11 בינואר, 2001. יום שישי בערב. יום קודם לכן חגגתי יומולדת 19, יומולדת די מחורבנת. העברתי אותה בצבא וידעתי שבסופ"ש הקרוב אני לא יוצא הביתה. אם זה לא מספיק, אז באותו יום גם ירד גשם, במאי. לא סביר, כמו השנה. אבל זה לא הדבר היחיד שהתרחש במאי של אותה שנה וחזר על עצמו בימים האחרונים.
חוזרים לשישי בערב, פלגה 1 סוגרת שבת. כולם מתכנסים מול הטלוויזיה הקטנה ורואים את מכבי מנצחת בפיינל פור את צסק"א מוסקבה. פארקר, האפמן, הנפלד ומקדונלד משחקים נהדר ומבטיחים לצהובים גמר שני ברציפות מול פנאתנייקוס, אמנם זה קרה בעונת הסופרוליג, אבל גמר מול פנא זה גמר מול פנא.
ישבנו כולנו וראינו, פספסנו את ארוחת הערב המסורתית המלווה בעיקר באכילת שניצלים ושירת שירי גנאי נגד סוללה ב'. בעצם כשאני אומר שישבנו כולנו וראינו את מכבי, אני צריך לחדד ולומר – כולנו חוץ מאיש אחד, המפל"ג שלנו (מ"מ בשפה של לא תותחנים). שמחנו על הניצחון אבל כולנו ידענו שאת הגמר ביום ראשון כבר לא נראה. ביום ראשון תוכנן לנו אימון פלגה, לא משהו שאי אפשר לדחות בכמה שעות. אבל המפלג, אוהד הפועל בנשמה ושחקנה של קבוצת הכדורסל האדומה בגילאי נוער לא היה מוכן לשמוע, האימון מתקיים, זה סופי.
בימים שבהם אין סמארטפונים ובכלל אסור להשתמש בניידים לא הייתה לנו שום דרך להתעדכן בתוצאה. החמ"ליסט עדכן את תוצאת המחצית ושמכבי מובילה בבטחה, אבל הקצין מיד השקיט אותו ואמר "לא נורא, יש עוד מחצית שלמה": בסיום הכריז החמ"ליסט על כך שמכבי אלופת אירופה. "חדל קשקשת ברשת", היסה בו הקצין וכך נגמר הסיפור. את התקציר אני לא בטוח בכלל שראינו, לא היו אתרי אינטרנט זמינים לצפייה והסתפקנו בקריאת עיתונים ושיחות עם הבית. וכך נצרבה תודעת הזכייה ההיא של מכבי.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מכביסט, אני אפילו די מתעב את מכבי. אני תמיד מעודד בליגה את היריבה שלה, מאז עונת 1992 אני אוהד של הגליל והייתי אחד מאותם מאות שצהלו בשער 11 כשגליל גלבוע לקחה למכבי את האליפות בפעם השנייה. אני שמח על כל הפסד ליגה שלה ומוחה הרבה פעמים על הכוחניות והמונופול שיש לה בליגה. אבל אני ישראלי, ומכבי היא קבוצה ישראלית. גם אם יש לה 5 או 8 זרים. יש לה הנהלה ישראלית, כמה שחקנים והיא פה ומשלנו. אני לא חושב שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לבחור את ההצלחות שמקושרות למדינה.
אנחנו לא מדריד ששולחת שתי נציגות לגמר ליגת האלופות, או ריאל ובארסה בכדורסל שנפגשות בחצי גמר היורוליג וכך מאפשרות לספרדים להחליט את מי הם מעודדים. אנחנו מדינה קטנה, בלי הרבה הצלחות וכל מי שמצליח ומייצג משהו שקשור למדינה, הרי זה משובח. לכן כל ישראלי שמתמודד בחו"ל באשר הוא – שיצליח. גם אם זאת הפועל ת"א, בית"ר ירושלים, מכבי כדורגל או כדורסל, בני סכנין, אליס שלזינגר, גיא סטריק, או כל אתלט שעלה ממדינות חבר העמים ולא יודע מילה באנגלית. זה מה שיש לנו.
אז כשמכבי משחקת באירופה, אני בעדה, גם אם יומיים לאחר מכן אני אתעצבן על כך שהשופטים לטובתה. עדיין יש לי את הגבולות שלי, אני עובד כבר 5 וחצי שנים קרוב מאוד ליד אליהו ולא מסוגל ללכת למשחק שלה ולצהול עם האוהדים שלה, אני שמח מהבית וזה מספיק לי.
לאחר 13 שנים ההיסטוריה שוב חזרה על עצמה, וגם הפעם לא נראה שנצליח לראות את הגמר. את הנס מול צסק"א אמנם כבר ראיתי בביתי שלי, אבל הבוקר לבשתי את המדים ויצאתי שוב לאימון, הפעם במסגרת המילואים. באיזה שהוא מקום, אולי המילואים דומים אצלי למכבי. אני לא מת על זה בלשון המעטה, יש לי לא מעט טענות נגד המערכת הלא יעילה הזו ואני באמת כבר מרגיש כבר שמיציתי. אבל בסופו של דבר גם המילואים הם חלק מאיתנו, מהישראליות וכשקוראים לנו לדגל אנחנו מתייצבים, זה מה שיש. השירות החל כבר בשלהי השבוע שעבר כשכולנו בטוחים שמילואים זה לא סדיר ושנצליח לארגן משהו לגמר, אבל גם הפעם אין לנו מזל. המסו"ל (מ"פ) החדש קשוח לא פחות מההוא מהסדיר ומסתבר שגם אדום מבפנים. "קודם כל אני מקווה שמכבי תפסיד בשישי", אמר, "וגם אם בטעות תנצח, אני לא רואה איך אתם תצליחו לראות את המשחק בראשון". בקיצור, נפלנו על עוד אוהד הפועל. כולי תקווה שההיסטוריה שוב תשוחזר עד הסוף ובזמן האימון נקבל את העדכונים הפעם מהסלולארי במידה ותהיה קליטה וסוללה. אין הרבה מה לעשות, כל מה שנותר לומר זה "יאללה מכבי".