הנה וידוי לא מפתיע: אני לא אוהב טיקי טאקה. זה חלק מזה שאני לא אוהב שלמות. שלמות היא משעממת. גרוע מזה, היא לא אנושית. בעצם זה אותו הדבר, כדי שמשהו יהיה אנושי הוא חייב להיות פגום בצורה כלשהי. הכדורגל שאתלטיקו משחקת פגום. גם כשהוא במיטבו הוא פגום כי הוא מבוסס קודם כל על הגנה. תראו לי מישהו שבוחר שחקן הגנה לרול מודל שלו ואראה לכם פוזאיסט. כשאתלטיקו לא במיטבה ההגנה מכסחת במקום לבלום נקי וההתקפה נעלמת. התבלין שנבזק על התבשיל הזה הוא בזבוזי זמן בסגנון לופה קדוש זצוק״ל. כשזה קורה המראות קשים לצפייה. מלחמת חפירות שמייתרת את הכדור.
*
פתיחת סוגריים להערת ביניים לא תקינה פוליטית: סוג הכדורגל שאתלטיקו משחקת דורש שחקנים מכוערים. כאלה שייראו סובלים. שחקנים יפים לא מתאימים לזה. גודין הוא אתלטיקו קלאסי, כנ״ל חואנפראן, שניהם כאילו יצאו כרגע מהמכרה. גם דייגו קוסטה הוא דוגמן ניאנדרטלי. איפה הם ואיפה הסטייל והג׳ל של כל מיני פיקאים. גודין בחיים לא ישיג מישהי כמו שאקירה. אין מצב. אם יש סיבה שבגללה אנטואן דה סנט גריזמן בסוף יעבור למלוקקים, אי התאמה ויזואלית היא הסיבה ואין בלתה.
*
סגרנו סוגריים: עשרים הדקות הראשונות בליון (זכרונות מתוקים מהוולה של זה שאת שמו אין לומר) היו בדיוק החרא המכוער הזה. מארסיי שטפה ככל יכולתה המוגבלת והחבורה של צ׳ולו המורחק עמדה באיזור השש עשרה והרחיקה גם היא. בלי שום כתובת. בלי שום מהלך מסודר. ואז פתאום בא הגול. לא מסי שמסי וכל השטויות. יצירתיות זה לחלשים. כמו בג׳ודו, תופסים את היריב בפיז׳מה שלו, מנדנדים לו, מחכים שהוא יעשה טעות ואז מענישים.
נהיו שבעים דקות של גארבג׳ טיים. לא שנרגעתי, ברור שלא, אני אוהד הפועל, פסימיות היא שמי האמצעי, אבל היה די ברור שמאותו רגע הלבלרים באדום-לבן-כחול עברו לטייס אוטומטי. על הספה אצלי התחושה הזו התרגמה לתזוזה הדרגתית מישיבה עצבנית על הקצה להשתרעות נוחה. זה לא קורה לי במשחקים שקולים. הייתי עצבני אבל התת מודע כנראה שידר שיהיה בסדר.
*
אוהו, כמה שהיה בסדר. ארבע דקות לתוך המחצית השניה איש הגריז שם את השני, הפעם אחרי מהלך מתוכנן. צ׳ולו בטח רשם לעצמו בכוך שלו ביציע להזהיר את החבר׳ה מפיתוח יומרות אומנותיות: אנחנו סנדלרים, לא מעצבי נעליים. בשלב הזה כבר הייתי די אופטימי שזה אומר – אין ספק שבדקות הקרובות מארסיי תצמק ואז אתנדנד עד הסוף בסיטואציה של טיפול נמרץ. קוסטאס מיטרוגלו, יווני עם שם טורקי ועיניים עצובות היה מרחק של סנטימטרים מלממש את התרחיש המתבקש הזה. שלחתי בלב חיבוק לנגר שעשה את הקורה.
השלישי של גבי בסוף היה סתם חזירות שלא מתאימה לרוח המועדון אבל סלחתי לו.
אפרופו חזירות, מדריד עיר נהדרת אבל יש עוד ערים נחמדות באירופה, ליברפול למשל. רקומר.