מה המשותף לנסראללה, סדאם חוסיין, החמאס וחלקים בציבור היהודי-ישראלי?
שואל כדי שיכול גם לענות – חיים שדמי:
השנאה שלהם לתל-אביב. אלה גם אלה משוועים שינחתו בה טילים וחוגגים את נפילתם אחר-כך. מה יש בה בעיר הזאת שמעורר בהם שנאה רבה כל-כך? מה מוציא אותם משלוותם כשהם חושבים עליה? מה היא מקלקלת להם?
זאת נקודה מהותית בהבנת הסכסוך האזורי. הסכסוך איננו סכסוך פוליטי והוא איננו סכסוך על גבולות. הוא סכסוך דתי. הוא סכסוך על תפיסות עולם. רציונאליות לעומת היפוכה השלילי. אלה מייצרים את ריבי הגבולות הילדותיים. כיוון שגם אם נקבל את התפיסה שיש בו מהפוליטי, הרי ששורשי המונחים "ארץ-ישראל השלמה", "שתי גדות לירדן" ודומיהם, נעוצים בדת. באותה מיתולוגיה ששועבדה לצרכי הדת והפכה להיסטוריה. לאסלאם יש את המנטרות שלו. זה לא היה גדל להיות ככה לו זה היה אחרת. אדם לא יכול לנהל את כל העולם; גם את שכניו לא. לכל היותר, הוא יכול לנהל את ביתו. מוטב שכל אחד יתרכז בביתו.
*
אפשר לנהל דיונים מורכבים ועמוקים על שאלות מהותה של היהדות כתפיסה אמונית וכגישה פילוסופית – דיון כזה נחוץ מאד, כיוון שהוא היה מכניס לפרופורציה גם את האדרתן של אלה (יהיה מעניין לדון לעומק בסיפורי האחים בתנ"ך ומה אתה למד על תפיסת יחסי אחים במשפחה של כותבי הסיפורים; בדוד שזכור לכולם כמלך, אבל היה נבל ששלח אדם למות במלחמה כדי לזיין את אשתו) – אבל חייבים להכיר בהבדל התהומי שבינן לבין היהדות כדת. ומאחר והיהדות היא בראש ובראשונה דת ורק אחר-כך אמונה ופילוסופיה, יש לפרק קודם כל את המרכיב הדתי מתוכה. לא "לפרק" רק במובן הדיון, אלא גם ובעיקר במובן של לנטרל.
תל-אביב מסמלת את כל מה ששפוי באזור הזה. ברור שגם לחיפה יש מזה ולמקומות אחרים, אבל ריכוז כזה של אלמנטים שפויים ועוד ברמות כאלה, רק תל-אביב. והמרתיח והמקומם באמת, שעל-אף שבמצטבר תל-אביב היא אחד מהיישובים שנפגעו ממגוון האלמנטים הרחב מכולם – הפצצות ממטוסים, טילים מארץ רחוקה, פיגועים, טילים מארץ קרובה, וכל השיט הזה – היא מתעקשת להישאר כזאת. ומכאן האיום שבה.
*
כשם שהחילוניות היא המראה לרוע ולחוסר המוסר שבדת, כך תל-אביב היא המייצגת למראה ולמה שמשתקף ממנה. הדת מקצינה ומאבדת שליטה על הטירוף היוצא ממנה. האיסלאם והיהדות מספקים לכך עוד ועוד הוכחות בעשורים האחרונים; ובכל שנה שעוברת, תדירות ההוכחות עולה. כל עוד לא היה איום – אין סיבה לדיכוי. כל עוד אין אלטרנטיבה החושפת את היעדר ההצדקה המוסרית והממשית לדת, כך אין במי להילחם. אין צורך להגביר את האלימות כדי לבסס את שליטת הדת. אלימות איננה חייבת להיות פיסית ואכן יש הגרועות ממנה, אבל היא לעולם תסתיים בזו הפיסית אם לא תמוגר קודם.
