קבוצת כדורגל לא בוחרים, זה משהו שעוברים בגנים, מעין ירושה שלא צריכה חתימה של עורך דין.
אני זוכר את הפעם הראשונה שאבא שלי לקח אותי לראות כדורגל.
הלכנו ברגל מהבית של סבא וסבתא לאצטדיון העירוני בבאר שבע, הפועל באר שבע מול הפועל תל אביב, אדום מול אדום ואליהו עופר.
אני זוכר את עצמי המום מעוצמת הדבר הזה שנקרא חווית כדורגל, מנסה למצוא תנוחה נורמלית על טריבונות הבטון החם של באר שבע רגע לפני שחזי שירזי (אחרי מסירה של משה סיני) הקפיץ באומנות מעל אריה אלטר וכבר אז הבנתי שחיי בתור אוהד הפועל באר שבע לא יהיו קלים.
*
בשבוע שעבר ניצלתי את ההזדמנות שבאר שבע משחקת בסמי עופר מול הפועל חיפה ואמרתי לי עצמי הנה זו ההזדמנות הטובה ביותר להכניס גם את הילד שלי למעגל האדום.
אצטדיון חדש ומרשים שהיווה תירוץ משכנע ובטיחותי מספיק טוב לאשתי, הקרבה למקום מגורינו (להיות אוהד באר שבע בצפון, כן,כן ספרו לי על זה…) והסיכוי האמיתי שלנו באמת לראות ניצחון היוו גורם משכנע לקחת אותו בפעם הראשונה לראות כדורגל.
נסענו אני בני הקטן בן הארבע, אחי הגדול (שכבר מזמן עבר לרוגבי) ושני בניו המתבגרים.
הגענו בדיוק לפי הספר (כמו לפני טיסה) שעה וחצי לפני שריקת הפתיחה, בצומת הכבישים מול האצטדיון עמד אדם עם עגלת סופר עמוסת שתייה כאילו מסמן לנו את שעתיד לבוא.
לא ויתרנו על אף אחד מכללי הטקס, הצטיידנו בחולצות וצעיפים, הצטלמנו על פסל השלום על רקע האצטדיון והתחלנו לחפש את קופת הכרטיסים.
בדרך השתעשענו ברעיון שאי אפשר לשלם בכרטיס אשראי בקופות, הרי זה ברור שבישראל 2015, בהיכל בינלאומי שעלותו מיליונים, שהתשלום הוא לא רק במזומן. אז זהו שלא…
*
עמדנו בתור לקופות הכרטיסים של הקבוצה האורחת, וכששאלנו כמה זה כרטיס, אמרו לנו חמישים ₪. סביר. וכמה עולה כרטיס ילד? גם כן חמישים ₪. לא סביר, אבל יאללה, חיים רק פעם אחת, אמרנו לעצמנו ושלפנו את כרטיס האשראי. אופס, מסתבר שבמשחק ליגה ראשונה במדינת ישראל 2015, בקופות אצטדיון כדורגל חדיש ומפואר העומד בכל תקן עולמי, אפשר לשלם במזומן בלבד.
נו, קוששנו שקל לשקל ויצאנו לכיוון שערי האצטדיון. האמת, אירופה! גישה נוחה, כניסה מסודרת, אבטחה רצינית. באמת הרגשתי שאמרתי לאשתי המודאגת את האמת "שהכול בטוח". התיישבנו במקומות, עשינו סלפי עם המגרש וחיכינו לעליית השחקנים.
חגיגה של כדורגל עומדת להתחיל ובינתיים הילדים אמרו שהם צמאים. מכיוון שאת בקבוק השתייה שהבאתי מהבית החרימו לי בכניסה – אני עדיין תוהה אם מישהו סבר שאני מתעתד להשתמש בו כבקבוק מולוטוב או שסתם יש קומבינה עם הגזלנים – הלכתי לקנות להם משהו במזנון.
עם השקלים הבודדים שנשארו לי עמדתי בתור למזנון וקיוויתי שנוכל להשתמש בכרטיס אשראי. אז זהו שלא, פעם שנייה, וכאן רק התחילה החגיגה.
התעניינתי במחירה של כוס קולה. אמרו לי במזנון עשרה שקלים. טוב, אמרתי לעצמי, בכל זאת, קולה מותג בינלאומי. כמה עולה כוס מיץ ענבים לילד, שאלתי, אמרו לי שאין ושיש רק קולה ומים. מקור המים, אינו ממש ברור, אך בכל זאת שאלתי: כמה עולה כוס מים? עשרה שקלים, הייתה התשובה המוסמכת והזריזה שנאמרה ללא בושה, כוס מים באצטדיון סמי עופר בחיפה עולה עשרה ₪.
האמת, הילד היה בטירוף. נהנה מכל דקה, מהשירים לשחקנים בחימום המשחק, מהמשחק עצמו, מהצעקות, מהתופים, מהגולים.
אבל אבא שלו, נהנה קצת פחות. אתם רוצים להביא צופים למגרשי הכדורגל? אתם רוצים להביא ילדים לראות ספורט? רוצים אווירה? רוצים שירה? תחשבו קצת.
ילד שמגיע למרגש כדורגל לא צריך לשלם מחיר כרטיס מלא ובוודאי לא כשהאצטדיון מלא כמחציתו. זה לא שהיה מכות על כל מושב פנוי. אמצעיי תשלום הם חלק מכללי המשחק ותשלום באשראי גם באירועי ספורט, מקובל בכל העולם. מחירים שערורייתיים עבור שירותי מזנון – אגב, לא קיבלתי קבלה על המים, לא יביאו צופים לאצטדיונים.
הילד שלי לא יזכור את כל זה הוא יזכור את הפעם הראשונה שלו במשחק כדורגל כשם שאני זוכר את שלי, אבל אני מרגיש שהכל פה עובד הפוך.
וגם לא ניצחנו…