פוסט מאת חיים שדמי
צילום: אלן שיבר (ספורט5)
חלק א': פרקטיות
הורים הם דבר נהדר עד גיל שש ומגיל ארבעים. ביתר הזמן אין בהם הרבה תועלת. במיוחד אנחנו, דור מגש הכסף 2.0, אנחנו יותר מכולם חווינו את זה.
היה את דור מגש הכסף שהקים את המדינה והשאיר אחריו כמה קצוות לא פתורים, שדור ההורים שלנו אמור היה לקשור. אבל לא רק שהם לא קשרו אותם, הם אפילו הזניחו אותם, וככה קמנו בוקר אחד למציאות של הסכם קואליציוני שקובע שמדינה יהודית קודמת לדמוקרטית.
בגלל זה אנחנו דור מגש הכסף 2.0. הדור שנועד לתקן את הקצוות הלא פתורים. אצלי ואצל כל החבר'ה מהשנתון שלי, הסיפור בכלל מסובך, כי אני מהשיר ההוא, אני הילד מחורף 73'.
עשו אותי בדצמבר 73' כפוסט טראומה הכרחית מהמלחמה וכחלק מהמאמץ הלאומי לתיקון דמוגרפי ופיצוי על הכאב הנורא מהשכול. בספטמבר פרצתי לאוויר העולם, ישר לתוך רוחות הסתיו מערבלות המצב רוח. פלא שמצבי הרוח שלי ושל כל הבתולות משתנים. לנו מכרו אשליה, ואפילו כתבו עליה שיר.
***
אבל הורים הם באמת דבר נהדר עד גיל שש ומגיל ארבעים. כי מהרגע שהם שמים אותך במערכת החינוך, הם בוגדים בך במודע וגוזרים עליך חיים של עדריות וחוסר יצירתיות. והם יודעים את זה.
אני זוכר את אבא שלי מסתכל לי בעיניים ומבין יפה-יפה את הבגידה שהרגע נטוותה בינינו, ואת תחושת האשמה מחלחלת לו עמוק-עמוק פנימה, עם כל דמעה שזלגה לי מהעין.
ובגלל תחושת האשמה שלהם, הם הופכים את החיים שלך לפי מאה יותר מסובכים. כי הם לא היו מסוגלים להתחשבן עם ההורים שלהם, בגלל עומק החשבון איתם, אז הם השליכו עלינו הכל. הם דור שלם שאם היה הולך לטיפול פסיכולוגי, בת יענה היתה מטפלת בהם מרוב שהם מודחקים.
כל הסיפור של גיל ההתבגרות והמופרעות המרדנית שבאה איתו סביב העניין ההורמונאלי הוא בלבול מוח אחד גדול של העידן שאחרי המהפכה התעשייתית, שביקש לרפד עבור האמהות והאבות את חוסר המוסר בהתנהלות שלהם.
***
ואז, בגיל ארבעים, אתה מגלה את ההורים שלך מחדש. פתאום, אחרי 34 שנים, שוב נמצאת תועלת בדבר הזה. גם אני גיליתי את אבא שלי מחדש. אמנם זה קרה בגיל ארבעים של האחים הגדולים שלי, אבל זה לא ממש חשוב.
והרגע הזה, הרגע בו גיליתי את אבא שלי מחדש, היה כשראיתי אותו בפעם הראשונה מחליף חיתול לאחיין שלי. אני לא נתקלתי בדבר כזה קודם בחיים שלי. מטפלת בתינוקיה לא מחליפה ככה.
העיניים שלי נפערו בשילוב של תדהמה והתפעלות מול הפשטות והיעילות שבהתנהלות הזאת שלו. זאת היתה ההמחשה האבסולוטית למיומנות. מילא אבא שלי היה מאלה עם הידיים הטובות, אלה שביד אחת בונים לבד עליית גג מחומרים שקנו בעצמם ובשנייה מתקנים את הבוילר, כמו חבר שלי בניה, אבל לא, הוא לא מאלה. הוא לא פלגמט, אבל בפירוש לא מאלה.
תיק-תק, בלי לדבר בכלל, הפך את התינוק מפה, הפך אותו משם, הוריד מפה, חיבר משם, עוד לפני שהתינוק קלט בכלל שהוא אמור להתחיל לצווח ולבכות, הוא כבר היה רענן עם חיתול נקי.
והכל בנונשלנט. אני לא ראיתי את אבא שלי שליו ככה, כמו כשהוא מחליף חיתול לאחיינים שלי, חצי חיוך על הפנים והבעה של ג'ק רובינזון. והופ, זה נגמר.
ואז, בדיליי של דקה, האחיין שלי מתחיל לבכות. כמו שחקן תיאטרון שמתבכיין שלקחו את השורה שלו, האחיינים שלי תמיד מתחילים לצווח בדיליי של דקה, ואז סבתא שלהם רצה לראות מה קרה ושואלת את אבא שלי מה הוא שוב עשה, ואבא שלי נעלב, כי הוא באמת עשה הכל נכון, ותיאורטית, תיאורטית, אם הוא היה יכול, גם הוא היה מתחיל באותו הרגע לבכות. במקום זה הוא צועק עלי למה אני עושה רעש, גם אם באותו רגע קראתי עיתון בשקט.