הצל המתועב. אסופה של כמה מאות עלובי נפש והוא מציג אותם כ"מכבי תל-אביב". לא עשרות האלפים שמנגד; הם. לא קרויף, גולדהאר, גלזר ושפיגל. הם. בשם המועדון הוא מדבר. הנקודה איננה בעובדה שהם אינם אוהדי מכבי; הם בוודאי משתייכים למי שמגדירים את עצמם ככאלה. אבל הביטול המוחלט שלהם את היתר, התפיסה שהם מכולם, הם מכבי תל-אביב, היא הסיפור כאן. שימו עד כמה הטרמינולוגיה הזו זהה לימים השחורים של המועדון. והמדהים הוא שהשנים הספורות שחלפו מאז, רק חשפו את עומק השקר שבטרמינולוגיה והאמונה המשיחית ההיא. ובכל זאת, הם לא חדלים. כשם שפלוגות הסער של הימין הדתי היהודי – אלה שבבדיחות מכונים, מיעוט קיצוני – רואות בכולנו פך חולף והופכות את חיי הכלל לפח זבל. כאילו שהיה צומח כאן משהו בלי החילוניות השפויה.
*
חוסר ההפנמה המלא את הדת דווקא מצד החילונים הוא המאפשר לדת להשתלט. דת איננה יכולה להיות סובלנית. כיוון שהיא משתיתה מיתולוגיה שקרית על מציאות, כיוון שמיתולוגיה בנויה על כללים שונים ממציאות. כיוון שאלוהים הוא מיתולוגיה ולא מציאות. כיוון שמוסר הוא אוניברסאלי. הוא חדל להיות מוסר כשהוא נעצר רק בזהה לך. כיוון שציווי איננו מוסרי כגישה לחיים, הוא כופה וכפייתי. כיוון שדת משתיתה את ההבדל בין בני-אדם על דבר מלאכותי. כיוון שכיום כבר לא ניתן לטעון שיש בה ביהדות שוני מהותי שמבדיל אותה מבני דתות ועמים אחרים. הספיקו למדינה הזאת עשורים בודדים כדי ליישר קו. מנגד, תרומתם של אריסטו, סופוקלס, סוקרטס, אפלטון ואחרים לפילוסופיה ולמוסר האוניברסאליים ודאי אינה פחותה מתרומתה של היהדות; למעשה, תרומתם רבה יותר.
ככזו, היא כופה עליך את הסכסוך. היא מעקרת את היכולת לייצר אלטרנטיבה מחשבתית. הקורבנות משרתת את היהדות ומנציחה את התקיעות. אדם לא יכול לבדל עצמו מרצונו וביוזמתו מהכלל, ובו זמנית לטעון לקורבנות. או שהוא כזה או שהוא כזה. הישראלי לעולם יראה בביקורת חיצונית כאנטישמיות. יש שהיא אנטישמית, לרוב היא איננה כזאת. "המזרחי" – טיפוס נטול קונטקסט היסטורי, פוליטי ותרבותי (לא כל יהודי יוצא מדינות ערב וצפון אפריקה הוא "מזרחי" בהקשר זה) – לעולם מקופח. היום בבריכה שמעתי שיחה בין כמה מתאמנים. כל אחד סיפר מניסיונו מביקוריו בחו"ל כמה הכי שונאים אותנו שם. מדהים כמה הם משוכנעים בזה. מדהים היה לשמוע אותם עונים לשאלה שלי: "מי מתנהגים באופן הכי ברברי ולא מכבד את הסביבה כשהם בחו"ל?". "הישראלים". כולם ענו ככה. נלך אם תזת האנטישמיות שלהם; מה הפליאה שסולדים ממי שמתנהג ככה? למה האוטומציה לשייך כל דבר לאנטישמיות ולא פשוט לחוסר חיבה הגיוני? ההקשר לסיפורי החוויות שלהם בחו"ל היה, כמובן, הדיל הנוכחי בעזה.
