פחות מ-24 שעות הפרידו בין המשחקי הפרידה במגרשים ההיסטוריים האלה – על אחד עושים סרטים, את השני משאירים לאנחות. עצוב, עזוב ומיותר, מנסים לשכוח את ההיסטוריה שלו.
חוויית הספורט מודרנית מבוססת בין היתר על כבוד גדול לעבר: מאמנים, שחקנים ואפילו המגרשים. אולם הפחים הוא אחד הסמלים האחרונים שנשארו בכדורסל הישראלי, מקום שרק האזכור שלו מעורר נוסטלגיה – פה מסירה של ישראל אלימלך, שם שלשה של מייקל קרטר, דאנק של קני "החיה" או השתטחות על הפרקט של שלומי הרוש – אולם הפחים, נרצה או לא, לא היה סתם מגרש, הוא היה מקדש של כדורסל. מקום שזורק אותנו אחורה לרגעים גדולים בכדורסל הישראלי, רגעים שלפעמים אנחנו נוטים לשכוח…
רגע לפני שמתחיל הסיבוב השני בפלייאוף, זה הזמן להיפרד ממגרש הכדורסל הוותיק ביותר בארץ.
*
כבר לא בונים אותם ככה – חמים, צפופים ובתוך שכונות מגורים. הקדמה השיגה את קריית אליעזר ובקרוב מאד תשיג את גם את אולם הפחים, מהאולמות השכונתיים האחרונים שנותרו לנו (ולא, יד אליהו הוא לא כזה). היום אנחנו בונים אותם מחוץ לערים, מנתקים אותם מהשורשים, אלה שכל כך חשובים בבניית בסיס ההזדהות.
אולם שממוקם במרכז העיר, כזה שאתה צועד אליו אחרי שאתה נפגש עם החבר'ה בשעות אחה"צ, הוא כזה שמאפשר להיות חלק, להרגיש שייך. משחק שמתקיים בו הוא מפגש אצלך בסלון, לא אירוע מיוחד שאתה צריך להתכונן (ולנסוע) אליו. אתה גדל איתו, לא לצידו.
בדומה לקריית אליעזר, שהיה מזוהה עם אוהדי מכבי חיפה (ולא עם הפועל), לצופה מן הצד אולם הפחים היה מזוהה לחלוטין עם תושבי חולון – חמים, פאנאטים, קשוחים, אבל בעיקר אלה שאתה לא רוצה להיפגש איתם ובטח לא אצלם בבית. האוהדים והאולם הם אחד – מגרש ביתי כמו שכתוב במילון.
*
המגרש הזה, הרבה לפני שהפך לאולם, פתח את שעריו ביחד עם הליגה. הוא האחרון שעדיין איתנו, שריד אחרון לימים שעדיין שיחקו כאן במגרשים פתוחים, שבמובנים רבים עדיין קיימים ביקום הזה שנקרא "אולם הפחים".
לא קל לאהוב אותו. מבחוץ – תחושה של משהו שעבר זמנו, מלוכלך, ישן ומוזנח (עם חורים בגג שדולף בחורף). מבפנים – הדבר הראשון שאתה מרגיש זה החום הבלתי נסבל שגורם לתחושת מחנק (האולם היחיד בליגה ללא מזגן). הדבר השני אלה האוהדים. מטורפים, מקללים, אלה שאתה רוצה בצד שלך, לא של היריבה.
אבל כמו כל דבר בחיים, מה שלא מושלם הוא המעניין ביותר – יש להם, הפגומים, משהו ייחודי.
אנחנו אוהבים את הצלקות שלנו, אלה שמספרות את הסיפור של חיינו. אנחנו אוהבים אותן כי הן משדרות אופי וניסיון. הן מבדילות אותנו מהאחרים, הן התג הפרטי שזכינו בו כשחיינו את חיינו. הן אנחנו.
בהתחלה זה היה אוסישקין, עכשיו הפחים ובסוף העונה גם מלחה יצטרף לרשימה. האולמות האחרונים שהיו של האוהדים. אולמות שהקבוצה היריבה מתחילה בפיגור עוד לפני שעלתה על הפרקט. בית.
במזרח העיר נבנה אולם חדיש ומודרני, כזה שיהיה גאוות העיר, שאמור לארח תחרויות בינ"ל. מבנה שיוסיף נדבך לעיר הזאת ששינתה את פניה בראשית שנות ה-2000, עיר שכבר אין בה מקום לאולם הפחים.
הפועל חולון זכאית לאולם כזה. הקבוצה, שהצליחה לחזור ממעמקי הליגה הארצית לאליפות היסטורית, שמחזיקה הנהלה מהמסודרות בארץ ובסיס אוהדים רחב, היא כזאת שצריכה לשחק במקום שיוכל לקחת אותה צעד נוסף קדימה.
אבל באולם כזה חסרה היסטוריה. חסרים לו את אותם הרגעים שבונים את המועדון. חסר לו האופי שמבדיל בין "בית" לבין חדר במלון. חסרה לו הזהות. חסרה הרומנטיקה.
*
היה זה רק סמלי שתוצאות הליגה קבעו כי את סדרת הפלייאוף האחרונה תשחק חולון נגד הפועל ירושלים – יריבתה הגדולה ביותר. אחרי אין ספור משחקים גדולים ביריבות הזאת, אין מתאים ממנו לסגור את האולם.
הסדרה הזאת סיפקה לאולם הזה עוד שני משחקים גדולים אחרונים לפני הסגירה. הראשון, ניצחון אחרי שלשה של הקפטן שלומי הרוש. השני, הפסדת לאחר החלטת שופטים מכריעה.
את שניהם קיבלו האוהדים באותה צורה – אהבה גדולה לשחקנים שנתנו את הלב והנשמה על המגרש. לקבוצה עם אוהדים כאלו לעולם יהיה בית.