תשכחו לרגע מברוקלין העכשווית, מעוז ההיפסטרים. תניחו בצד את הסכינים נוטפי הדם של פיטר לוגר, תעצמו עיניים ותנסו לחזור לניו-יורק של אמצע המאה ה-20. אין סמארטפון, אין אינטרנט ואין טלוויזיה. אבל יש בייסבול ואם אתם חיים בברוקלין אז יש לכם את הדודג'רס. מאיפה השם דודג'רס? מהעובדה שבתחילת המאה ברוקלין היתה מרושתת בפסי רכבת עירונית (כן, כמו בירושלים או בכל הסרטים שרואים על סאן פרנסיסקו) והולכי הרגל היו צריכים יכולת אקרובטית מרשימה בכדי להימנע מפגיעה (ותודה למילון מרים וובסטר שלפיו TO DODGE משמעו a clever or dishonest trick done in order to avoid something).
הקבוצה קיימת מסוף המאה הקודמת. המגרש הביתי שלה, ה- Ebbets field נפתח בשנת 1913 בלב שכונת מהגרים כחולי צוואר. עם השנים יותר ויותר תושבים עברו להתגורר בשכונה ועכשיו המגרש נמצא במרכז אזור המאוכלס בצפיפות על-ידי המעמד הבינוני. המגרש עצמו בנוי באופן שיוצר קשר אינטימי בין הצופים לשחקנים. אם שחקן יורק הוא עלול לפגוע בצופים בשורה 10. ואם האוהד בשורה הראשונה לא מבסוט משחקן מסויים הוא לא צריך לצעוק לו. הוא יכול פשוט להושיט את היד, לתפוס לו את האוזן, וללחוש לו כמה מילים מנומסות.
*
מלבד העובדה שהאיצטדיון הביתי היה ממוקם באמצע השכונה, לברוקלין דודג'רס היה מאפיין הכרחי נוסף שקיבע אותם בלב של כל התושבים. הם היו לוזרים. על נצחון בוורלד סרייס (אליפות העולם של הבייסבול) לא היה מה לדבר. היו כמה אליפויות בנשיונל ליג (כמו בפוטבול, גם בבייסבול יש נשיונל ואמריקן ליג), אבל האחרונה היתה ב-1920. כשסוף סוף התקינו תאורה במגרש, אז במשחק הלילה הראשון של הקבוצה המגיש היריב, ג'וני מייר מהסינסנטי רדס, הגיש נו-היטר שני ברציפות (נו היטר בבייסבול זה משחק שבו אף שחקן לא הצליח לחבוט אבל היה שחקן או שחקנים שכן הגיעו לבסיסים בדרכים אחרות. אולי אם יגיבו כאן יותר משלושה אנשים ויהיה עניין אז יהיו עוד פוסטים על בייסבול שיסבירו יותר על המשחק…).
הקבוצה היתה עד כדי כך עלובה שכשהמנג'ר של הג'איינטס השנואים ממנהטן נשאל על סיכויי הדודג'רס במירוץ לאליפות בשנת 34 הוא השיב "הם עדיין בליגה?" כמובן שאלוהי הבייסבול לא חיכו הרבה לפני שהם הגישו לו את נקמתם, ובסדרת המשחקים האחרונה באותה השנה היו אלו הדודג'רס שהביאו להדחתם של הג'איינטס מהמרוץ לאליפות. אין עוד ענף ספורט עם סיפורי צבע, עם דמויות גדולות מהחיים, ועם היסטוריה כמו הבייסבול.