*
האם יכול להיות שכולם מפרשים את הדת אחרת ודווקא הדתיים טועים? או שאולי דווקא הם הצודקים בפרשנות שהם נותנים לה? מוסר איננו חף מאבולוציה. הכול מדברים על האבולוציה הפיסיולוגית של המין האנושי. אנחנו מתפעלים מהשיאים האנושיים הנשברים עשור אחרי עשור באתלטיקה. אלא שגם למוסר אבולוציה משלו; והדת היא שלב קודם באבולוציה לחילוניות ולהשכלה. אלה חידדו את אלמנט הבחירה המוטל עלינו. את העובדה שבהיעדר גורם חיצוני מחולל הידוע לנו ובוודאי כזה שהוריש לנו ציוויים והלכות, עלינו מוטלת האחריות המוסרית. זהו ההבדל המהותי היחיד בינינו לחיה. הבחירה בין טוב לרע. כאשר המציאות המתהווה במרוצת השנים מוכיחה לנו עובדתית, כי דברים שהנחנו מבורות ומפחד שמקורם בגורם מעניש או מתגמל, אינם באמת כאלה, ואנו נשארים תקועים בתפיסה טפלה – אנו מרחיקים מעלינו את המוסר. אנחנו איננו לוקחים אחריות על המעשים שלנו. אין זה מקרה שאותם אלה המאמינים כי אין תוקף לאבולוציה הפיסיולוגית ואין הכרח בללמד אותה, אינם לוקחים אחריות על המציאות שהם מייצרים ועל הקשר שבין סיבה לתוצאה.
אחוזים רבים, רבים מאד, בציבור הדתי-ימני כופרים ברצח רבין בידי שליח הציבור הדתי שהפנים את תובנות חלק מרבניו, ורואים בו קונספירציה. הפלא ופלא, דווקא אלה הרואים כעובדות גמורות מיתוסים תנ"כיים שאירעו אלפי שנים לפני המצאת הדפוס, הברורים לכל כאגדות, מתעקשים שאירוע שאירע לפני תשע-עשרה שנה ותועד מכל זווית אפשרית – דווקא הוא קונספירציה. כי זו חשיבותה של האבולוציה: בהבנת התהליך. במה מוביל למה. לא תבין, לא תיקח אחריות. לא תיקח אחריות, לא תשנה מדרכיך היה וראוי שתשנה אותן. כשם שתורת היחסיות של איינשטיין באה ללמד אותנו שהדברים אינם עומדים בפני עצמם, הם לעולם תלויי הקשר.
לא; הדתיים אינם טועים. הם מפרשים את הדת נכונה. ההקצנה והאלימות הגוברות בחברה הישראלית קשורות לכך ישירות (גם אם לצד גורמים אחרים).
*
השתרשה תפיסה הקובעת כי הורי הילד מגדירים את דתו. כלומר, מלכתחילה, אין לדת אחיזה של סובלנות או בחירה, תפיסה רוחנית המבקשת לשכנע אותך בצדקתה, אלא כפייה בוטה רק מעצם הרחם שפלטה אותך החוצה. תחשבו על זה. הסכסוך נכפה עליכם מעצם היותכם יהודים החיים בארץ הזאת. האם הייתם בוחרים בחיים שהארץ הזאת כופה עליכם לו היה הדבר בשליטתכם? רובכם ישיב בשלילה, אני מאמין. לא ככה? לא כולכם? ובכל-זאת, רוב אזרחי ישראל בוחרים הפוך.
מהדתיים אין מה לצפות; המציאות הנוכחית היא נגזרת של התגשמות עולמם הרוחני. חייבת להיות פוליסת ביטוח שתקעקע כל יכולת לוויכוח הגיוני: או שאלוהים מגן עלינו או שהוא מעמיד אותנו במבחן. מלכוד של הצדקה. זה מה שמבקש ללמד אותנו איוב. לא משנה מה עבר עליו, לא חדל להאמין, כיוון שבמבחן היה מדובר. אבל אילו היה איוב משנה את חייו, לוקח אחריות על מה שנעשה איתו – אולי מצבו היה טוב יותר? אם נתרגם את עולם המושגים של אז לזה של היום, אפשר לומר בביטחון שכן. "לחשוב מחוץ לקופסה", אומרים. החילונים שוגים פעם אחר פעם כשהם פונים אל הדתיים בדברים, במקום להבין שהשיח שלהם חייב להתרכז בינם לביניהם. כדי לחדד את הבעיה. כדי להבין את הסכנה. כדי להכיר בפתרון.
