אני קם בשש בבוקר, מכין לעצמי קפה שחור, לובש בגדי ספורט, נועל נעלי ריצה, שם על היד שעון מיוחד ויוצא לרוץ במסלול שאני קובע לעצמי את המרחק שאני אמור על פי תכנית האימון, חוזר הביתה, עושה תרגילי שחרור, מתקלח ומתחיל את היום, בערב עושה שוב תרגילי כוח ומתיחות.
ככה כל יום בריטואל שחוזר על עצמו.
זר לא יבין
מדי פעם, אני שואל את עצמי למה אני עושה את זה, למה בן אדם נורמטיבי בעיקרון, לא חורג יותר באופן מוגזם מהמיינסטרים, אחד כזה שדי משלים עם מה שיש לו וטוב לו עם זה, החליט בוקר אחד להוסיף לרשימת התחביבים הלא ארוכה שלו גם ריצה ואני לא מדבר על ריצה של 2-3 ק"מ במכון כושר אלא על ריצה של 10 ק"מ ומעלה, וכעת גם נמצא בהכנות לקראת המרתון הראשון בחייו. לא מדובר בריצה שמטרתה לשמור על כושר או לצאת "גבר" ולהתהלך כמו בפרסומת לחיים בריאים שנגמרת תמיד בהתקף לב מפתיע. גם לא מדובר בריצה במטרה להרזות, זה עבר לי מזמן.
אני רץ מאותן סיבות שאני עושה דברים אחרים בחיים, עובד, ישן, קורא, כותב, אוכל. זה כבר נתפס כמו חלק בלתי נתפס מהחיים. בדיוק מאותה סיבה שמטפסי הרים בוחרים לטפס על כל הר אפשרי, למה? כי הוא שם. אז יש מסלולי ריצה בכל מקום, הרגליים יכולות, האתגר קיים, אז למה לא לרוץ? מי שאמר שתחביב צריך להיות כרוך בישיבה בבית או בטיול בהרים? אפשר פשוט לרוץ. אם חושבים על זה, לא צריך הרבה בשביל זה, נעלי ריצה, בגדי ספורט ורגליים בריאות. כל השאר הדברים הן תוספות. אני רץ בכל יום כמעט, לפי התוכנית, ובכל מזג אוויר. מה שאומר שהמחויבת שלי נמדדת לא בימים שזה נוח אלא בימים גשומים וקרים או חמים ולחים, בימים בהם היציאה מהשמיכה נראית כאופציה הכי פחות מלבבת. כשעושים את זה מבינים עד כמה הריצה היא חלק מהותי מהחיים. זר לא יבין את זה.
איך הכול התחיל בעצם
התחלתי לרוץ במסלולי ריצה לפני חמש שנים. קודם לכן רצתי על הליכון בחדר כושר, מה שאני לא מחשיב ממש כריצה. רצתי בעיר הולדתי חולון לא מתוך כוונה לפתח את הריצה כתחביב שלי ולא מתוך רצון לשמור על כושר אלא יותר מתוך סיבות נפשיות אישיות. אומרים שאין כמו פעילות ספורטיבית בשביל לשחרר אנרגיות רעות ודיכאוניות מהגוף, ולמען האמת זה נכון. כשהעניין נפשי נפתר נשארתי עם הריצה בתור תחביב.
עם הזמן בחרתי להשתתף במרוץ של 10 ק"מ במכבייה שנערכה באותה שנה (2013). אחרי שראיתי מה טוב, התחלתי לקחת את התחביב ברצינות רבה יותר. כשלוקחים את הריצה בצורה רצינית יותר זה אומר שצריך להשקיע בה יותר זמן ויותר כסף. זה אומר לרכוש נעליים מתאימות, בגדים, להירשם למרוצים, להתאמן יותר ימים ויותר שעות. הצבתי בפניי מטרה, עד גיל 40 לעשות מרתון. רצה הגורל והגעתי לברלין לירח דבש עם אשתי בימים שלפני המרתון שנערך בעיר. אחרי שראיתי את שמחת המשתתפים בסיום המרתון, החלטתי לקצר תהליכים, ובמקום לחכות 4 שנים עד המרתון הראשון, קבעתי מועד חדש, תוך שנה.
שלא יהיה ספק, אני מאמין בתהליכים ולא מתחבר לקונספט של "זבנג וגמרנו" , אך האמנתי אז ואני מאמין היום שתהליך עבודה של שנה פלוס, ולפני כן כמעט שנתיים של ריצות במרוצים קצרים יותר, אמורים להספיק לריצת מרתון, בהנחה ועושים את התהליך בצורה חכמה.
לסיפור הזה אין סוף מושלם כמו באגדות, אם אתם מצפים לו, בסיומו של דבר לא הצלחתי להיכנס לרשימת המשתתפים של מרתון ברלין (ניתן להירשם דרך הגרלה או בתשלום), אז בחרתי לשנות יעד ולהתכונן למרתון טבריה 2016, חצי שנה מאוחר יותר. אולי אין שם חומה ואתרים היסטוריים אחרים, אך אולי אמצא שם את הקפיטריה המדוברת.
במשך למעלה משנה אני עובד עם מאמן בשם קובי צבילה, אליו הגעתי בהמלצתה של אחותי. קובי הוא איש מיוחד שקצרה היריעה מלספר על הניסיון והיכולות שלו בעולם הריצה. העבודה עמו החלה בתכונית אימון חודשיות ועם הזמן עברנו לתוכניות שבועיות שמלוות בשיחות יומיומיות. לצד תוכניות ריצה, יש עבודה על תרגילים בבית, טיפולים, ועוד. בשלב הזה כבר בלתי נמנע מלהרגיש ספורטאי לכל דבר. אומנם בניגוד לספורטאים אחרים לא התחלתי בכך בילדות והפקדתי את כל ילדותי בידי עולם הספורט והתחרות, אך מבחינת סגנון חיים בהווה, זה לא שונה ברמה מהותית. אימונים יומיומיים, תזונה, שינה, ויתור על דברים רבים, מחשבה תמידית לגבי האימון או המרוץ הבא. למביטים מהצד זה יראה כמו שיגעון, למי שבתוך העניין, זה מהותו של תחביב כמו ריצה.
מה שיפה בתחביב שכזה, בוודאי אם מחויבים לדרך ולרעיון, שהכל מדיד, אי אפשר לשקר, אי אפשר לבלף. אם מתאמנים נכון ובצורה עקבית, אפשר לראות רף התקדמות. פה ושם יהיו נפילות, כי בכל זאת מדובר בגוף האדם ובתנאים סביבתיים שונים, אך לאורך זמן רואים התקדמות בקצבים, במרחקים וברמות הקושי כך פתאום ריצה של 21 ק"מ היא כבר לא קשה ואפשר לסגור ק"מ בפחות מחמש דקות וכן הלאה. אלה הדברים שמבדילים בין תחביב כמו ריצה לתחביב אחר, היא דורשת יותר אך היא מאפשרת ליהנות מהישגים ברמה הרבה יותר גבוהה בזכות העובדה שהיא מדידה.
הרבה יותר מתחביב
מי שבוחר לרוץ מתוך רצון לשמור על כושר או לרזות, אז סביר להניח שמתישהו זה ייעלם לו, הוא יגיע לתוצאה ויפסיק או שיבואו דברים אחרים שיתפסו לו את הזמן והוא כבר לא יצא לרוץ. מי שבוחר את זה בתור תחביב ומעבר לכך, צריך לדעת שמדובר בתהליך מתמשך שלא נפסק, תהליך שמכניס לתוכו אלמנטים פיזיים מן הסתם, אך גם נפשיים ומחשבתיים. היכולת לחשוב כמו ספורטאי גם אם לא מדובר בספורט מקצועי ובמקצוע לחיים, המנטרות של ספורטאים אודות הניצחון והדרך יופיעו כל הזמן ובו בעת כל הזמן תלווה מהצד המחשבה מה יהיה על האימון הבא ומתי נתחרה שוב.
אני כותב על כך בתקופה האחרונה לא מעט, מהסיבה הפשוטה, אני נמצא בתוך התהליך. לפעמים ביני לבין עצמי, אני תוהה אם אני רץ שמספר את הסיפור שלו או כותב שיוצר לעצמו סיפור בשביל שיהיה לו מה לכתוב. ככל שאני רץ יותר אני מבין שהריצה היא הסיפור והכתיבה רק מתעדת אותה. בסוף התהליך כשאחצה את קו הסיום של מרתון טבריה, אחשוב בוודאי מתי האימון הבא, למה. כי זה כבר חלק ממני או כפי שאומרים מטפסי ההרים, כי זה שם.
***
מאמר מאת לירון תמם , כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.