כל כך התרגשתי לקראת המשחקים האולימפיים במונטריאול. כמה ימים לפני טקס הפתיחה כבר הכנתי מחברת ריקה, בה תכננתי לנהל רישום של האירועים העיקריים, של השיאים וזוכי המדליות ולהדביק גזרי עיתונים ותמונות. על הכריכה הדבקתי את הסמל האולימפי ותמונה של אסתר רוט שחמורוב וחיכיתי שיתחיל כבר.
*
את המשחקים האולימפיים במינכן 1972, את ההלם והאימה, אני לא זוכר. הייתי צעיר מדי. בקיץ 1976 הייתי בן שתיים עשרה ומאוד אהבתי ספורט. היצע שידורי הספורט בערוץ הראשון והיחיד, בשנות השבעים בישראל, כלל שלושה משדרים שבועיים. התכנית 'מבט ספורט' שודרה במוצאי שבת, בשעה תשע וחצי, וסיכמה בעיקר את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (שהייתה אז הליגה הבכירה). 'משחק השבוע' (זו התכנית שבוטלה באופן פתאומי ופינתה מקומה לאופרה לה מרמור מאת פרלש) שודרה בימי חמישי, בשמונה בערב, הביאה מאירועי הספורט בעולם והייתה הזדמנות לראות תקצירים של משחקי כדורגל מחו"ל, בעיקר מאנגליה. התכנית, 'מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר', שודרה בימי שלישי אחה"צ, במשבצת השידורים לילדים ונוער, והייתה הזדמנות לצפות קצת באתלטיקה, התעמלות קרקע ומכשירים ושאר מקצועות ספורט שאינם משחקי כדור. לקראת אולימפיאדת מונטריאול הבטיחה רשות השידור קרנבל. שידורים ישירים ברדיו של התחרויות המוקדמות, שידורי טלוויזיה ישירים, בשעות הערב והלילה, של מקצי גמר ואירועי השיא ותקציר טלוויזיה יומי, בן חצי שעה, של אירועי יום האתמול. חגיגה לאוזניים ולעיניים של כל אוהב ספורט.
*
זמן קצר לפני המשחקים אירע משבר פוליטי. חלק גדול ממדינות אפריקה החליטו לא להשתתף, בעקבות החלטת הועד האולימפי שלא להעניש מדינות שנטלו חלק באירועי ספורט בדרום אפריקה המוחרמת על רקע שלטון האפרטהייד. לא ניתן היה לדעת אז שזו החוליה הראשונה בשרשרת של משחקים פגומים. ממשחקי מוסקבה 1980 נעדרו ארה"ב ומדינות נוספות, כתגובה על הפלישה לאפגניסטן.
את משחקי לוס אנג'לס 1984 החרימו ברית המועצות וגרורותיה, כתגובה על החרם הקודם. למיטב זכרוני פרישת מדינות אפריקה לא היה נושא ענק ונדונה בעיקר בהקשרים הפוליטיים. לא דובר כמעט על פגיעה אפשרית באיכות הביצועים, שכן פריצת הרצים האפריקאים הייתה בתחילתה אותן שנים והם עוד לא שלטו בריצות הבינוניות והארוכות. זכור לי שלא הבנתי בדיוק על מה ולמה החרם, אבל הבנתי שפוליטיקה יכולה להיות משחק מגעיל ומשבית שמחות.
*
עקבתי אחרי המשחקים באדיקות. בשעות אחר הצהריים הקשבתי לשידורי רדיו מהבריכה ומאצטדיון האתלטיקה ובערב ובלילה צפיתי בטלוויזיה. אני זוכר את השידורים הישירים בשעות לילה מאוחרת, צופה לבד בסלון דירת ילדותי כשכולם ישנים, בבית החם, הלא ממוזג, המרפסת פתוחה לרחוב ופרפרי לילה עפים מסביב למנורה.
פסיפס של תמונות, אירועים רגעים ושמות שאני זוכר גם היום, בבהירות רבה, ארבעים שנה אחרי:
השחיינית המזרח גרמניה קורנליה אנדר זכתה בארבע מדליות זהב, כולל במשחה היוקרתי למאה מטר חופשי. במחברת הדבקתי תמונה שלה שגזרתי ממעריב, בחורה בלונדינית יפה עם חיוך מקסים. חברים אמרו לי שהיא שרירית וגברית מדי, אבל אני לא ראיתי את זה. עבורי היא הייתה מלכת המשחקים.