אפשר לנהל דיון נפרד וארוך בחלקם של מדינות ועמי הערב המוסלמים שסביבנו; אלה יצטרכו לנהל את המלחמה הפנימית שלהם כדי להכיר בדת כזו התוקעת אותם מלנהל חיים שלווים. זה עניינם. ההבדל בינינו לביניהם איננו רק הבדל בשם הדת; הוא בראש וראשונה נגזרת של רמת החילוניות שהיתה הדומיננטית ביצירת אורח החיים בישראל שנים. ובכלל, מניין הצורך לקחת כל הזמן דוגמא לשלילה, כזו שתדרדר אותך עוד למטה? אם הם גרועים כל-כך, למה להתאמץ להיות כמוהם?
היהדות חילקה את העולם בין בניה ליתר אוכלוסיית העולם. היא הראשונה המתועדת לעשות זאת. קראתי כאן לפני כמה חודשים מגיב הטוען שהאפריקאים היו הראשונים לעשות זאת. ציורי המערות שלהם מעידים על זה, הוא כתב.
*
ובכן, למדתי אמנות, ובכלל זה אמנות אפריקאית, אין שום אזכור לזה. ייתכן, כמובן, שהוא מדבר על שוני בין בני-אדם המקבל ביטוי בציורים; אבל על ציווי אלוהי ונבחרות אנושית? מאיפה הוא הביא את זה. זאת דוגמא, וחשיבותה, בהבנה שהבורות משרתת את הדת והיא כשלעצמה תופחת ומתעצמת עם השנים, כיוון שאם העובדות מוכיחות אחרת, והאדם מתעקש לא להכיר במסר העולה מהן, הדרך היחידה שלו להתקבע בתפיסת עולמו המוטעית, היא בטירוף ובאלימות. ונניח, שלא הייתה היהדות הראשונה; ואז מה? בין הראשונות יותר טוב? ומאז המצאתה, באלפיים השנים האחרונות, לא היה רגע לעדכן את המתודולוגיה השקרית? מה יש בה ביהדות שהיא תמיד מושחת ומושכת למטה, אל הדוגמא הפחות טובה להתגאות בה, במקום לרצות ללמוד כדי להימשך למעלה?
היהדות מאמינה בהיותה נבחרות ומאמיניה מחנכים את ילדיה על-כך. תקשיבו לדברים שיוצאים מפיהם של הדתיים. היא רואה בהשתלטותה את מבשרת הגאולה. בגלגול עיניים מיתמם לשמיים אומרים כולם: לא במיסיונריות, לא בכוח. בטוב, בתבונה ובשכנוע. האומנם, ואם לא השתכנעתי? ואם מוכיחים המדע והנפש אקסיומטית שהדת טועה, מה אז? לא סופקו לנו במהלך מאתיים השנים האחרונות אי-אילו הוכחות שהדת טועה? סופקו, ובוודאי יותר מכאלה המוכיחות את צדקתה.
מכאן התיעוב ההולך וגובר של הדת היהודית כלפי החילוניות. איך נאמר, השיח הימני והדתי איבד קצת אחיזה בשני העשורים האחרונים, לא חושבים? קצת התיר רסן באלימות, לא ככה? אין סימטריה בין טרור פלשתינאי לבין טרור של מחבלים החיים במדינה ריבונית המפעילה כיבוש באמצעות צבא ומשטרה, ומופנה כלפי אותה אוכלוסיה בדיוק. כאן הבעיה, בסימטריה. בציפייה מהם שיקבלו על עצמם את החיים תחת הכיבוש; את האזרחות שוות הערך לא ייתנו להם מחשש להפרת האיזון הדמוגרפי והפוליטי, וגם את הלגיטימציה להתקומם על כך מבקשים לנטרל מהם. בתווך, מסתתרת לה השאיפה הנכספת: להרחיק אותם מכאן, לארץ אחרת, ילכו לאן שילכו.