*
הקשר עם השכונה היה חזק, בעיקר מאז שהתחילו לשדר את המשחקים ברדיו. בגלל אופי המשחק שידור בייסבול ברדיו זה אתגר גדול יותר מאשר בכל ספורט אחר. אבל כשאתה עושה את זה טוב אין שום ענף ספורט אחר שמתקרב לזה. להעביר את המאבק הפסיכולוגי שבין המגיש והחובט ולתת למאזין את ההרגשה שהוא נמצא שם במגרש, שהוא עומד בין הגבעה ובין הצלחת זו לא פחות מאמנות. גם היום כשאפשר לעקוב אחרי משחקים באלף דרכים וצורות אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מעדיף להקשיב למשחקים ברדיו. יחד עם זאת, מנהלי הדודג'רס הבינו שבלי קבוצה מנצחת הם לא יוכלו להמשיך עוד הרבה זמן והחל מתחילת שנות ה-40 הם הביאו שחקנים שהצליחו להצעיד את המועדון קדימה. כמובן לא לזכיה בוורלד סרייס, אחרי הכל יש גבול, אבל לזכיה באליפויות של הנשיונל ליג. את הוורלד סרייס הדודג'רס דאגו להשאיר אצל היאנקיס הארורים בשנת 1941. וגם בשנת 1947. וגם בשנת 1949. וגם בשנת 1952. וגם בשנת 1953. וגם בשנת 1956. לשנת 1955 נחזור בהמשך.
לדודג'רס של אמצע המאה ה-20 היה עוד משהו חוץ מהכשרון להיות הסייד קיק של היאנקיס. היה להם את בראנץ' ריקי בתור הג'נרל מנג'ר ואחר כך בתור הבעלים. וכמו שכולכם יודעים בזכות הסרט 42, היה זה ריקי ששבר את מחסום הצבע בבייסבול והחתים את ג'קי רובינסון בברוקלין דודג'רס.
עכשיו, כשמדברים על איקונים אפרו-אמריקאים שתרמו לשבירת מחסום הצבע בארה"ב מיד חושבים על מרטין לותר קינג, על רוזה פארקס ועל ג'ונס והוד (שניים משלושת הסטודנטים שהתקבלו ב-1963 ללימודים באוניברסיטת אלבמה והביאו לסצינה המפורסמת שבה המושל ג'ורג' וואלאס חסם בגופו את דלתות האוניברסיטה בנסיון למנוע מהם להיכנס לבניין). ג'קי רובינסון נמצא על אותה מדרגה כמו אלו מבחינת תרומתו למלחמה בגזענות בארה"ב. מאז שנת 2005 מצויין ה-15 באפריל כיום "ג'קי רובינסון" בכל מגרשי הליגה וכל השחקנים לובשים את מספר 42 באותו היום. אפשר להגיד על האמריקאים מה שרוצים, אבל לתת כבוד לאייקונים של ספורט הם יודעים וזה חלק מרכזי בתרבות הספורט האדירה שיש כאן.
*
אז מה היה לנו עד כה? קבוצה וותיקה, איצטדיון שממוקם באמצע השכונה, אופי לוזרי, השפעה היסטורית מעבר לעולם הספורט, ובסיס אוהדים גדול ומסור. כל מה שנשאר בכדי להשלים את התמונה היא אליפות אחת. פעם אחת לגבור על היאנקיס השנואים שנמצאים במנהטן היהירה מעבר לנהר. בשנת 1955 שיחקו ביאנקיס שחקנים כמו המגישים וויטי פורד ודון לארסן (שהגיש משחק מושלם בוורלד סרייס של 1956), התופס יוגי ברה (שראוי לפוסט נפרד רק לו עצמו), וחובטים כמו מיקי מנטל ופיל ריזוטו.
הדודג'רס גם הם לא היו קוטלי קנים ושיחקו שם התופס רוי קמפנלה, החובטים דיוק סניידר, קארל פורילו וג'קי רובינסון (למרות גילו המתקדם), והמגיש דון ניוקומב. את העונה הרגילה סיימו הדודג'רס עם 98 ניצחונות וראשות הנשיונל ליג. בוורלד סרייס עצמו פגשו הדודג'רס את היאנקיס שוב לסדרה של הטוב משבעה משחקים. היאנקיס ניצחו את שני המשחקים הראשונים באצטדיונם הביתי ואילו הדודג'רס לקחו את שלושת המשחקים הבאים באבטס פילד.
