*** חלק א': הסופרוליג נפתחת ***
מחר יתחיל בלונדון טורניר המועמדים, בן 8 משתתפים, שיקבע מי יהיה זה שיתמודד עם אלוף העולם וישי אנאנד בדו-קרב הבא על אליפות העולם בשחמט (הדו-קרב מתוכנן לנובמבר השנה, אבל מהיכרות עם סגנון הניהול שלFIDE הניחוש שלי הוא שעוד יידחה ל-2014.) ניתן לומר שזהו הטורניר החשוב ביותר הנערך בעולם השחמט מאז 2007, כשאליפות העולם עצמה התקיימה בצורת טורניר בו זכה אנאנד.
תחרות המועמדים הקודמת ב-2011, בה זכה בוריס גלפנד, התקיימה במתכונת שונה – כזו של דו-קרבות קצרים (בני ארבעה או שישה משחקים) בשלושה סיבובי נוק-אאוט.
מתכונת של טורניר נוטה להיות פחות דרמטית מזו של דו-קרב, אבל – במיוחד בהשוואה לדו-קרבות קצרים – נחשבת בדרך-כלל להוגנת ומאוזנת יותר, בערך כמו ליגה בהשוואה למפעל גביע. טורניר בשיטת round-robin הוא אכן בדיוק כמו ליגה, רק בקצב מהיר יותר, כיוון שיש פחות משתתפים ומשחקים כל יום: כולם מתמודדים נגד כולם, וכאן בסיבוב כפול – כלומר גם בשחור וגם בלבן (סך-הכל 14 "מחזורים").
***
והרי המתחרים:
שלושת הראשונים בדירוג העולמי, שאכן העפילו לטורניר על סמך מד-הכושר שלהם – מגנוס קרלסן (נורבגיה), לבון ארוניאן (ארמניה) ו-ולדימיר קרמניק (רוסיה), שאולי זכור לחלק מקוראי הבלוג מהופעתו כפרשן בדו-קרב של אנאנד וגלפנד
עוד שלושה שחקנים העפילו מגביע העולם, שנערך ב-2011 (אותו פורמט בו זכה גלפנד ב-2009 ובזכותו העפיל אז לתחרות המועמדים; הפעם ניתנו שלושה כרטיסים במקום אחד) – פיטר סוידלר (רוסיה), שאולי זכור גם הוא כפרשן מהדו-קרב במוסקבה, אלכסנדר גרישצ'וק (רוסיה), מי שהפסיד לגלפנד בגמר המועמדים של 2011, ו-ואסילי איוונצ'וק (אוקראינה).
שני המתחרים הנוספים הם בוריס גלפנד שלנו, כמפסיד בדו-קרב על אליפות העולם, וטימור רדג'אבוב (אזרבייג'אן), המדורג מס' 4 בעולם שהוא בחירת וויילד קארד של המארגנים.
שבעה מתוך שמונת המתמודדים נולדו במדינות סובייטיות לשעבר, והם תוצרים ישירים או עקיפים של מערכת השחמט הסובייטית. יוצא הדופן הוא קרלסן הנורבגי, שכמו קפבלנקה הקובני או אנאנד ההודי הוא מאותם גאונים שצמחו במדינה נטולה כמעט לחלוטין מסורת רצינית של שחמט (אם כי, גיאוגרפית, הוא קרוב הרבה יותר למרכזי השחמט של אירופה).
***
התחרות קשה להחריד – כל השחקנים הם מהטופ-20 העולמי. ברור שכולם מתכוננים לטורניר באינטנסיביות רבה ומגיעים אליו עם מוטיבציה גבוהה במיוחד, ומלבד קרלסן לכולם גם יש כבר ניסיון לא מועט במעמדים כאלה.
ואף על פי כן, ישנו שחקן אחד שנחשב לפיבוריט ברור וחלק הארי של תשומת הלב מצד חובבי השחמט בעולם מתרכז בו: מגנוס קרלסן.
הוא בן 22 וכבר ביסס את מעמדו כמדורג מס' 1 בעולם מאז אמצע 2011, כשלאחרונה – בעקבות סדרת הישגים מרשימה במיוחד בטורנירים ששיחק – הגדיל את הפער במד-הכושר מהמדורג מס' 2 ליותר מ-60 נקודות, תוך שהוא שובר את השיא האגדי של גארי קספרוב (2851) שנקבע ב-1999, ומציב את השיא החדש על 2872.
שחקנים שמד-הכושר שלהם עולה דרך קבע על 2700 – ויש עשרות בודדות כאלו – נחשבים כשייכים לצמרת הגבוהה ובאופן בלתי-רשמי מקובל לכנותם super-grandmasters (מד הכושר של גלפנד, למשל, נע בשנים האחרונות בערך בין 2730 ל-2760); ישנם שישה שחקנים בכל ההיסטוריה שעברו את רף ה-2800. קארלסן, כאמור, מתקרב כבר ל-2900.