היהדות הייתה סובלנית כל עוד הייתה במיעוט. היא לא העזה אז להרים את הראש. אבל ברגע שניתנה האפשרות – והיא ניתנה מרגע הכפפתה של ישראל לדת – זקרה את ראשה כיתר הדתות. מה זה כבר משנה מי אכזרי יותר, אם השורה תחתונה בכל המקרים. גם הגרמופון, הטייפ והאם.פי.3 משמיעים מוסיקה, רק יעילות הביצוע שונה.
מאחר והיא מלאכותית ומאחר שהיא מבדילה בין בני-אדם ללא הצדקה ממשית, אין לה יכולת אחיזה מול היגיון. אין לה תוקף. כאן מתחיל חוסר המוסר. אילו הייתה היהדות שלמות הכול, אפילו מתקרבת לזה, ניחא. אבל היא איננה כזאת. היא רחוקה מלהיות כזאת. ההתעקשות להצביע דווקא על הטוב שבה, מתעלם מהבידול שהיא מייצרת. משכיח את העובדה שהיא מחנכת את בניה ובנותיה על עליונות מוסרית תלושה. על ילדים כחול על שפת הים, כאילו ילד הוא חפץ או פריט מפס ייצור; על זכור את אשר עשה לך עמלק; על לנצח תאכל חרב; ועל עם בדד ישכון. השיחה שהייתי עד לה היום בבריכה – שכולנו עדים לדומות לה כמעט מדי יום – לא הייתה נולדת אחרת. האם יכול להיות שמיומה הראשון היתה מחרחרת ריב? שביקשה להתריס, להטריד, לעלוב בכל מי שאיננו היא ולהמאיס עצמה על הכלל? כיוון שאם הדתיים הם אלה להבין אותה יותר נכון מכולנו, הרי ששנות קיומה של המדינה מעלות את המחשבה שייתכן והייתה כזאת תמיד.
*
תביטו לרגע בציבור הדתי בישראל. רובו ימני. רובו עמד נגד המחאה החברתית. תפסיקו לשקר לעצמכם ולומר שהיו ביניהם גם אחרים, שהם אינם הכלל. מדוע רבים מהם הגיבו אינסטינקטיבית נגד המחאה? מה יש בהם שבכל פעם שסוגיה מוסרית על הפרק, הם בוחרים באפשרות המוסרית פחות?
כיוון שיש משהו שמכפיף אליו את המוסר, כשם שהוא מכפיף אליו את החוק. כל עוד המוסר חופף את עקרונותיו, הוא מוסרי. אבל ברגע שהמוסר גובר על התכלית, יכופף המוסר. והמשהו הזה, הוא ההלכה, התפיסה הדתית. תסתכלו עליהם מביטים על כולם בפטרונות מבטלת. שהרי ציווה להם. מח"ט גבעתי העלוב; עשרות בשנים נלחמו כאן נגד צבאות אויב, צבא חילוני ברובו המכריע, מונהג בידי מפקדים חילוניים, ופתאום אדוני-צבאות לצידנו. פתאום?! מול ארגון גרילה שפל ככל שיהיה החי תחת כיבוש וסגר? תשנאו אותם עד מחר, אבל אל תעשו מהם מה שהם לא. הרי זו השנאה שמונעת מכם להכיר בעובדות ומלבה את עצמה בלופ אינסופי.
וכמו אין ספור דוגמאות אחרות, הייתה זו המחאה שחשפה את הערכים האמיתיים עליהם מושתתת החברה בישראל; היא הסיטה את הזרקור למקום שאליו הוא באמת צריך היה להיות מכוון; היא חשפה את השקר מאחורי הסחת הדעת. הסחת הדעת שהדת מייצרת באופן ישיר וזו העקיפה. זכרו, הסכסוך המדיני מוכתב לנו על בסיס דתי. לצדו התפתחו יתר העוולות החברתיות והכלכליות.
מה כבר יכול לצמוח מחשיבה כזאת?
