בשניות האחרונות של משחק רבע גמר המונדיאל בין גאנה לאורגוואי, במצב של תיקו 1:1, נבעט כדור חופשי לתוך הרחבה של אורוגוואי. בערבובייה שנוצרה ברחבה נבעט הכדור פעמיים לכיוון השער ונבלם פעמיים על ידי לואיס סווארז. בפעם הראשונה הוא הדף את הכדור בברכו ואילו בפעם השנייה הוא הסיט אותו בשתי ידיו. הבעייה: סוארז אינו שוער ולכן נגיעה כזו אינה חוקית. שופט המשחק הרחיק את סוארז ושרק לפנדל שנבעט למשקוף והחוצה על ידי אסמואה ג'יאן, מה שמנע מגאנה להיות הנבחרת האפריקאית הראשונה בחצי גמר המונדיאל (הם הפסידו 4:2 בפנדלים). אפשר לראות את האירוע כאן:
לאחר המשחק סוארז לא הביע שום חרטה להתנהגותו. לדבריו, המעשה שלו נועד לתת לאורוגוואי את הסיכוי היחיד שהיה לה לנצח במשחק, והוא שמח מאוד כשג'יאן החמיץ את הפנדל וגאנה הפסידה בפנדלים. אבל ברחבי עולם הכדורגל הדיעות היו חלוקות ונשמעה ביקורות רבה על סוארז.
רבים הסתייגו מהמעשה וראו בו רמאות לשמה. מהצד השני, היו אחרים שסברו שאין במעשה שום פסול וגם הוא וגם הקבוצה נענשו בעונש חמור למדי, שרק במקרה לא נגמר בהפסד של אורוגוואי. היו גם אנשים שאמרו שהתגובה שלו בכלל הייתה אינסטנקטיבית ולא ממש הייתה תוצר של החלטה מודעת ולכן אין בכלל סיבה להאשים אותו במשהו.
האם סוארז הוא גיבור או חוטא? המעשה שלו מעלה כמה שאלות פילוסופיות מעניינות הקשורות לספורט ומאמר שפורסם לאחרונה על ידי אמריס ווסטקוט בכתב העת פילוסופיה עכשווית דן בהן.
*
דרך אחת לנסות לנתח את האירוע מבחינה פילוסופית היא על ידי תשובה לשאלה הבסיסית: האם סוארז רימה? מכיוון שרמאות נתפסת כמעשה לא מוסרי, אם נצליח להוכיח שסוארז רימה אז נוכל להסכים שהמעשה שלו ראוי לגינוי. הבעייה היא שאין הגדרה חד משמעית לרמאות, לא בספורט ולא בכלל. אנחנו נוטים לחשוב שרמאות מחייבת שבירה של החוקים אבל לא תמיד זה נכון. במשחקי טניס שאינם מנוהלים על ידי שופט (בעיקר משחקי ילדים), השחקנים עצמם נותנים קריאת "חוץ" כשהם חושבים שהכדור היה בחוץ. שחקן יכול לקרוא "חוץ" גם אם הוא יודע שהכדור היה בפנים מה שלא מהווה הפרה של שום חוק אבל פועל כנגד הקוד האתי של המשחק.
דוגמא נוספת היא שחקני כדורגל שלא מחזירים את הכדור ליריב אחרי שהקבוצה בעטה אותו בכוונה החוצה לאחר פציעה של שחקן. בשתי הדוגמאות הללו אין שום הפרה של החוקים הפורמאליים של המשחק, אבל הם נתפסים כרמאויות על ידי חלק ניכר מהאנשים. במקרה של סוארז, הוא אולי הפר את הקוד האתי של משחק הוגן אבל כל הארוע היה במסגרת החוקים. הפנדל וההרחקה מקובלים על כולם והם חלק מחוקי הכדורגל הרלוונטיים למקרה.
*
שאלה אחרת שנוגעת לקיומה של רמאות היא התפיסה שרמאות תמיד מחייבת הולכת שולל של אחרים. אם רץ מרתון נוסע במכונית חלק ממסלול הריצה אז בבירור יש כאן הולכת שולל. אבל מצד שני, אם סוארז היה תופס את הכדור בידו, נותן אותו לשופט ויורד מהמגרש (מה שמאוד דומה למה שקרה בפועל מבחינת שרשרת האירועים) אז אין כאן שום ניסיון להוליך שולל אף אחד, בניגוד למשל להנרי שבבירור השתמש בידו כדי לקבל יתרון לא הוגן שהוביל לשער נגד אירלנד במשחקי ההצלבה למונדיאל בדרום אפריקה, או שחקנים שמתחזים לפצועים ומנסים בכוונה להוליך שולל את השופט ולעצור את המשחק. סוארז ותומכיו לא מנסים להסתיר מה שהוא עשה ולא מבקרים את השופט על האדום או הפנדל. הפרשנות שלהם למה שקרה היא שונה. מבחינתם, אין כאן שום רמאות אלא הפרה ביודעין של החוקים וקבלת העונש הנלווה לכך. לטעמם, המונח רמאות משמש מקרים אחרים שבהם הייתה כוונה לרמות. המסקנה היא שרמאות היא עניין סובייקטיבי למדי וכשאין הסכמה על מהי רמאות, התרכזות במושג הזה לא תוביל לשום מקום.