***
מנגד, אלוף העולם אנאנד ממשיך לא להרשים ולהשיג תוצאות פושרות יחסית, אם כי בזמן האחרון הוא מראה התאוששות מסויימת מהשפל שפקד אותו מאז סוף 2011, ולפני כחודש זכה בטורניר הקלאסי הראשון שלו מזה חמש שנים. אם כי כזה שהשתתף בו רק שחקן טופ-10 אחד נוסף.
כפי שזכור לקוראי "דה באזר" שעקבו אחרי הדו-קרב בין אנאנד לגלפנד, לאלוף העולם המכהן בשחמט יש פריבילגיה אדירה - מקום מובטח בדו-קרב הבא על התואר – בעוד כל השחקנים האחרים צריכים להילחם זה בזה על הזכות לשחק נגדו (תארו לעצמכם שלקבוצה שזוכה בליגת האליפות יהיה מובטח מראש מקום בגמר בשנה הבאה).
היתה תקופה של כעשרים וחמש שנה, בין אמצע שנות ה-70 לסוף שנות ה-90, בה עולם השחמט התרגל לאלופי עולם דומיננטיים – תחילה אנטולי קרפוב ואחר-כך קספרוב – שהיו בבירור הטובים בעולם (או שני הטובים ביותר, עם כניסתו של קספרוב לזירה) וניצחו ברוב הטורנירים שבהם השתתפו, כך שהפריבילגיות שלהם כאלופי עולם נתפשו כטבעיות למדי ולא עוררו חוסר-נוחות מיוחד – אבל כשאלוף העולם כמעט ולא מוכיח באופן עקבי את עליונותו על שחקני צמרת אחרים, מחוץ לדו-קרב יחיד שהוא משחק פעם בשנתיים-שלוש, וגם מידרדר למקום שישי או שביעי בדירוג, חוסר הנוחות מתחיל להתעורר אצל לא מעט חובבי שחמט.
התחושה כעת חזקה במיוחד בשל הדומיננטיות שמפגין בשנים האחרונות קרלסן, שעם זאת ויתר על השתתפות בתחרות המועמדים הקודמת במחאה על הצורה בה נוהלו העניינים על-ידי FIDE, מה שמגביר עוד יותר את הציפייה לתחרות הנוכחית.
התמונה שמופיעה בראש הפוסןט נראית לי כמשקפת, פחות או יותר, את מצב-הרוח הנוכחי בעולם השחמט: קרלסן ניצב בחזית ומחייך, אנאנד משקיף מהצד מהורהר. הצילום לקוח, אגב, מטקס הסיום של הטורניר האחרון בו זכה קרלסן, לפני כחודשיים, זה שמתקיים כבר 75 שנה בעיירה ההולנדית ויק אן זה (Wijk aan Zee) ונחשב לאחד היוקרתיים ביותר, מעין מקבילה לגראנד-סלאם בטניס.
התוצאה בה זכה קרלסן הייתה 10 נקודות מתוך 13 משחקים, או מה שמכונה בעגה השחמטאית "7+", כלומר שמספר הנצחונות עולה ב-7 על מספר ההפסדים (במקרה זה שבעה נצחונות, אפס הפסדים, ושש תוצאות תיקו), תוך שהוא מקדים את המקום השני בנקודה וחצי ואת אנאנד בשתי נקודות שלמות. בכך הישווה את התוצאה הטובה ביותר בהיסטוריה של הטורניר, שנקבעה על-ידי … קספרוב, ב-1999.
מאז 2007, כשקרלסן היה בן 16 והחל להיות מוזמן באופן סדיר לטורנירים מהרמה הגבוהה ביותר (שמכונים super-tournaments), הוא כבר זכה ב-17 טורנירים כאלה; לשם הפרופורציות – אנאנד, שחמטאי ענק לכל הדעות במונחים של סך הישגי קריירה, נוכח כבר כעשרים וחמש שנים בצמרת וזכה ב-21 טורנירים ברמה מקבילה.
עוד נתון – מאז סוף 2009, כשניצח באופן ספקטקולארי בטורניר שהתקיים בסין קרלסן זכה ב-14 מהטורנירים הנ"ל, וזאת מתוך 20 טורנירים בהם השתתף בסך הכל, כלומר 70%.
זה כבר מתחיל להצטייר כדומיננטיות בקנה מידה קספרוביאני (נתון הקריירה הבוגרת של קספרוב, אם מתחילים את הספירה מאליפות ברה"מ שזכה בה ב-1981 בגיל 18, הוא 41 מתוך 51 טורנירים – כלומר כ-80%.) ואם כבר הזכרנו שוב את קספרוב, אפשר גם לציין שהיה בגילו הנוכחי של קרלסן כשזכה באליפות העולם, ב-1985.
