לבצע עברות מקצועיות, אבל כנראה שכשאתה האול בלאקס החוקים הם אחרים. האוסטרלים נאלצו להסתפק בשלוש נקודות והובילו 6:0 עד השניות האחרונות של המחצית הראשונה אז יצאו האול בלאקס להתקפה והצליחו להבקיע טריי שגם בדרך אליו היתה מסירה שנראתה קצת קדימה. כמובן שאף אחד לא הלך לבדוק את זה עם שופט הטלוויזיה.
במחצית השניה האול בלאקס כבר חזרו מפוקסים והרגו את המשחק. במחזור הבא הם המשיכו באותה המגמה ופירקו את האוסטרלים. המחצית הראשונה הגרועה של האול בלאקס אל מול יתר השלוש המצויינות שלהם, דווקא מראה לדעתי את ההבדל בינם לבין שאר הנבחרות. כבר ציינתי למעלה את החד מימדיות במשחק הדרום אפריקאי. הניו זילנדים גם הם תוקפים מאוד חזק את האדוונטג' ליין אבל ההבדל הוא שברגע שהם עושים את זה הם מחפשים מסירה בראש ובראשונה. הם תמיד מחפשים תמיכה. הם תמיד מחפשים את השחקן הפנוי וכל הקבוצה עובדת מאוד קשה כדי לספק אופציות לשחק עם הכדור. ראו את הטריי הנפלא של ברודי ריטליק, לוק עצום מימדים, כדוגמה. האול בלאקס משחקים "טוטאל ראגבי" כולם משתתפים במשחק הפתוח.הבדל נוסף וחשוב לטעמי הוא שהניו זילנדים משחקים באומץ ואני לא מדבר על אומץ לתאקל אלא על האומץ לקחת סיכונים במשחק. לכן הם תמיד מחפשים את האופציה להמשיך למחזר את הכדור עם עוד מסירה. כשדברים לא הולכים אז זה נראה כמו המחצית הראשונה מול הוולוביז עם המון טעויות. העניין הוא שהם לא מפחדים לטעות. הם בטוחים בעצמם וביכולות שלהם וכשזה מתחבר אחנו מקבלים את יתר שלוש המחציות. אז למה נבחרות אחרות לא עושות את זה? האם אין להן את היכולת ולכן הן מסרבות לקחת סיכונים או שמא אין להן את האומץ כדי לקטוף את הפירות?
ברודי ריטליק מטעה את ההגנה האוסטרלית וגם את הצלם:
באודן בארט מפרק:
***
בשבת:
10:35 ניו זילנד – ארגנטינה
13:05 אוסטרליה – דרום אפריקה