אחרי הרבה שנים שלא צפיתי ממש בNBA, אחרי שנים שבהם עקבתי רק ביום שאחרי על התוצאות של עומרי כספי, כשדיוויד בלאט הפך למאמן של קליבלנד, מצאתי את עצמי שוב מעורבת הרבה יותר.
אולי זה בגלל, האהבה לדיוויד, אולי זה בגלל ששם אותנו על המפה שוב אחרי שלקח את היורוליג עם מכבי, ואולי, זה הרבה מעבר.
בתחילת העונה של דיוויד עם הקאבס, נראה שהעונה הולכת להיגמר עוד בתחילתה, דיווחים על מאבקי כוח בין דיוויד ללברון, הפסדים רצופים ופרשנים שירדו על בלאט בלי הפסקה. אבל אז, אחרי כמה חודשים, קליבלנד החלה לנצח ברציפות, ואחרי הסדרה נגד בוסטון, נראה היה שאולי עוד אפשר לעשות את זה.
מאז סדרת חצי הגמר מול שיקגו, מצאתי את עצמי ערה בלילות, עוקבת דרוכה אחר כל משחק, נהנית ממשחק כדורסל קצת שונה ממשחקי הכדורסל בארץ ובאירופה. אחרי גמר המזרח צפיתי גם באדיקות, נשארת עד השעות הקטנות של הלילה כדי לראות את דיוויד והקאבס לוקחים את הסדרה בסוויפ משכנע.
*
עד אז, עדיין לא האמינו בבלאט, עדיין היו יורדים עליו בכל מסיבת עיתונאים שלפני כל משחק, ופתאום, המאמן הישראלי הזה שבא משום מקום, מאמן הרוקי הזה, הגיע לגמר הNBA. כשהסתמן שהוא עולה לגמר, החלו לנתח את סיכוייו, ואז המשיכו במגמה, דיוויד היה כבר בלי לאב שנפצע והסיכויים נראו לרעתו, ואמרו שאם הקאבס יקחו משחק אחד בסדרה נגד הווריורס זה יהיה נס.
המשחק הראשון נגמר בהפסד מעצבן, כשלברון פספס זריקה שהובילה את שתי הקבוצות להארכה, ואותנו לראות את קרי לועס עוד ועוד את מגן השיניים שלו עד הנצחון הראשון שלהם בסדרה. 1-0 לווריורס. במסיבת העיתונאים שאחרי, המשיכו לרדת על דיוויד, אמרו שהנה, כל מה שאמרו נכון, למרות שהקאבס נלחמו, הם לא יוכלו להתמודד נגד הווריורס, בטח עכשיו שגם אירווינג נפצע. אבל דיוויד נשאר אדיש לביקורת, והודה לישראלים ששמע שצופים בו מהארץ.
במשחק שאחרי, דיוויד הוכיח שהיה מוקדם להספיד אותם, וכמו שהוא תמיד אוהב להיות, בפוזיציה של הגב לקיר, הוא ניצח את משחק 2 ו- 3.
*
המשכתי להישאר ערה כל לילה, צופה במשחקים ובמסיבות העיתונאים בבוקר, וגם אחרי שהמשחקים כבר נראו אבודים, ואחרי שהווריורס נצחו, שאלתי את עצמי מה מושך אותי להשאר ערה כמעט כל לילה? האם זה ההנאה מהמשחק? האם זה רק דיוויד שמעניין? אני חושבת שבסוף, מצאתי תשובה.
בכתבתו של רז שכניק ב"מוסף השבת" נכתב על אוהד אחד שטס עד לקליבנד כדי לעודד את דיוויד, עם דגל ישראל הוא ובנו נכנסו למשחק, והוא אמר שמבחינתו קליבלנד מעולם לא עניינו אותו, אבל דיוויד מייצג את הציונות.
ההתמודדות של דיוויד במשך העונה, עם לברון, הפרשנים והעיתונאים, עם הטעויות שיכולות לקרות לכל רוקי ועם מצבי הקצה שהוא הגיע אליהם, נראתה ממש כמו הקרב של דויד מול גוליית. כאן זה היה רק דיוויד מול כל העולם כמעט, חוץ מהישראלים שעמדו לצדו והוא דאג להודות להם בכל מסיבת עיתונאים שלאחר המשחקים, לפעמים זורק בדיחות, בהפסדים אומר שצר לו שהוא מאכזב אותנו, בניצחונות היה שמח להעלות על פנינו חיוך וכמה זה מרגש אותו שאנחנו עוקבים אחריו, תמיד דואג להזכיר מאיפה הוא בא.
אולי זה מה שעצבן את כל האנשים מסביב, את הפרשנים והעיתונאים שלכל ארך העונה ירדו עליו. האמריקאים רגילים לראות את כל העולם חולם על אותו חלום "אמריקאי", על החלום של לקרוע את ניו יורק, להצליח בגדול, לגור באיזו דירה גדולה עם דולרים שיורדים מן השמיים. דיוויד בא להגשים את החלום האמריקאי, אחרי שעזב את ארה"ב ואוני' פרינסטון ועלה לישראל לאחר ששיחק במכביה, הוא חזר לארה"ב כדי להגשים חלום ישן.
*
אבל גם אז, אחרי שהחל את קריירת האימון שלו, הוא לא הפסיק להזכיר את הבית. ובמקום לחלום בדולרים, על דירה גדולה ועל אלפי אוהדים אמריקאים שמעודדים אותו, הוא לא הפסיק לדבר על המשפחה שלו שמחכה לו בארץ, על האוהדים הישראלים שמלווים אותו, עוקבים אחרי הקריירה שלו, ומעודדים אותו מישראל, על הבית והחצר בארץ, על הפלאפל במקום על ההמבורגרים, ועל חופשת המולדת שהוא כבר חולם עליה. גם אחד העיתונאים האמריקאים יצא עליו על כך שתמך במבצע "צוק איתן", בעוד הוא מנתח את קריירת האימון של מאמן הווריורס, הוא ניתח את הדעות הפוליטיות של דיוויד בלאט. יש שאומרים שישראלי זה מישהו שאוהב את הארץ במיוחד כשהוא נמצא בחו"ל, דיוויד היה בדיוק כזה.
למרות שנולד בארה"ב, הוא עבר לגור בישראל, למרות שחזר לארה"ב, הוא המשיך לחלום על ישראל. למרות שאימן את הקבוצה השניה בNBA והגיע להישג מרשים וסתם לכולם את הפיות, למרות שדיבר באנגלית בלי הפסקה מבלי לשבור את השיניים, בלילות הוא המשיך לחלום בעברית, ובסופו של דבר, לנצח.
הוא נשאר ישראלי לאורך כל הדרך, מראה את הציניות של הישראלים בחידודי הלשון והבדיחות במסיבות העיתונאים שאחרי המשחקים, מראה את הנחישות שלנו כשהתמודד מול כל הביקורת לאורך כל הדרך,
בסופו של דבר, אולי זה מה שמשך אותי לצפות בו כל לילה, המלחמה שלו מול כל העולם, הזכירה קצת את המלחמה שלנו מול כל העולם, את העמידה על הרגליים האחוריות והאמונה בצדקת דרכנו אפילו שכל העולם מעביר עלינו ביקורת. דיוויד יצג את כל מה שטוב בנו, ודאג גם להשאיר קרדיט, אולי זה מה שעצבן את האמריקאים כ"כ, אולי זה מה שגרם לנו לאהוב אותו כ"כ.