צילום: גטיאמאג'ס
טקס האוסקר מאחורינו (איך שפילברג לא קיבל את פרס הבמאי?) וליגת הכדורסל שלנו מתקרבת בצעדי ענק לסיום העונה הסדירה ותחילת מאבקי הפלייאוף.
לרגל האוקייז'ן, חשבנו לחלק כמה תארים מקומיים (נעשה זאת כמובן בצורה נרחבת ומסודרת יותר בסיום העונה) על פי חלק מהקטגוריות של הטקס הנוצץ מהוליווד. וזה הולך ככה:
סרט השנה (הקבוצה המצטיינת): בדרך כלל מחלקים את הפרס הזה אחרון, אבל נתחיל דווקא איתו. נכון, מכבי ת"א מובילה בגאון את הליגה, אבל בעונה כה אפרורית שלה יהיה קצת מבאס לתת לה את התואר. והאמת, שיש קבוצה אחרת שהרבה יותר מתחשק להעניק לה אותו – מכבי חיפה.
הקבוצה הירוקה של בראד גרינברג משחקת את הכדורסל הכי יפה בליגה, ולמרות ירידה קלה בחודש ינואר, חזרה לעצמה בדרך לסגנות. גם אילת וירושלים שם, אבל חיפה היא זו שהכי כיף לראות: תוצאות עם סקור גבוה, משחק מסירות ומתפרצות והרבה שכל – מצרך נדיר אצלנו.
גרינברג פגע בול בזרים (תרשמו: קלאטס ודונטה סמית יהיו בקיץ על הכוונת של מכבי) וגל מקל בעונת פריחה שפשוט ללקק את האצבעות. עכשיו חיפה צריכה רק להגיע לגמר הפלייאוף, שייערך השנה באולמה, ומשם אלוהים גדול.
במאי השנה (מאמן השנה): הקרב כאן צמוד בין גרינברג של חיפה לקטש מאילת המפתיעה, אבל האקדמיה החליטה ללכת על האמריקאי. בגלל המקצוענות. והסגל המהודק והמדוייק. והחינוך השקט של השחקנים. והפרגון לקולגות. והקלאסה. איזו קלאסה. הלוואי שיישאר גם בעונה הבאה.
השחקן הראשי (שחקן השנה): הבחירה כאן לא פשוטה ותוכרע סופית בתום העונה. אבל בינתיים, האוסקר הולך ל…גל מקל מחיפה. איזו עונה דבש לרכז הישראלי שהצטרף קצת אחרי תחילתה. 12.6 נק' (מלך הסלים הישראלי בינתיים), 5.1 אס' (ראשון בליגה) ובעיקר – המנוע שמאחורי הקבוצה הכי מהנה כאן. חוכמת משחק, שליטה בקצב, שיפור אדיר בקליעה ומשחק גמר גביע אחד שייכנס לפנתיאון.
הסרט הזר (השחקן הזר המצטיין): כאן יש קרב קשה בין כמה מועמדים חזקים (ג'רום דייסון מחולון, סקוטי הופסון מאילת, ג'וליאן רייט מראשל"צ, דונטה סמית מחיפה) אבל האוסקר שלנו הולך לפראנק "הטנק" האסל מחולוניה. 17.4 נק' ו-12.8 ריב' (ראשון בליגה) למיסטר דאבל דאבל של חולון. השחקן שמחזיק יחד עם דייסון את חולוניה עם הראש מעל המים ובעיקר מפגין נוכחות מרשימה מתחת לסלים.
שחקן המשנה (השחקן השישי של העונה): טוב, גילי מוסינזון, ברור. אחד שיודע להטביע את חותמו על כל משחק. וברצינות – פט קלאטס, כמובן. היווני של חיפה עולה מהספסל והופך משחקים במו ידיו. 14.6 נק' ו-9.7 ריב' לפורוורד בגובה 2.08ף שמוביל מתפרצות כמו גארד ומפגיז מהשלוש באחוזים נהדרים. הגניבה של העונה.
פרס על מפעל חיים: הוא מגושם. הוא גמלוני. הוא כבר לא ממש קולע. אבל הסבא של הליגה, מאיר טפירו, עדיין בועט בגיל 38 (במרץ הקרוב) וממשיך לחיות את החלום. כדורסלן העשור הקודם, שבקצב הזה עוד יסיים גם את העשור הזה על הפרקט, נהנה מכל רגע ותורם מהווינריות והנסיון שלו לקו האחורי המקרטע של ירושלים. הנר שלך מאיר, עדיין מאיר.
*
וכמו שבהוליווד מקיימים במקביל לטקס האוסקר גם את טקס פרסי הראזי (לסרטים ולתצוגות הגרועות והמביכות ביותר), גם לנו יש קטגוריה אחת כזו.
פרס הראזי (לשחקן המאכזב): טוב, כאן אין ממש התלבטות. ניק קיינר מדלי ממכבי ת"א לוקח בגדול. הפורוורד הלבן שהגיע מוולנסיה על חוזה שיכול לממן את כל הפועל אשקלון, פשוט מסריח את הפרקט. וזו לא רק היכולת הדלילה, כמו האפסיות, הנרפות, הפציעות המגוחכות כל שבועיים, איבודי הכדור המביכים וההגנה הלא קיימת. מכבי רצתה להעיף אותו על טיל כבר מזמן, רק שהוא בדיוק נפצע ונשאר בחסד. איזה פלופ.
ניפגש בפלייאוף!
*
***