השחיין האמריקאי ג'ים מונטגומרי זכה בזהב במאה מטר חופשי והיה האדם הראשון שירד במשחה זה מחמישים שניות. הוא שבר את השיא של מרק ספיץ והעמידו על 49.99 שניות. לפני המשחה העריך הפרשן יוסף טלקי שזה בהישג ידו. התרגשתי כשזה קרה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי בשידור חי אירוע ספורט בו נשבר רף היסטורי.
מאצטדיון האתלטיקה אני זוכר בעיקר שני דאבליסטים. אלברטו חואנטורנה מקובה זכה במדליית זהב בשתי ריצות, 400 ו 800, האתלט הראשון והיחיד שעשה את הדאבל הזה. בריצות הארוכות היה זה לאסה וירן, הלא הוא 'השוטר הפיני' בפי ניסים קיויתי, ששחזר את הישגו ממינכן וזכה בזהב גם ב 5,000 וגם ב 10,000. וירן הדהים כשהחליט להתמודד גם בריצת המרתון, בה ניצח סופו של דבר הרץ המזרח גרמני ולדימיר צ'רפינסקי. הוא סיים במקום החמישי ולא הצליח לשחזר את הישגו המופלא של אמיל זאטופק ממשחקי הלסינקי 1952. אני זוכר גם את זכייתו של ברוס ג'אנר (היום קייתלין) בקרב עשר והכתרתו למלך האתלטים, בעיקר בזכות המצלמה שהתמקדה באשתו הבלונדינית שקפצה ועודדה אותו, לבושה בטי שרט עליו הכתובת: GO JANNER.
מאולם ההתעמלות אני זוכר את השבחים שחלק הפרשן (כמדומני היה זה ג'קי וישניה) למתעמל היפני מיטסו צוקהרה, ממציא הקפיצה, בהופעתו האחרונה המשחקים האולימפיים. קשה להפריז במספר הפעמים בהם הוא השתמש בביטויים היסטורי ומיתולוגי כדי לציין את חשיבותו של צוקהרה לענף. עוד מאולם ההתעמלות זכורה היטב נאדיה קומנאצ'י ובמיוחד התרגיל המושלם שביצעה על המקבילים המדורגים, בו זכתה לראשונה בציון 10, תרגיל ששודר שוב ושוב בימים שלאחר מכן בהם זכתה בציון הזה עוד שש פעמים.
*
האירוע הצרוב ביותר בזיכרון הוא הריצה של אסתר רוט שחמורוב בגמר 100 מטרים משוכות. זה היה בשעת ערב מוקדמת וכמעט כולם ישבו בבתים לצפות בסיפור הישראלי הגדול של טרור, רצח, הצלה והמשכיות משולב בהישג ספורטיבי אדיר. את אסתר שסיימה שישית הקדימו חמש רצות מברית המועצות, מזרח גרמניה ופולין. ממרחק שנים, לאחר שאף אתלט ישראלי לא הצליח להעפיל לגמר אולימפי ולאחר שנודע היקף השימוש בסמים משפרי ביצועים בגוש המזרחי, מזדהרת גדולת ההישג הספורטיבי במנותק מכל היבטיו האחרים של הסיפור.
המורשת של משחקי 1976 מעורבת. היום זוכרים מהם בעיקר את נאדיה קומנאצ'י, את החרם של מדינות אפריקה, ואת החובות האדירים אליהם נקלעה העיר המארחת, אותם לקח כמעט שלושה עשורים לכסות. אני זוכר חווית ילדות אדירה, גדולה יותר מהקפיצות והריצות. ישבתי בסלון בחולון והרגשתי חלק מהעולם הגדול. גלגלתי על הלשון את שמות המדינות, את שמות המשתתפים והקשבתי להמנונים המתנגנים בטקסי חלוקת המדליות. זה היה הכי קרוב להרגיש חו"ל, שש שנים לפני שיצאתי לראשונה את גבולות הארץ ערב הגיוס. את המחברת המפורסמת עדכנתי בהתחלה ביסודיות. אחר כך התעייפתי, האטתי את הקצב ולאט לאט חדלתי. שמרתי אותה שנים באחד הארגזים שליוו את חיי בתקופת הדירות השכורות והמעברים התכופים. מתי שהוא היא נעלמה, יחד עם אוסף קטן של מכתבים ישנים, מחברות דפרון חומות אחרות וכמה ספרי זיכרונות.