*** חלק שני: סגנון קרלסן ***
במהלך הדו-קרב בין אנאנד לגלפנד התבלטו (ואולי לשלילה) המשקל העצום שמקבלת ההכנה בתחום הפתיחות וריבוי תוצאות התיקו, כשני מאפיינים של השחמט המקצועני ברמות הגבוהות. אם להשתמש בניסוח של דורפן שהופיע לקראת סוף הדו-קרב: "כשמשתתפים מביאים 15 מהלכים מהבית, משחקים עוד 8-7 ואז יש עדיפות או הסכמה לתיקו".
הערתי אז כמה פעמים בתגובות שגם מתכונת הדו-קרב המסוים וגם הגישה הספציפית של שני השחקנים הקצינו את התופעות הללו מעבר למה שמקובל בשחמט התחרותי העכשווי, וקרלסן מייצג בדיוק את האנטי-תיזה לשתיהן: במשחקים שלו בדרך-כלל לא תמצאו לא 20-15 מהלכים מהבית ולא הסכמה מהירה לתיקו.
לגבי המהלכים מהבית (ו/או המחשב) – קרלסן נוטה, במיוחד כשהוא משחק בלבן, לסטות תוך מספר לא רב של מסעים מההסתעפויות הראשיות של הפתיחות הפופולריות, או לבחור מלכתחילה בפתיחות לא-פופולריות, וכך לצאת במהירות ממה שמכונה ה"תיאורייה".
היה – ובעצם עדיין – מקובל לומר ששלב הפתיחה הוא הצד החלש יחסית של קרלסן, שהוא בוחר פתיחות לא יומרניות שלא מביאות לו יתרון ממשי, כדי שלא יצטרך להשקיע יותר מדי זמן בלימוד תיאורייה, ושהוא סומך על כך שכבר ישיג את היתרון במשחק האמצע או בסיום, בזכות ההבנה העמדתית העצומה שיש לו.
אבל עולה בי החשד שאם קרלסן משיג תוצאות כל-כך, מרשימות באופן כל-כך עקבי, האמת כנראה אחרת. אולי הוא משיג את התוצאות האלה לא למרות הגישה הבסיסית והלא שגרתית שלו לפתיחות (לפחות ביחס לשאר שחקני הצמרת) – אלא, לפחות במידה מסויימת, בזכותה.
בכך שקרלסן נוטה לסטות מהסתעפויות מקובלות וצפויות, ובנוסף לכך משחק מגוון גדול מאוד של פתיחות בסיסיות (כמעט ואין לו רפרטואר פתיחות קבוע). הוא קודם כל מגן על עצמו במידה רבה מהכנה תיאורטית של יריביו, כיוון שקשה ביותר לחזות כיצד ישחק (דוגמה למה הכנה כזו יכולה לעשות ברמות הללו ניתנה לאחרונה באותו טורניר ב-ויק אן זה, כשאנאנד ריסק את ארוניאן ב-23 משחקים ועוד בשחור, ואחרי המשחק התברר שהיה מדובר באחת ה"שאריות" מההכנה לדו-קרב עם גלפנד, שאנאנד לא קיבל את ההזדמנות להשתמש בה אז).
***
נקודה נוספת שהיא בעיני מעניינת יותר. קארלסן לא נוטה לבחור בהסתעפויות חדות או מסוכנות במיוחד, אלא פשוט בכאלה שנחשבות לבלתי-יומרניות, ולכן שחקנים שרוצים להשיג יתרון בפתיחה נוטים להימנע מהן.
באחד ממשחקיו ב-ויק אן זה, נגד פנטאלה האריקרישנה – השחקן מס' 2 בהודו כיום (אחרי אנאנד, כמובן) – קארלסן השתמש במה שמכונה פתיחת פונציאני: 1.ה4 ה5 2.פ-ו3 פ-ג6 3.ג3. "ידוע" כבר זמן רב שהפתיחה הזו מאפשרת לשחור להשיג שוויון – כל ספר פתיחות למתחילים יסביר שהרעיון העומד בבסיס המסע השלישי של הלבן הוא פשטני מדי ואינו יכול להצליח אם השחור מגיב בצורה מדוייקת – ולמרות זאת, לאחר 21 מסעים באותו משחק קרלסן כבר השיג עמדה זכוייה מבחינה אסטרטגית.
אז אולי זה אומר שהבחור הנורבגי מסוגל להסתכל בעמדות ששחקנים אחרים חושבים שהן שוות ולזהות בהן פוטנציאל. באופן כללי, אגב, ניתן לומר שמושג ה"עמדה השווה" בשחמט מסתיר מאחוריו ספקטרום עצום של סוגי עמדות, מכאלה שהן "מתות" לגמרי ולא ניתן לעשות בהן דבר ממשי ועד לכאלה שהשוויון בהן נובע מאיזון דק ודינאמי מאוד, ויכול להישבר בקלות.
המחשב אולי ייתן לעמדות משני הסוגים הנ"ל בדיוק אותה הערכה אוביקטיבית (אי שם באיזור ה-0.00) אבל מבחינת הפוטנציאל הטמון בעמדות אלה עבור משחק מעשי הן שונות לחלוטין. אני מתרשם יותר ויותר שקארלסן נמצא כיום בליגה בפני עצמו מבחינת היכולת שלו לאתר עמדות שקרובות יותר לקצה השני של הספקטרום הנ"ל, ולנצל את האפשרויות הטמונות בהן.
***
לגבי עניין התיקו – הבעייה בעיני היא לא עצם התוצאה, לגיטימית לחלוטין במשחק שחמט, אלא המקרים שבהם התיקו נובע מחוסר רוח לחימה או חוסר חשק לשחק מצד השחקנים.
ישנם היום יותר ויותר טורנירים שמנסים להילחם בנטיות כאלה, על-ידי איסור על הצעות תיקו לפני ביצוע מספר מינימלי של מסעים (לרוב 30 או 40 – בטורניר המועמדים הקרוב זה יהיה 30), או באופן קיצוני עוד יותר על-ידי איסור להסכים על תיקו בעמדה שאינה מאושרת כתיקו "מת" על-ידי שופט.
בדו-קרב בין אנאנד לגלפנד לא היו כללים כאלה בתוקף, וחלק מהסכמי התיקו המוקדמים יחסית עוררו תהיות רבות; זכורה התדהמה של קרמניק, ששימש כפרשן במשחק ה-12 (האחרון לפני שובר-השוויון), כשאנאנד הסכים לתיקו בעמדה שאולי היתה שווה באופן אוביקטיבי, אבל מבחינה מעשית הכילה עוד סכנות עבור גלפנד, שגם היה בדוחק זמן.
קארלסן, לעומת זאת, הוא בדיוק השחקן שכל עוד יראה אפשרות מעשית, ולו גם המיקרוסקופית ביותר, להטות את המשחק לטובתו, ימשיך לשחק. הוא כבר סחט הרבה נצחונות מעמדות שנראו כתיקו כמעט וודאי, ואין לי ספק שבכמחצית מאותם משחקים בין אנאנד לגלפנד שהסתיימו בתיקו הוא היה ממשיך לשחק מהעמדה הסופית ומכריח את יריבו "להוכיח" באופן מעשי לאורך 20, 30, או 40 מסעים נוספים, שהעמדה באמת שווה.
לא מדובר כאן רק בניסיון להתיש את היריב עד שיעשה טעויות, אם כי המימד הזה קיים (ויש לזכור שקארלסן הוא, כאמור, בן 22 ובכושר גופני מצויין, בעוד שאנאנד וגלפנד כבר באמצע שנות ה-40 שלהם) – אלא גם ביכולת יוצאת דופן לאתר אפשרויות להציב בעיות בפני היריב, אפילו בעמדות שנראות למרבית השחקנים כפשוטות ולא בעייתיות.
***
ולצד כל מה שנאמר עד כה, יש לזכור שטורניר המועמדים הקרוב מציב בפני קרלסן אתגר שעוד לא עמד בפניו, כיוון שאף אחד מאותם טורנירים רבים שבהם כבר זכה לא היה חשוב במידה כזאת, ולכן גם הלחץ והציפיות הם בסדר-גודל שונה. לחוסר הניסיון היחסי במעמדים כאלה יכולה להיות משמעות.
הדו-קרב עם גלפנד הותיר את הרושם שספק רב אם אנאנד יוכל להחזיק מעמד בדו-קרב נוסף (שיהיה הרביעי שלו כאלוף עולם), כך שהתחושה הכללית היא שלמנצח הטורניר הנוכחי ישנם סיכויים מצוינים להפוך לאלוף עולם.
לקרלסן, לפחות מבחינה תדמיתית, יש הכי הרבה מה להפסיד אם ייכשל. עבור ארוניאן זו תהיה ללא ספק אכזבה גדולה אם לא יצליח לנצח, אבל הדבר לא ישנה באופן עקרוני את האופן בו הוא נתפש בעולם השחמט. קרמניק כבר היה אלוף עולם. מחמשת המתחרים האחרים אין באמת ציפיות רציניות שינצחו את הטורניר. "כאן רודוס, כאן קפוץ", אמרו באותו משל של איזופוס לאתלט שהתפאר בכך שברודוס נתן קפיצה שאין כמותה או במלים אחרות – נראה אותך עכשיו.
***