השעון שתלוי על הקיר מראה עשרים ותשע שנים. אני זוכר את האליפות האחרונה. הייתי בכיתה יא' והתחלתי יותר להתעניין בסיגריות מתוקות, בנות ומוזיקה (לא בהכרח בסדר הזה) וליברפול זכתה וזכתה, אבל אז עוד אליפות לא הייתה דבר לעשות ממנו עניין או להתרגש. אם הייתי יודע שזו אליפות אחרונה לעוד הרבה זמן הייתי מתייחס לזה אחרת. כמו לכל דבר בחיים אין לנו פרספקטיבה של זמן כדי לדעת עד כמה משמעותי היה הדבר שקרה בזה הרגע. אני רואה אנשים שבאים לראות משחקים שטרם נולדו כשזה קרה.
והנה המותג העייף והחבוט, עיר פועלים, סולידריות, סוציאליזם החל להראות סימנים של פריחה מחודשת. כבר כמה שנים לא בושה להגיד את מי אני אוהד. כלומר אף פעם לא התביישתי אבל בדרך כלל הייתי זוכה למבט של אוי מסכן לא נורא. מאז שקלופ הגיע ואני לא בדיוק מחדש פה, ליברפול הפכה להיות מקום שמח. הילדה הקולית בחבורה עם כדורגל מהמם שעושה טוב על הלב לא רק לאוהדים שרופים.
*
והנה השנה הילדה הקולית שמשחקת רוק כבד, רוצה לעלות מדרגה ולהנהיג. או במילים אחרות לסיים במקום הראשון. או יאללה, בוא נגיד את זה: אליפות. הכל מתחבר והיא במקום הראשון. מה שנשאר להשלים את המלאכה זה רק לנצח עוד אחד עשר משחקים ובאחד לסיים בתיקו. לא בשמיים. הכל תלוי בה.
אבל היא פוחדת. פוחדת להיכשל. כל כך הרבה יותר קל לרדוף מאשר להירדף. תמיד הלחץ על מי שבמקום הראשון והפחד לאבד את ההובלה. תראו את ביבי איך הוא מזיע מרבע אופוזיציה. והרבה פעמים זה פחד משתק. לו הייתי משקיף מהצד הייתי אומר שזו תאונה שהולכת לקרות בוודאות, הם לא יעמדו בלחץ. עשרים ותשע שנים, מיליוני אוהדים ואני מחכים רוצים חולמים.
*
וכלפי חוץ מפגין ביטחון, ברור שזה שלנו אבל בלילה, לפני שאני נרדם, אני חושב ואומר לעצמי שלא ברור בכלל. ובאותה מחשבה אני שואל מה זה אומר עלי? הכישלון הגדול שמתהווה, איך זה קשור לכישלונות שלי בחיים, יש קשר? בטוח יש. ואם הם יצליחו להתגבר על הפחד ולחזור לשחק בכייף וייקחו את הצלחת המטופשת הזאת מה זה מלמד אותי? שגם אני יכול לקחת את הפוטנציאל שלי ולשבור את תקרת הזכוכית שיושבת מעלי כבר שנים ואני לא מצליח לראות או להבין אותה?
בקרב האוהדים יש תחושה שזה עכשיו או לעולם לא (למה לא להוסיף לחץ אם אפשר) ואני אופטימיסט חסר תקנה, תמיד חושב שתהיה עוד הזדמנות. אבל כמו ב 2013 שזה היה בידיים שלנו ופישלנו בדרך הכי מבאסת שאפשר והצלחנו להרים איכשהו את הראש, 2019 נראית עם פוטנציאל נפיץ של שנים של מדבר אחרי.
ביום ראשון אנחנו צריכים להביט לפחד בלבן של העיניים מול יונייטד, ובבית שלהם, שפתאום נראה מפחיד. הם כמובן ישמחו לתקוע לנו שתי אצבעות בעיניים ולהרוס לנו את החלום. איך כתב פעם אוהד יונייטד? נפרק אותם 1-0 ויאללה להפסיק לפחוד. מהכול. אנחנו הכי טובים.