וגם כאן ההיתממות מסוכנת. תרומתה המרכזית של המאה העשרים לאנושות – השיעור, אם תרצו, שביקשה להעניק לנו – היא בחופשיותו של המידע. בעובדה שהיא ריכזה עבורנו אלפי שנות היסטוריה לתוך מאה אחת בזכות (או בגלל) ההתפתחות הטכנולוגית והמדעית. בזכות ההשכלה. אנחנו יודעים הכול. כבר אי אפשר להסתתר. אנחנו יודעים הכול, מה מולידה שנאה ומה מוליד ימין, מה מולידה סובלנות ומה מוליד שמאל. וזו הסיבה לרצח רבין, וזו הסיבה לפיגוע התופת הראשון אחרי הסכמי אוסלו – טבח גולדשטיין – וזו הסיבה שאיש לא חושב להרוס את המוזוליאום על-שמו; וזו הסיבה שהימין מבקש לטשטש את רצף העובדות האבולוציוני: הסכמי אוסלו-טבח גולדשטיין-פיגוע בקו חמש-רצח רבין-פיגוע בסנטר-עליית ביבי לשלטון-התדרדרות המצב הביטחוני וכאוס.
כי לרגע הייתה שפיות יחסית ותקווה מסוימת ורבים מדי אימצו מאז את המחשבה שאין אלטרנטיבה, על-אף שאת האלטרנטיבה חיסל בראש ובראשונה הימין היהודי-הדתי. רק אחר-כך הצטרפו אחיהם מהחמאס. בטרם "חיסל" האספסוף הפלשתינאי את הסיכוי לשלום, עשה זאת היהודי. אלפי שנות חינוך הדדי לשנאה, ופתאום מגלגלים כולם עיניים לשמיים ואומרים, מה, בהסכם נגרום להם לאהוב אותנו? והסכם יגרום לכם לאהוב אותם? ומה כל-כך מורכב בלשנות דיסקט? האירים והאנגלים עשו את זה. יכול להיות שהיהדות והאסלאם, איך נאמר, מפגרות יותר? עד מתי ניתן להם לפחד ולשנאה לנהל אותנו ולהכתיב את מציאות חיינו?
אם הבעיה בפלשתינאים, ואם הבעיה באסלאם, ואם הבעיה בשמאל שלא קולט – אין משמעות לרצף הכרונולוגי של האירועים; לאחריות על הידרדרות המצב. ואלה השמאלנים ותל-אביב "בירתם" שבנוכחותם מתעקשים להנכיח את המציאות במראה. מכאן האיום שבהם. לכולם. לנסארללה, סדאם חוסיין, מיכאל בן-ארי, איילת שקד.
ברבדיה העמוקים באמת, לא הייתה המחאה החברתית על יוקר המחייה או הדיור. אלה נגזרות של מה שהמחאה מבקשת באמת לשנות: את הערכים עליהם משותת המדינה הזאת. כיוון שחברה הנבנית על פילוג ובידול, מתישהו יחלחלו הערכים האלה לתוכה פנימה ויובילו ליצירת פערים חברתיים. איך אמרו האנטישמיים, דת של תאבי בצע.
*
המחאה יצרה לראשונה, 63 שנים אחרי הקמת המדינה, הזדמנות להיוולדו של "הישראלי"; אדם המכיר בעובדה שאין בינינו הבדלים – לא בין יוצאי אירופה לערב וצפון אפריקה, לא בין מוסלמים ליהודים; יש בינינו הבדלים תרבותיים והשכלתיים, אבל הם ניתנים לגישור שיידרשו לו אולי שנים, אבל אין סיבה שלא יתממש – שהמציאות איננה חייבת להיות כה קוטבית. שהחלוקות הפנימיות בינינו מחלישות אותנו. תכירו לעומק את המאבקים הפנימיים והשנאה שבין פלגי הדת היהודית השונים החיים בארץ; בין חצרות אדמו"רים, בין פחדנים לחרדים.
