דוקטור מרטינס, בברלי הילס, קומדי סטור, פוגים– אלו הם דברים שמזכירים לי את שנות ה-90', אה כן, וגם יובנטוס נגד דורטמונד.למה המפגש בין השתיים זורק אותי לילדות? הסיבה היא כמובן שלמעשה כל המפגשים בין השתיים נערכו בעשור הנהדר ההוא עד שהן הוגרלו זו מול זו בשמינית גמר האלופות.
המפגשים ביניהן תמיד היו מעניינים ומותחים, כוכבים גדולים, שערים יפים והרבה מהם – 25 שערים ב-7 משחקים זה לא מעט, מעל 3.5 גולים למשחק. זה התחיל בגמר גביע אופ"א ב-93' עם ניצחון כפול לאיטלקים והמשיך בעוד מספר מפגשים בגביע אופ"א ובליגת האלופות. אבל כמובן שגולת הכותרת הייתה במשחק האחרון ביניהן באותו גמר אלופות בלתי נשכח במינכן. או שבעצם הוא כן קצת נשכח.
ערב אותו גמר חזרתי מהטיול השנתי של כיתה ט'. גמור מעייפות התיישבתי מול המשחק כולי בציפייה לראות את דורטמונד מפתיעה את יובה השנואה. אבל לא ראיתי את זה קורה. ניקרתי כמו תינוק ואפילו חלמתי שהאיטלקים עולים ליתרון ראשון, אבל התעוררתי לקול הרעש מהתדהמה של השדר (אולי רמי וייץ) מזה שדורטמונד מוליכה כבר 0-2. במחצית כבר התעלפתי סופית וראיתי את התוצאה רק למחרת בבוקר. רק 17 שנים לאחר מכן נרדמתי שוב בגמר ליגת האלופות ולא הצלחתי לראות את ריאל אהובתי משווה מול אתלטיקו. ותודות לשני הזאטוטים שהתישו אותי ולפלאטיני שהזיז את גמר האלופות לשבת.
הניצחון בגמר היה השני בלבד של דורטמונד בכל שמונת המשחקים ביניהן, אבל כמובן החשוב מכולם, מחר היא תנסה להשיג ניצחון שני לאחר שהפסידה בכל שלושת משחקיה הבית שלה מול הגברת הזקנה בעבר.
אז מה בוחרים?
שנות ה-90' היו השנים שבו התעצבה האהדה שלנו לקבוצות השונות. לכל קבוצה יש את הסיפור שלה והסיבה שבחרנו בה. נראה שהסיבה שלי ושל חברי הטוב אמיל באותם שנים, היה לאהוד את זאת שהשני שונא. וכך למעשה עד היום אנחנו לא מסכימים על שום קבוצה. הוא טוען שזה מה שמחזיק את הקשר בינינו.
אבל אמיל בשנים האחרונות קצת מיואש מהקבוצות שלו. הפועל חיפה מדשדשת, ארסנל לא זזה לשום מקום, בברצלונה קשה לו עם גל הטרמפיסטים ובכלל הוא בטוח שבארסה של רונאלדיניו ודקו הייתה טובה יותר (ואני כמובן לא מסכים). אז הוא נשאר עם יובנטוס ודורטמונד. הוא ניסה להחליט את מי הוא יעודד במפגש הקרוב, אבל הוא לא הצליח, אז הוא עשה את הדבר הכי הגיוני שאפשר לעשות במצב כזה – ונסע למשחק בדורטמונד עם אחיו.
שושלת מולר
היו כמה שחקנים שעברו בין שתי הקבוצות באותם שנים – פאולו סוזה מיודענו שעבר בדיוק ברגע הנכון והיה לאחד הראשונים שזוכה בליגת האלופות עם שני מועדונים שונים, היו שם גם את שחקני ההגנה הקשוחים, ירגן קולר וסטפן רויטר. אבל מעל כולם עמד אחד השחקנים שהכי נהניתי לראות משחק באותם שנים.
אנדראס מולר. גאון כדורגל. פלימייקר אמיתי ברמ"ח איבריו, לא בהגדרת תפקיד על המגרש, אלא בנשמה. נראה שמקומו של מולר בהיסטוריה הגרמנית יהיה לפחות שלישי אחרי גרד ותומאס שמתפתח לאגדה בת זמננו, אבל אנדי הוא היה בדיוק מסוג השחקנים האלה שאתה לא תמיד שם לב לתפוקה שלהם, אבל הם שם, מנהלים את המשחק, נותנים את המסירה שתשבור את היריבה. ואנדי היה שם – דומיננטי מתמיד בשני הגמרים האירופאיים, פעם בצד אחד, ופעם בשני.
בגמר האלופות זוכרים את הצמד של רידלה ושער הבזק של לארס ריקן, 18 שניות אחרי שנכנס. אבל מולר היה זה שהגביה את שתי הקרנות שהובילו לשערים של רידלה וגם למסירת אמן שהשאירה את ריקן לבד מול פרוצי.
גם ארבע שנים קודם לכן הוא היה למעשה איש המפתח כשלבש את המדים השחורים לבנים של יובנטוס בגמר גביע אופ"א. שני בישולים היו לו ב-1-3 של האיטלקים על אדמת גרמניה, ובגומלין הוא הוסיף עוד שני בישולים, כולל אחד יפהפה בעקב, ולקינוח הוסיף את השלישי והאחרון.
גם בנבחרת הוא לא ממש בלט, קשה לזכור לו משחק ממש גדול. יש לו שער אחד ביורו 96' בשלב הבתים מול צ'כיה ושער מונדיאל אחד מול ארה"ב ב-98'. אבל הוא תמיד היה שם. עם 85 הופעות, שלושה מונדיאלים, תואר אלוף אולם אחד ותואר אלוף אירופה שבאופן טראגי הוא נאלץ לראות מהיציע.
מולר עם סרט הקפטן על ידו היה השחקן הטוב במגרש בחצי הגמר של גרמניה מול אנגליה המארחת, וגם הבקיע את הפנדל המכריע ששלח את הגרמנים לגמר, גמר שבו הוא לא שיחק לאחר שספג צהוב שני במשחק מול האנגלים.
אז שוב, מולר איך שהוא נשכח מהתודעה, והאמת שציפיתי ששחקן כמוהו יהיה מאמן בכיר היום בליגה הגרמנית, אבל מלבד כמה עונות בליגה השנייה בגרמניה לא שמעתי שעשה משהו.
כנראה שכמו שנות ה-90', נצטרך להישאר עם הזיכרונות.