***
כל זה קורה בגלל שאבא שלי ניגש לעניינים ישר ולעניין, בגלל שהוא לא מוכן לשתף פעולה עם המשחק. עם בכיינות התשומי הזאת. הוא מדלג על הטקסיות שבהחלפת חיתול.
כל הגברים בדור הזה שלא קשר עד הסוף את הקצוות, הם טיפוסים שמסתכלים על המציאות באופן שאוטיסט חווה מציאות: אין להם את המנעד של האינטונציה, הם מבינים דברים כפשוטם. אמרו לו להחליף חיתול? אז הוא מחליף חיתול. הם לא מבינים את עקרון הטקסיות. כי יש טקס בהחלפת חיתול. והוא הולך ככה:
נניח שהתינוק משחק בעוד אחד מהצעצועים שלו, הוא בעצם מנהל משחק כפול: הוא משחק בצעצוע ועסוק במקביל בלהקסים את אמא שלו. כל נקודה בצעצוע, שווה לעוד נקודת התפעלות מאמא שלו.
זאת לא סתם התפעלות, זה החיוך הממיס שנמרח לה על הפנים והשארם שובר הלבבות שנלווה לזה. בשלב מסוים, החיתול שלו מתחיל להשתרך אחריו, ואז אמא שלו אומרת בקול מתקתק, "מי עשה משהו כבד?" או משהו בסגנון, והתינוק מבין שהכוונה אליו, אבל הוא לא יודה בזה, כי אם הוא יודה בזה כבר עכשיו, הלך המשחק, אז הוא מתעלם, ואז אמא שלו מרימה אותו ואומרת בקול מתקתק עוד יותר ומוסיפה גם נשיקה על הלחי תוך כדי ההנפה: "אני חושבת שמישהו פה צריך להחליף חיתול", דיאלוג שלם שכולו שאלות רטוריות, שהופכות את התינוק ליצור מפגר שכרוך תמיד אחרי המתיקות והפינוק של אמא שלו ודופק לו מערכות יחסים עתידיות עם נשים.
פחות או יותר בשלב הזה, היא תיקח אותו להחליף חיתול ואז התינוק ידפוק את הסצנה שלו. הוא יצרח ויילל, וכאן נכנס למשוואה אלמנט האשמה המתעתע שטבוע באימהות.
זה די מדהים שעד היום, אם תעשו סקר בין הורים טריים, הרוב המכריע יגיד לכם שאף תינוק לא אוהב שמחליפים לו ובגלל זה הם בוכים. מפגרים, לא הבנתם כלום. תינוק לא בוכה כי הוא לא רוצה שיחליפו לו, נו באמת, מי שזוכר את תחושת הרטיבות הקרירה או המשקל העודף שנשרך אחריו ונסרח סביבו, חי בשקר אם הוא נהנה מזה, ועובדה שהייתם חוזרים להרבה מחוויות הילדות שלכם – לפינוקים של סבתא, לליטופים של אמא, למשחקים בכדור עם אבא – לא לחרא בחיתול.
התינוק בוכה כי אלה כללי הטקס הבלתי כתובים של משיכת התשומי מאמא שלו, שנשענים היטב על גן האשמה. אף אמא לא תעמוד מול בכי של ילד שלה, וככה הוא מחייה מחדש את ריטואל ההתאהבות האדיפלי, כשאמא שלו מציפה אותו בליטופים ובמילים חמות והבטחות לפיצוי אחרי ההחלפה. התינוק למד שככל שהוא בוכה יותר, הוא מרוויח יותר מהשפע המקסים הזה.
***
אבא שלי קלט מיד את המניפולציה של הדמעות, כמו כל בני הדור שלו, על כל האחיינים שלי. והוא החליט שהוא לא משתף עם זה פעולה. לא מרוע הוא עשה את זה, הם פשוט לא מכויילים רגשית להתמודד עם זה. הם מבינים דברים כפשוטם.
חלק ב': יואב זיו מחליף דיסקט
נזכרתי באבא שלי מחליף חיתול לאחיינים, כשהסתכלתי על אוסקר, בזמן ששלושתנו – אבא שלי בטלוויזיה, אני ביציע ואוסקר על הקווים – צפינו ביואב זיו כשהוא מועד ברחבה נגד בית"ר בניסיון להרחיק כדור פשוט, אחרי שהוא מנתח את הסיטואציה ומגיע למסקנה שהפיתרון הנכון מסך כל הפתרונות האפשריים באותו רגע, הוא להתרומם באוויר בתנועת מספרת, בניסיון להרחיק את הכדור כתוצאה מאותה תסבוכת, שנוצרה מחוסר היכולת שלו להרחיק כדור פשוט.
