תשעים ושישה –טל סיון

חובב ספורט, על הילסבורו שמעת? האסון, השערורייה, המחדל, המאבק לצדק. האוהדים הצעירים שהלכו למגרש וחזרו בארונות קבורה, כשאות קין למצחם.

 Justice has never been done But their memory will carry on There'll be glory round the Fields of Anfield Road.

***

בשעה 15:06 פילחה שריקה מזעזעת את דרום יורקשייר. שריקת שופט.

הבמה הייתה מכובדת, משחק חצי גמר הגביע האנגלי, מעמד שכל אדם היה שמח לחזות בו, בין נוטינגהאם פורסט לליברפול.

 המשחק בשש דקות השאיר טעם של עוד. מספרת למשקוף מצד האדומים והתקפה של נוטינגהאם אותה גדעה שריקת השופט.

 *

אנשים נזרקים כשקי תפוחי אדמה מעבר לגדר, מנסים להתפרץ למגרש. השופט מסמן במורא לקפטן האדומים רוני ווילן "תרדו מהמגרש". רק מורא מפני אלפי חוליגנים שירוצצו גולגולתך יכול לגרום למבט כזה.

החומה הגדולה קרסה, המתים המהלכים בדרך. השוטרים עמדו במחסום, פליטי הזוועה מסמנים להם -

חכו חכו, יש עוד הרבה בדרך.

 השוטרים בקהותם הבריטית לא ששים להקשיב לחוליגנים. בכלל, איך אפשר לסמוך על מילותיו של ילד בן 11 שיכור כלוט? חוצפה שהוא בכלל פונה לשוטר.

כשמורידים את המסכות רואים שהסטיגמה גבתה כאן חיים. הם לא נזרקו מעל הגדרות בכדי לעכב את המשחק, הם קפצו מעל הגדרות כדי להימלט מהמוות.

הם לא סימנו לשוטרים "חכו, חכו", הם אמרו להם תלכו לשם, תלכו פנימה, יש שם ילדים מתים.

אבל השוטרים הבריטיים לא הורידו מסכתם, הם עדיין חוליגנים, תתי אדם.

*

שלטי פרסומות מלוקקים נהפכו לאלונקות, השוטרים עמדו בדלתות, הוציאו את האספסוף מהיציע כמו פרות מהרפת. טוב שלא הוסיפו גם בעיטות.

כששרים ביציעים "מלחמה", לא חושבים שהיא יכולה להגיע, לא חושבים, לא מעלים על סף הדעת, שאפשר שותצטרך להילחם על החיים, עד המוות –  על השם הטוב.

תשעים וארבעה אוהדים, עיקרם בני נוער שרצו לחזות בקבוצה שלהם חוגגת עלייה לגמר הגביע,

ראו את עצמים פיונים במלחמה על הצביעות. למעלה משבעה מאות איש נפצעו.

השעון מתקתק, עוד שני פצועים ועוד… אפס כוחם, נפטרו מעולם שכולו שקר.

הסאן הבריטי החל במסע ההשמצות: "החוליגנים הטילו מימיהם על השוטרים" זעקו הכותרות, "גנבו ארנקים מהגופות", "הכו שוטרים שניסו להחיות", "ניצלו מינית גופת ילדה", "הם הגיעו שיכורים למשחק, הם הגיעו ללא כרטיסים…"

*

הם לא.

חיל המצב המרסיסיידי, עטוף המשפחות הכואבות בפיקודה של המלאכית אן וויליאמס שם לעצמו מטרה –  העולם יידע מה קרה שם.

אלא שהם נתקלו בחומה בצורה, החומה ההיא שווטרס דיבר עליה, בריטניה.

היא לא ויתרה, אן, אימא אף פעם לא מוותרת.

עשרים וארבע שנים, עד יום מותה היא לא חדלה להאמין.

אחרי שהצטרפה לבנה בשמיים, המטבע נפל, הצדק החל לצאת לאור.

הם לא היו חוליגנים, הם לא היו שיכורים. הם היו אוהדים כמוני וכמוך.

אז למה?

כי ככה המשטרה רצופת מחדלים וחרפה רצתה שנאמין, שמא נגלה שהיא היא זו שטעתה, היא האשמה.

ג'ון פול ג'ילהולי, צעיר האנסים השיכורים היה בן 10.

עשרים וחמש שנים אחרי, יכול היה לראות הוא את בן דודו הצעיר ממנו בשנה בודדת בוכה באנפילד.

בוכה בבית.

אלו לא דמעות שמחה, אלו לא דמעות של צער, אלו דמעות של נקמה.

ג'ון ג'ון, עשרים וחמש שנים, עשרים וחמש שנים עולם שלם מטנף את זכרך ואת זכרם של תשעים וחמישה האחים והנה אנחנו, נושאי הצדק ההיסטורי מציינים את יום האסון הארור ההוא בניצחון על המגרש.

ניצחון עצום על קבוצה מדהימה, כי זו הרוח של ליברפול.

לנצח את התקשורת (בוז לסאן), לנצח את המשטרה (דין לדיינים), לנצח את הקבוצה (השנייה) הכי טובה באנגליה - על הדשא, כמו גברים,  כמו לוחמים במלחמה על הצדק.

(לעולם לא תצעדו לבדכם).

JFT96!