שני המשחקים האחרונים עברו לאיצטדיון של היאנקיס. את המשחק השישי היאנקיס ניצחו 5-1, כאשר את כל הריצות הם הכניסו כבר באינינג הראשון. למשחק השביעי שתי הקבוצות עלו כשהן יודעות שעד כה כל קבוצה ניצחה את משחקי הבית שלה, מה שנתן ליאנקיס יתרון מוראלי. בניגוד לציפיות הצליח המגיש ג'וני פודרס בעונתו השלישית בליגה להשתיק את המחבטים של "המפציצים מהברונקס" והוביל את הדודג'רס לניצחון 2-0 במשחק וזכיה בוורלד סרייס.
*
ג'קפוט.
אתם מכירים את הרגע הזה שבו בן/בת הזוג שלכם מסכימים לנישואין ומציעים לכם לרשום בטאבו על שם שניכם את הפנטהאוז שלהם במנהטן, את הוילה בטוסקנה ושמים לכם ביד את המפתחות ללמבורגיני שחונה למטה? אני יכול להניח שככה הרגישו אוהדי הדודג'רס בסוף 1955. בתוך שנתיים הם גילו שדברים כאלו קורים רק לנערות ליווי שקוראים להן ג'וליה רוברטס.
כמו בכל דבר בחיים, גם בבייסבול הכסף מדבר וניצחונות לא עוזרים לשלם במכולת. וולטר אומאלי, הבעלים של הדודג'רס היה צריך להתמודד עם בסיס אוהדים שהחל לנטוש את העיר לטובת הפרוורים, שכונה שאוכלסה על ידי אוכלוסיה עניה במקום זו שנטשה, טלוויזיה שמתחרה על ליבם של הצופים, ואיצטדיון מיושן שנבנה לפני 40 שנה ולא מסוגל לספק פתרונות חניה למי שרוצה להגיע מהפרוורים ברכב. הפתרון שהוא רצה בו היה בניית איצטדיון מודרני. הוא ביקש שהעיר תאפשר לו לבנות אחד כזה במרכז ברוקלין אבל פרנסי ניו-יורק, ובראשם רוברט מוזס, דחו את בקשתו ובמקום זאת הציעו לבנות את האיצטדיון ברובע קווינס, היכן שבסופו של דבר נבנה אצטדיון שיי.
לצעירים שבנינו מדובר באותו אצטדיון בייסבול שרואים בסרטים גברים בשחור וגברים בשחור 3. לוותיקים יותר הוא קשור כמובן למופע הפתיחה של הביטלס במסע האמריקאי שלהם ב-1965. אומאלי סירב מתוך החשש שהאיצטדיון רחוק מדי ולא מתאים לשימור הקשר עם האוהדים. היה גם החשש שלעיר גדולה כמו ניו יורק יהיה קשה להמשיך ולהחזיק כלכלית שלוש קבוצות בייסבול (היאנקיס מהברונקס, הג'איינטס ממנהטן והדודג'רס מברוקלין). לבסוף, הוא השכיל להבין שעם התפתחות התעופה האזרחית, מעבר לחוף המערבי הוא כבר לא צעד מופרך. לא יהיה צורך להתנהל ברכבות ימים על גבי ימים. ואת הבעיה היחידה, העובדה שלא היתה קבוצה נוספת בחוף המערבי, אומאלי פתר בצורה מבריקה. הוא שכנע את הבעלים של הג'איינטס, היריבה המרה ממנהטן, לעבור גם הוא מערבה על מנת לשמר את היריבות בין הקבוצות. וכך, בתוך מספר שבועות הודיעו שתי הקבוצות על המעבר לקליפורניה ונולדו הלוס-אנג'לס דודג'רס והסן-פרנסיסקו ג'איינטס.