אף פעם בחיים שלו יואב זיו לא בעט מספרת, אף פעם בחיים שלו עד אותו רגע הוא לא העיז לחלום לבעוט מספרת, ודווקא עכשיו, כשהכדור ברחבה שלו והוא אמור להרחיק אותו, הוא בחר לעשות את זה.
הכדור שנבעט מהמספרת של זיו התרומם לגובה בתשעים מעלות ונחת חזרה באותה נקודה ממנה נבעט שנייה אחת קודם לכן. כלומר בנקודה שזיו היה שרוע בה על הדשא.
זיו התרומם מהדשא, והרחיק את הכדור בפשטות, אותה פעולה בסיסית שאמור היה לעשות מלכתחילה, וכמה טקס נדרש עד שהגיע אליה ועשה את המובן מאליו. רק שגם אבא שלי, גם אוסקר וגם אני, הגבנו לכל הטקס הזה באותו האופן: באדישות.
***
כשג'ורדי ואוסקר ראו בקיץ את זיו והחבורה שהם קיבלו לידיים עושים את השטיקים הרגילים שלהם כדי למשוך תשומת לב, הם משכו בכתפיים, וחשבו לעצמם שיש להם לישראלים דרכים מוזרות למשוך תשומת לב, כאלה שגורמות לך לרצות לראות אותם רחוק ממך ככל האפשר.
ומאחר ובנאדם הוא בסופו של דבר בעל חיים, גם השחקנים במכבי קלטו בשלב מסוים שהדרך שלהם לקבל תשומת לב, לא תהיה הדרך שעבדה עד היום. זה אתם שצריכים לרצות להיות כאן, כדאי שתתחילו להתבגר.
***
וזה בדיוק מה שקורה עם יואב זיו. הסתכלת עליו משך השנים רץ באגף, ראית אותו פועל בהגנה, אתה נזכר בתקרית הנעל, בהבעת הפנים שלו, ואומר לעצמך האיש נעל.
היו כאלה שחקנים במכבי משך השנים. לאלי ביטון היתה הבעת פנים של נורה. בכל פעם שביטון היה עושה פעולה חיובית, הנורה בראש שלו היתה נדלקת וביטון היה מחייך בשמחה. הבעיה היתה שביטון התקשה לזהות את הקשר בין הפריצות הנפלאות שלו באגף לגבולות הגזרה של המגרש ולהכרח להעביר את הכדור בשלב כלשהו הצידה, והנורה אצלו נדלקה לעיתים נדירות.
אבל זיו הוא לא ביטון. וזאת טעות איומה לראות בו נעל. תראו אותו העונה, תתמקדו טוב-טוב בתנועה שלו, בהתנהלות שלו במגרש. אני הייתי מלהק אותו במקום ג'ון טרבולטה ל"גריז" המחודש. הוא קזבלן בלי שהוא מודע לזה בכלל.
תקשיבו לשיר שהולך לבוא עכשיו, למקצב המאוד-מסוים של העיבוד המאוד-מסוים הזה, במיוחד למה שקורה סביב דקה 3:10 בשיר, ותקבלו את זיו. תקשיבו, ואז תחזרו לסוף הטקסט:
***
יואב זיו הוא גאון. יואב זיו הוא אדם שהקדים את זמנו. יואב זיו הוא אדם שעושה דברים בכלל בלי שהוא מבין מה הוא מתכוון לעשות בכלל. וזה הקסם ביואב זיו, ובגלל זה נעשה לו עוול,
כי זאת לא חוכמה לאהוב את פריצה ומיכה, אצלם קל לראות מה יש לאהוב, הם סתם נשים יפות. ליואב זיו יש אופי, הוא מגן ברמה, מגן שרץ באגף ואומר לכולם "תראו, תראו אותי, מה אני הולך לעשות", ואז מגלה יחד עם כולם מה הוא הולך לעשות.
הוא ניסוי ותהייה, לעיתים טעייה, אבל בסיכומו של דבר, גאונים אמיתיים הם אנשים שלא הולכים בתלם, שלא מהססים לטעות, הם פורצי דרך. ואתם יכולים להגיד עליו מה שאתם רוצים, אבל זה רק אתם שלא מבינים אותו, יואב זיו הוא ממשיך דרכו של יעקב הלל, ומגיע לו שכולכם תתחילו להחזיק ממנו ולאהוב אותו כמו שאני אוהב אותו, הברווזיו המכוער, שהוא בעצם היפה מכולם.
וזה מה שאני הבנתי פתאום מכל העונה הזאת. שהדבר הגדול באמת שאוסקר עשה במכבי, הוא לא איך מכבי נראית עד עכשיו. מה שחשוב באמת, זה שאוסקר גרם לי להחזיק מאבא שלי יותר. הם די צדקו, הוא וכל האבות בדור שלו. לפעמים צריך לדעת להתעלם מהטקס, ולגשת ישר לעניין. בסוף הילדים יתבגרו ודברים יפים יקרו.
ואני מהמר פה, שאם מכבי תיקח אליפות, יואב זיו יבקיע את שער האליפות. או לפחות במשחק האליפות. כי מגיע לו. ומגיע לאבא שלי.
***