כמה מלים על אופורטוניזם – צור שפי

בתמונת השער: ויקטור אנרי רושפור, מי שהכניס את המונח "אופורטוניזם" ללקסיקון הפוליטי. צייר: אדואר מאנה

***

הטריגר לפוסט הזה הן שתי כתבות של עמיר פלג (ידיעות אחרונות, ynet) מהזמן האחרון. פלג ירה חיצי ביקורת באופורטוניזם שזיהה אצל איתי שכטר ואייל גולן. תחת הכותרת "האבולוציה של החנפנות" הביקורת שלו על שכטר, אותו הוא מכנה "זיקית", מתמקדת בהתלהבות הדביקה שבה השחקן מסתער על כל חולצה חדשה (הפועל, חיפה, בית"ר ועכשיו מכבי), כאילו לבישתה הייתה משאת נפשו מאז ומתמיד, וגם בפער בין ההצהרות שפיזר בהגעתו ונימות הביקורת בעזיבתו, במיוחד במועדונים בהם שיחק (בד"כ מעט) בחו"ל.

*

הטענה של פלג כלפי אייל גולן, להלן "הפופוליסט", היא שהוא עבר ממרמורק לשעריים, חזר למרמורק כבעלים, אחר כך הזדהה כאוהד בית"ר וכל זה לא מנע ממנו להופיע בתשלום בחגיגות האליפות של באר-שבע כשצעיף אדום לצווארו. פלג מכיר בזכותו של גולן להתפרנס אלא שהוא מתקשה לראות זמרים שהם אוהדים אמיתיים כמו אלטון ג'ון ואריק איינשטיין המנוח נוהגים באופן דומה.

*

ומה אני חושב? שני המקרים שונים זה מזה. כבר נכתב לא מעט על כך שככלל אוהדים הרבה יותר נאמנים לקבוצותיהם מאשר השחקנים. נכון שיש בינינו כאלה שהחליפו לאורך שנים את מושא האהדה שלהם (אהלן גור אילני) אבל רובנו, האוהדים, הולכים עם הקבוצה שלנו כמעט מהעריסה עד הקבר. לעומתנו יש שחקנים שברזומה שלהם מספר דו סיפרתי של מועדונים. נדמה לי שלרובנו אין עם זה בעיה. ברור שנחמד ורומנטי לנו שיש שחקנים של מועדון אחד כמו טוטי אבל במציאות של הכדורגל כיום הם היוצא מן הכלל. המסקנה – אפשר אולי להסתלבט על הסגנון הקצת מתחנף-מתלהב של שכטר אבל במהות אין לי בעיה איתו. אם יש לי ביקורת עליו היא על הלכלוכים בסוף הקדנציה – לא יורקים לבאר וכו'. גולן הוא אוהד (או לפחות בעיקר אוהד) ולכן ההתנהלות שלו יותר מתאימה למה שאני תופס כאופורטוניזם. זו לא רק אשמתו. מקבוצה כמו באר שבע הייתי מצפה שתזמין לחגיגות האליפות שלה זמר/ת שמזוהה אותנטית עם המועדון אפילו אם גולן יותר פופולרי.

*

ומאייל גולן נעבור במעבר חד ל….אייל גולן. התיאטרון הקאמרי הודיע לא מזמן על הכוונה להעלות מחזמר משיריו כשאת השלד העלילתי עליו ייתפרו השירים יכתוב מאור "זגורי אימפריה" זגורי. ההודעה גררה מיד וכצפוי גינויים שבמרכזם הרקורד של גולן כלפי נשים, דגש על קטינות. ייסלחו לי המגנים והמגנות, זה קשקוש מקושקש. לא בגלל ההיבט המשפטי הפורמלי, גולן לא הורשע בכלום, אבל גם אם היה מורשע היה מקום להעלות מחזה כנ"ל תוך התחשבות בפרמטר אחד בלבד – ערכו האומנותי ו/או הבידורי. הרי גלוי וידוע שכמה מהמחזאים המהוללים ביותר היו גם חלאות אדם לא קטנות, אחסוך את הדוגמאות, וזה אף פעם לא היווה שיקול בהחלטה אם להציג את העבודות שלהם או לא.

*

אבל, ההחלטה של עומרי ניצן, המנהל האמנותי של הקאמרי, להעלות הפקה כזו, בכל זאת ראויה לביקורת, כי, וכאן אנחנו שוב מתחברים לנושא הפוסט, היא מריחה, שלא לומר מסריחה מאופורטוניזם. חשוב לי למנוע אי הבנות – לגמרי לגיטימי שתיאטראות, בצד מחזות כבדים ואליטיסטיים יעלו חומרים פופולריים וקלים. זגורי אמר (אני מצטט מהזכרון) שכסאות התיאטרון משוועים להתמלא בישבנים חדשים. אני מסכים איתו אלא שאת הישבנים האלה הוא יכול היה למשוך גם אם המחזמר היה על אמנים ראויים לא פחות מגולן כמו זוהר ארגוב ואהובה עוזרי המנוחים או עמיר בניון שייבדל לחיים ארוכים. למה דווקא גולן? האם ההחלטה הזו היא אומנותית בלבד או שאולי יש לה קשר כלשהו לכך שהוא חביב במיוחד על שרת התרבות, זו שידה על ברז התקציבים של התיאטראות. אין לי כמובן בדל הוכחה אבל לי קשה להאמין שזה לא היה מרכיב, אולי מרכזי, בשיקולים.