את ג'ימי טורק, מכיוון שאני סוגר חמישים, עוד זכיתי לראות משחק. לא אהדתי הפועל, אבל תמיד אהבתי את ג'ימי. שחקן ערבי ראשון בנבחרת. שחקן שלא מוותר על כלום. כדור. תאקל. גובה. קרקע. כלום. גם לגזענים, שהרימו ראש כבר אז, הוא לא ויתר.
אני לא זוכר אותו משחק גרוע. זו בטח הנוסטלגיה. הרי אין שחקן שלא שיחק פעם גרוע. אבל אני כן זוכר, שבכל פעם שאיזה אדיוט היה מקלל אותו על רקע מוצא, הוא היה משחק אפילו יותר טוב.
באופן אישי הכרתי את ג'ימי לפני משהו כמו עשרים וחמש שנה. אצל חבר משותף. הוא הביא איזה דג ענק ובישל אותו בתנור. לא יודע איזה סוג. עשרים וחמש שנה, לך תזכור. אני כן זוכר שהוא היה מפחיד. גם כשנח, מבושל, בתבנית, עוד היה מפחיד. היה לו מבט של "תדאג שג'ימי יהיה בצד שלך". אז אני בצד שלו. לא בגלל שאני דג. בגלל שהוא אחלה בן אדם ואני גאה להיות עורך הדין שמייצג אותו.
בית"ר ירושלים, שאותה כן אהדתי, עד 2005, והפסקתי בגלל הגזענות, היא הנושא. אני ואתי עו"ד טל עפרוני ממשרדי, רק נתנו לאישיות הגדולה הזו, למבקיע ממאתיים דונם הזה, ללוחם חסר הפשרות, את העזרה המשפטית. את הטיעונים שיבינו גם בהתאחדות. ואם היא לא תבין, אז אופ"א ופיפ"א יסבירו לה. שלושים יום נתנו לאחראית על נושא הגזענות בכדורגל הישראלי למסור לנו פתרון לבעיה ששמה בית"ר ירושלים. לשחרר אותה מאחיזת לה-פמיליה. לא תפתור? לא תשחרר? אנחנו, באנגלית, אצל החברים מאירופה. שם אין "בית"ר ירושלים חשובה לליגה". שם אין "זו לא אותה ליגה בלי הקהל הססגוני של בית"ר" וגם לא "כשיבוא מישהו שמתאים מקצועית, אז נקח אותו". לא. כי אם ארבעים שנה לא הגיע "מישהו שמתאים מקצועית" מתוך אוכלוסיה שהיא כחמישית מאזרחי המדינה ויותר משליש בירושלים, הבעיה אינה ב"מישהו".
אז הנה המכתבים ששלחנו. וכן, אנחנו רציניים.