העניין עם החיים האלו, הוא הפטיר לעברי, שאף פעם אין לך מושג אמיתי לאן הצעד שאותו התחלת יוביל בסופו. אתה אומר משפט, יוזם פעולה, ומשם והלאה הכדור כבר לא בשליטתך ואותה פעולה שבעבר הייתה רק שלך, מקבלת חיים וצורה באופן שלא דמיינת שיקרה. הרי ככה זה בחיים, הוא אמר, אתה מתחיל פרק אחד מהם כבנאדם מסוים ויוצא משם מישהו אחר לחלוטין, מבלי שבאמת תכננת ושיערת מי אתה תהיה בעוד כמה שנים. ובזאת, הוא הוסיף, מתבטאת האנושיות שלנו במלוא תפארתה. לאור העובדה שמצד אחד תמיד קיימת בקרבנו האפשרות לאזור אומץ ולנסות ולפרוץ גבולות ישנים, אך מצדה שני אין לנו באמת את השליטה סביב מה שיפגוש אותנו בחציית הגבול המוכר והטוב.
*
כשהוא סיים את דבריו, נזכרתי בשיעור החשוב שמלמדת אותנו הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט על המין האנושי. לטענתה, האדם תמיד יהיה מוגבל ביכולתו לספר לנו "מי הוא באמת". לאור העובדה שכל פעולה בחיים שלנו, יוצרת רשת יחסים חדשה בינינו ובין העולם, וזהותנו העצמית מתרחבת ומשתנה ללא הרף. כתוצאה מכך היא אומרת, רק בסוף חיינו ניתן יהיה לספר על מי באמת היינו, ולקבוע באופן חד משמעי מהי משמעות סיפור חיינו. כאשר כל ניסיון אחר לקבוע ולומר משהו מוצק על עצמנו, יחטא למציאות, ויטמון בחובו יכולות אלוהיות של ישות שהיא יודעת וחובקת כל.
*
הדבר הראשון שחשבתי עליו בתום אותו מפגש, היה על לברון. מכיוון שסוף סוף החלה להתבהר לנגד עיניי התמונה לפשר אותו אנטגוניזם שרוחשים כלפיו כל כך הרבה חסידי כדורסל, שבכל יקום מקביל היו מעריצים אותו, לאור אותו כישרון בלתי נדלה ויוצא דופן שבו הוא ניחן. הסיפור עם לברון חשבתי לעצמי, הוא הסיפור על אדם שרצה להבדיל את עצמו ולהבחין את עצמו מכל הסובבים אותו, וניסה בכוחות על אנושיים לצאת מאותן תבניות שהופכות אותנו לבני אדם. הרי התנהגותו של לברון, היא כזו המנסה בכוחות עצמה לעצב את האופן שבו סיפור חייו יסופר, מבלי שהוא זוכר שבתוך הסיפור יש עוד אנשים שאחראיים לאופן שבו הוא ייגמר. כך שוכח לברון, את אחד הכללים החשובים שלימד אותנו ג'ון לנון: "שהחיים הם מה שקורה בזמן שאתה מתכנן משהו אחר". ומנסה להיות כמו האלים, גדול יותר וחזק יותר מ"החיים עצמם", והאופן שבו הם מתפתחים.
*
אז כשמסתכלים על לברון וחושבים על סטפן קרי, מבינים שאולי הפער ברמת ההזדהות והאהדה שמופנית כלפיי קרי, הוא לא רק תוצאה של אותם פערים פיזיים שגורמים לנו להרגיש שכל אחד מאיתנו יכול היה להיות סטפן קרי אבל לא לברון. נדמה אולי, שאותו פער בכלל נובע מאותה התנהגות אנושית של קרי. שלא ניסה להגיד לנו משהו עליו ועל הסיפור שלו, אלא פשוט ברא אותו לנגד עינינו, מבלי שהוא מייחס לתוכנו משמעות יתרה. וכך למעשה הוא גרם לנו להרגיש, שהוא בדיוק כמונו, אדם שאין ביכולתו לשלוט על חייו ותאריו המשתנים ללא הפסקה.