לא משנים מציאות שנבנתה בששים ושלוש שנים בקיץ אחד, גם לא בשלוש שנים. שימו לב איך הכול מתפוצץ פתאום. יחסי דתיים-חילוניים, שחיתות שלטונית. אי אפשר להבריא את הגוף, אם לא מוציאים את המוגלה קודם. כל מצעד הפוליטיקאים ואנשי העסקים המושחתים לא היה יוצא לדרכו לבתי-המשפט ולכלא לולא המחאה. כמוהו גם תחילת ריסון שכר הבכירים והתספורות. אוטוטו מתקרב הרגע שנידרש להכרעה בדבר המהותי מכול. או שתופרד כאן הדת מהמדינה וייפסק לימוד התנ"ך במתכונתו, אלא כסיפור מיתולוגי, לצד המיתולוגיות האשורית והבבלית שקדמו לו, הרומית והיוונית, או שלא תהיה כאן מדינה. אלא אם כן, איראן ודומותיה הן מדינה בעיניכם. למעשה, הרגע הגיע כבר מזמן. מעולם לא היינו עם אחד. היינו שני עמים. ליתר דיוק, עם ושבט.
* * *
הסכסוך במזרח-התיכון איננו סכסוך של גבולות. הוא סכסוך של תפיסות עולם. של סובלנות מול היעדרה. של פתיחות לעומת דיכוי. של השכלה לעומת בורות. של שיתוף לעומת פילוג. דת היא פילוג, היא חוסר סימטריה. מתישהו חוסר הסימטריה יפגוש בכולם. בהתחלה במי שאינם בני דתך. אחר-כך באלה שאינם בני אמונתך. ולבסוף באלה שאינם קנאים כמוך. זה השיעור שהמאה העשרים נתנה לנו. אנחנו יודעים הכול. קראנו. למדנו. אנחנו יודעים מה מוביל למה. מכאן והלאה זאת בחירה. כשאתה יודע שהבחירה שלך רעה ואתה ממשיך להיאחז בה מכוח האמונה, אתה מתחזק בטירוף כדי לנמק את הבחירה שעשית. כדי להצדיק אותה. אתה נעשה אלים יותר כלפי המראה. כשם שהקפיטליזם החזירי מבקש לטשטש את המראה, ומציף את האקדמיה בעוד ועוד מוסדות ופקולטות למינהל עסקים וכלכלה, על-חשבון מדעי הרוח, כך הדת ביחס לחילוניות.דת היא פילוג, בידול וחוסר סימטריה. מתישהו, חוסר הסימטריה יפגוש בכולם. בהתחלה במי שאינם בני דתך, אחר-כך באלה שאינם בני אמונתך ולבסוף באלה שאינם קנאים כמוך. דת היא פילוג, בידול וחוסר סימטריה. מתישהו, חוסר הסימטריה יפגוש בכולם. בהתחלה במי שאינם בני דתך, אחר-כך באלה שאינם בני אמונתך ולבסוף באלה שאינם קנאים כמוך. דת היא פילוג, בידול וחוסר סימטריה. מתישהו, חוסר הסימטריה יפגוש בכולם. בהתחלה במי שאינם בני דתך, אחר-כך באלה שאינם בני אמונתך ולבסוף באלה שאינם קנאים כמוך.
החילוניות מכלה את זמנה אם היא בוחרת בימין מדיני ופוליטי. ליטראלי, מכלה את זמנה. אין ימין בישראל ללא תוקף דתי-תנ"כי. אין ימין קיצוני; יש ימין שמוליך לקיצוניות ימנית. מתישהו. תמיד. התחלתם בבגין שקיבל בהכנעה ובגדלות נפש את הטבעת אלטלנה; קיבלתם את פייגלין וממשלה שיוצאת להרפתקה להעלות את אלטלנה מהמצולות. כדי להחיות את הזיכרון, כדי לצרוב את התודעה בעוד מיתוס. ואין אנושיות בחיים תחת ציווי דתי. הביטו סביבכם, תלכו לעבר, רק אל תיתממו.
אין דבר כזה אנטי-דתי. אין דבר כזה, כשם שאין דבר כזה אנטי-נאצי. התנערות מנאציזם איננה דבר של בחירה. היא חובה.