*
ברוקלין דודג'רס היתה קבוצת בייסבול עם קשר מיוחד לאוהדים. היא היתה קבוצה של שכונה, לא של עיר. עם עזיבתה של הקבוצה את ברוקלין החלה גם השכונה לשקוע. כמובן שמדובר על תהליך אורבני רחב יותר עם הרבה גורמים, אבל העזיבה של הקבוצה נתפסת כמייצג הרומנטי ביותר של הדעיכה אותה ידעה ברוקלין עד לאחרונה. כנראה היו מחאות כנגד העזיבה של הקבוצה אבל כפי שציין מייקל שפירו שגדל בשכונה, עיקר התחושה היתה של מיאוס מהסאגה הבלתי נגמרת של שתי הקבוצות בנוגע למעבר למעבר.
לא מדובר כאן על רוברט אירסיי מליגת הפוטבול שלקח בלילה אחד את כל הפרנצ'ייז של הבולטימור קולטס והעביר אותו לאינדיאנאפוליס (סיפור מרתק בפני עצמו, כולל נסיון של הסנאט של מרילנד לאפשר לעיריית בולטימור להלאים את הקבוצה מידי אירסיי). מדובר היה על תהליך ארוך כשהבעלים אומאלי חיפש כל דרך כדי להישאר בברוקלין. אבל בשני המקרים מדובר על קבוצות עם קשר חזק לאוהדים, בעלים שמתמודדים עם סיטואציה כלכלית לא פשוטה ותוצאה הבלתי נמנעת של קריעת הקבוצה מהקהילה בה היא התקיימה.
*
קשה להבין בעולם כיום את החשיבות של קבוצת ספורט מקומית. אני יושב עכשיו בסלון ביתי ומסתכל כיצד הקרוליינה פנת'רס והסן פרנסיסקו 49ניירס (לא סובל אותם), שתי קבוצות שממוקמות אלפי מיילים מביתי, נאבקות על הזכות להישאר במרוץ הפלייאוף בליגת הפוטבול האמריקאית. בלחיצת כפתור אני יכול לראות עשרות משחקים בעשרות ענפי ספורט מכל מקום בעולם, ובאיכות שידור שמאפשרת לי לדעת אם כל שחקן התגלח היום בבוקר או אתמול בערב. מצד אחד אנחנו מקבלים חווית ספורט שאוהדי הברוקלין דודג'רס יכלו רק לחלום עליה אבל מצד שני איבדנו את המרכיב הקהילתי בספורט. אבל מה שנשאר אותו הדבר בסופו של יום זו העובדה שהכסף קובע את גורל הפרנצ'ייז. בלי גב כלכלי קבוצות לא יכולות להחזיק מעמד באופן תחרותי. בעולם אידיאלי לבעלים יהיו כיסים עמוקים ותפיסה ערכית כמו של אחרון האוהדים הוותיקים, אבל בעולם האמיתי זה לא המצב. בסכומים הנדרשים כדי להחזיק קבוצת ספורט תחרותית אין ברירה אלא להסתמך על בעלים מתוך ידיעה שלא תמיד הם יראו את הסיטואציה עין בעין עם האוהדים. במקרה האידיאלי המזל יאיר פנים לאוהדים (שיבדל רוברט קראפט לחיים ארוכים) אבל הרבה פעמים נופלים על איזה דניאל סניידר או וינסנט טאן. האפשרות האחרת היא לעבור ולצפות בספורט קולג'ים. מישהו מעדיף לראות משחק בין אריזונה סטייט ו-USC בקולג' פוטבול על פני קולטס-פטריוטס? אני לא.
*
כמובן שחלק מהאינפורמציה כאן נלקחה משיטוטים באינטרנט, כולל הראיון הנפלא עם מייקל שפירו כאן, האתר של בייסבול רפרנס ו – (אני מתבייש להודות) וויקי.