1.ביקרתי אמש בניחום אבלים. המנוחה, שולה שוקרון שמה, הייתה מזכירה ותיקה ואהובה, שנלקחה ממשפחתה בגיל 54. אחרי שנים של דיאליזה, שנים ארוכות וקשות יש לציין, והשתלת כליה שגם אותה עברה, גופה לא החזיק מעמד, והיא נפטרה.
כשיצאתי משם, חילקתי בראשי את השבעות לארבעה סוגים: הסוג הראשון, בו עוסקים בחייו של המנוח, והסוג השני, בו עוסקים במותו. השלישי, אז עיקר תשומת הלב מופנית לחיי העולם הבא של הנפטר, ואילו ברביעי, העניין הוא החיים של אלה שחיים.
זו אבחנה חשובה, ועוד אחת הייתה התזכורת של האבלים לעובדת השתלת הכליה, שלא הבריאה את שולה ז"ל, למרות שהקפידה על קלה כחמורה בכל מה שקשור לתקופה ההחלמה שנדרשה ממנה ולהנחיות הרופאים. הכליה השנייה של אותו תורם שתרם לשולה, הגיעה לבחורה צעירה. זו, כך התברר, לא הקפידה על דברי הרופאים, ויתרה מזו, אף המשיכה לפקוד את יציעי איצטדיון קבוצתה האהובה, שהיא, איך לא, מכבי שלי. ועמיתותיי, שהתלוו אלי לניחום האבלים, נדו בראשן. הן לא היו צריכות להגיד, אבל המבט שלהן אמר הכל: "גם לכן הגיעה מכבי שלך, הא?".
2. בקיץ האחרון, נסעתי עם הקבוצה למשחק שלה בטאלין, בירת אסטוניה. אני חושב שאני יכול להגיד בביטחון שאלמלא מכבי, לא הייתי מגיע לעיר היפה הזו. לא היינו הרבה אוהדים, ועקב כך גם יצא שנוצרה אינטימיות עם הקבוצה ועם השחקנים שלה. את התוצאה אתם בטח יודעים, וכשחזרנו, כמו שאפשר לדמיין, הייתה אווירה של בית קברות. קולות דיבור ניתן לשמוע רק סמוך לשולחנו של שחר, בבית הקפה היחיד שהיה פתוח בשדה הנטוש.
עברתי בין השחקנים וניחמתיהם.
"מכבי כבר יצאה ממשברים קשים יותר"; "יש לכם עונה שלמה לפניכם ואל תורידו את ראשיכם" כך עברתי בין נטע לפיראס וזנטי ואחרים ואפילו ממש ליטפתי את הצעירים הללו באקט ישראלי של קירבה שבטח לא יכול להתרחש ברוב קבוצות היבשת.
כבר הייתי בקפריסין ובולנסיה, זלצבורג וגם גנק, אבל היעד החריג הזה והאינטימיות שהיתה במטוס, בו השחקנים והסגל, התערבבו זה בזה עם אוהדים ותיקים שכבר היו ביעדים ביזאריים יותר, קרבו אותי עוד יותר לקבוצה הקרובה ללבי ממילא.
באתי לחזק ויצאתי מחוזק.
3. זהו. העונה מתחילה. עכשיו עלו על המגרש תבקיעו גול – אנחנו כאן כבר ניתן הכל.
עונה מוצלחת יותר שתהיה לנו.