האליפות של באר שבע אינה מקרית, זה לא פוקס כלשון השכונה. היא תוצאה של מהלכים גדולים מכדורגל. באר שבע שלפני עשר שנים, זאת לא באר שבע הנוכחית. גם כעיר וגם כקבוצת כדורגל. לפני שנים, הייתה התרפסות מוחלטת בכל התחומים למול הקולגות מתל אביב. היום זה נגמר. למען האמת זה נגמר בזמן רכישת הקבוצה על ידי אלונה ברקת, ובחירתו לכס ראש העיר של רוביק דנילוביץ׳.
מה קשורה האליפות לראש העיר? קשורה, בוודאי שקשורה. יש בזה אולי עניינים של מיסטיקה, קארמה או אלוהים, אבל זה קשור. מספיק להסתובב בבאר שבע ולראות את השינוי האדיר. לא עוד כרך ענק חסר תכלית, אפור ולא סקסי. מספיק סיבוב קצר בעיר בכדי לראות את השינוי הענק: פארקים רחבי ידיים, קריית הייטק עולמית, מוזיאונים, מזרקות, קצב גידול אוכלוסיה אדיר, תנופת בנייה מדהימה ואווירה חיובית.
בזמן שבחוגים שונים מדברים על דו קיום ורב תרבותיות, בבאר שבע הדבר קורה: בדואים שחיים עם יהודים, שיתוף פעולה עסקי וחברתי פורה. וכל זאת לפני שהזכרנו תיאטרון מוביל, תרבות פסטיבלים מרשימה,ומרכז סייבר עולמי שהולך ומוקם בעיר. דנילוביץ׳ עובד ורואים את זה. השינוי שעבר על העיר בתקופתו היה חייב גם לעבור לקבוצה. כי שינויים מטבעם לסחוף הכל. והנה זה קרה. באר שבע היא עיר גאה, מובילה, עם עבר ועתיד והווה משגע. וקבוצה אלופה.
*
מלכת הנגב. היא אלונה ברקת. חד וחלק. היא הבשורה הנשית לניצחון ענק בעולם מצ׳ואיסטי, שוביניסטי שבו ישנה הדרה מוחלטת של האישה, אלא אם כן היא אימא של השופט, וגם שם היא מוזכרת כזונה. אלונה שונה מכל בעלי הבית בישראל מבחינת נקודת המוצא שלה: היא קנתה קבוצת כדורגל בכדי לעשות שליחות חברתית בעיר. הקבוצה מאמצת מועדוניות לילדים, אוספת לחיקה נוער בסיכון, רוקמת שיתופי פעולה מקסימים עם הפזורה הבדואית בנגב, בזמן שבקבוצה של המדינה לא רוצים ערבים. הצלחות חווים רק כאשר משתחררים מרגשי נחיתות ומפחד היריבים. אלונה לא פחדה, היא שידרה לכולם כך. היא הביאה מאמן כזה וצוות אימון כזה. והרי לכם התוצאה.האליפות היא הדובדבן שבקצפת, נגיעת הטחינה על מנת הפלאפל.
*
ברדה. כשהייתי ילד קטן, גם לי כמו כולם היה חלום להיות שחקן כדורגל. שיחקתי בקבוצות הראשונות של דימונה,הייתי שוער, ובאחד מהימים הזדמן לנו משחק אימון נגד נערים א׳ של הפועל באר שבע שהייתה אלופת הליגה באותה העת. ברדה היה החלוץ שלהם. באותו משחק הוא חגג עלי והבקיע מתי שרק רצה. כבר אז היה דיבור ענק עליו. אבל איש מקצוע לעולם אינו נמדד רק במקצועיות שלו, חייב להיות לו ערך מוסף. לברדה יש. החיבור, השקט, הדחיפה מהצד, החוסן המנטלי,החיבור למקום ובעיקר הבגרות. הם מה שהופכים אותו משחקן לכוכב שכזה ייחתם בהיסטוריה. את הניסיון שלו אנו רואים. איך הוא מדבר עם שחקנים עם פוטנציאל לשבור את הכלים. אולי הוא אחד, אבל עדיין סממן. הוא מראה את השינוי שעברה הקבוצה. תהיו שחקנים טובים-וגם אנשים טובים. אין מניעה.
*
זה ניצחון הפועלים. במלוא מובן המילה. של כל פועל ופועל. של הפועל. של תושבי הפריפריה הדרומית, עובדי הטקסטיל והעבודה השחורה, על הטוהר והגלורי לכאורה של המרכז. של אבא ובן שחיפשו מזור ונחמה בשבת, בשמש הנגבית הקופחת בווסרמיל המיתולוגי. של אותם ״אספסוף״ שרצה קצת הכרה. של השכונות, של עיירות הפיתוח מסביב לבאר שבע, שחיפשו רגע של נחת. זה למען כל אלה שבנו ערים לתפארת ולא זכו להכרה ולא כונו חלוצים. זה למענכם ולמענכן. זה למען ישראל השנייה והשלישית שרוצה ותהיה גם ישראל הראשונה. כי השנוי כבר כאן. אמרנו כבר, לא?
*
בדרך לאצטדיון עם חבר, לאחד המשחקים, אמר לי חברי: תראה איזה יופי, משפחות שלמות באות למשחק. זה השינוי הגדול בגזרת הפועל באר שבע. מביני עניין יספרו לכם שאוהדיה של הקבוצה לא היו איזה נרקיס מלך הביצה. לא אוהדים שמקבלים הפסדים או תקופה פחות טובה. גם בתקופת אלונה ידענו שבר עם אותו ארוע מצער של אוהדים מופרעים בכביש עם גיא עזורי, ואותם איומי עזיבה (צודקים) של אלונה. בהשראתה, נכתב קוד אתי התנהגותי, והרי לכם התוצאה: חוויה, כיף, בילוי לכל המשפחה. אפס אלימות, ואפס קללות גזעניות, ופרס הקהל המצטיין. הדחיפה, האופטימיות, האהבה, הם הגורמים. בלעדיהם אין כלום. הם השחקן ה-12
***
הכותב הוא תושב דימונה ואוהד הפועל באר שבע.