*
דרך אחרת לנתח את המקרה מבחינה פילוסופית היא על ידי מבחן העקביות. מבחן העקביות בא לבדוק האם אנחנו עקביים בדיעות שלנו כשמוצגים בפנינו מקרים דומים. כאן אנחנו מנסים לבחון האם הדיעה שלנו על מקרים שדומים למה שסוארז עשה תוביל אותנו לאותן מסקנות? בכדורסל למשל מקובל מאוד לעשות עבירות מכוונות על שחקנים בסיום המשחק (אסטרטגיית "האק דה שאק"). האם אותם אנשים שמבקרים את סוארז מבקרים גם את הטקטיקה הזו? על פניו נראה כי לא. הדיעות לגבי עבירות מכוונות בכדורסל הרבה יותר חיוביות מאשר בפנדל של סוארז.
למרות שיש אנשים שמסתייגים מהטקטיקה הזו, פרשנים רבים רואים בה אסטרטגיית משחק חכמה וסביר שחלק מהם לא עקביים עם דעתם על מעשה סוארז. ומה בדבר הוקי שם שחקנים מרביצים אחד לשני בצורה כמעט חופשית במשך כל המשחק כחלק מהאתוס של המשחק, או בייסבול שבו פיצ'רים מפוצצים חובטים בכוונה כטקטיקת הרתעה? רבים מחובבי הספורט מצדיקים התנהגויות כאלו אבל מתנגדים לפנדל המכוון של סוארז, אז האם הם לא עקביים בדעתם? לא בהכרח.
מתנגדי סוארז עשויים להביא דוגמאות ספורטיביות אחרות שתומכות בדעתם. ישנם ענפי ספורט רבים המענישים בחומרה עבירות במתכוון. חישבו למשל איזו צעקה הייתה קמה אם טייגר וודס היה בועט בכדור של יריב שמתגלגל לגומה על הגרין. זה מעשה חמור ביותר שקרוב לוודאי היה מוביל שחקן להרחקה מהטורניר. העקביות של המתנגדים לסוארז יכולה להתבטא לפיכך בכמה מישורים: אחת, לטעון שכל העבירות במתכוון, קלה כחמורה, אינן מוסריות. בעיטה בכדור גולף שקולה לעבירה במתכוון בכדורסל וכולן פסולות.
*
דרך נוספת להיות עקביים עם ההתנגדות היא לומר פשוט שאי אפשר להשוות בין ענפי ספורט שונים עם נורמות התנהגות שונות. כדורסל זה לא כדורגל ואין מקום בכלל להשוואה. בשורה התחתונה, גם התומכים וגם המתנגדים לסוארז יכולים לבטא דיעות עקביות רק שהעקביות שלהם תהיה מסוג שונה. תומכי סוארז יכולים להשתמש בדוגמא כמו זו של הכדורסל כדי להצדיק את המעשה שלו, ולומר שהם עקביים בדיעה שלהם שעבירות דומות מוענשות במסגרת חוקי המשחק, בעוד המתנגדים לו יכולים לומר שכדורסל זה לא כדורגל או לחשוב שבאופן גורף, אסור לעבור עבירות במתכוון. אז איך ניתן להכריע איזו עקביות נעלה על אחרת? יוצא שהניסיון לנתח את המקרה של סוארז על בסיס עקביות לוגית מוביל למבוי סתום בדיוק כמו שאלת הרמאות.
האם ניתן למצוא תשובה פילוסופית שתתן לנו מוצא מהסבך? בסופו של דבר נראה שהכל מתנקז לשאלה באיזה עולם אנחנו מעדיפים לחיות? האם אנחנו מעדיפים משחק כדורגל שבו מעשה סוארז הוא חלק אינטנגרלי ולגיטימי מהמשחק, או שאנחנו מעדיפים משחק שבו מעשים כאלו לא יתרחשו? כל צד יכול למצוא כנראה הצדקות פילוסופיות לעמדה שלו אבל לשאלהב איזה ספורט אנחנו מעוניינים לצפות היא שאלה שכל אחד צריך לענות לבדו.
ואם כבר אנחנו עוסקים בפילוסופיה וכדורגל, אי אפשר שלא להתענג על משחק הכדורגל הקלאסי הבא: