כבר כתבתי והשתפכתי הרבה פעמים על ראול, השחקן האהוב עליי בכל הזמנים. בלילה שבין ראשון לשני היה המשחק האחרון, אמנם בסה"כ ליגת ה-NASL או מה שזה לא יהיה, אבל כמו גדול הוא סיים עם תואר אליפות בגמר במדי הקוסמוס מול אוטווה הקנדית.
בשבוע שעבר היה חשש שהקריירה תגדע כבר בחצי הגמר מול פורט לודרדייל, שגם הוליכה 0-1, אבל הקוסמוס השווה וחצי שעה לסיום ראול גונזאלס בלנקו הרשית את שער הניצחון, האחרון בקריירה. מול יציעים חצי ריקים, אבל זה לא גרע מהקלילות, הסטייל, הפאסון. גול של ראול.
אז מה נשאר עוד להגיד? עצוב שהוא נעלם, למרות שלא ממש ראיתי אותו משחק בשנים האחרונות, אבל אתה יודע שהוא שם. משחק את המשחק ומזכיר לך למה אתה אוהב אותו.
*
אחזור שמונה וחצי שנים אחורה לתום עונת 2006/07. אני סטודנט ועורך באתר אינטרנט קטן וריאל מדריד הייתה אמורה להגיע לארץ למשחק שלום בחסות מרכז פרס לשלום. שלושה ימים לפני הנחיתה, ריאל של קאפלו השלימה זכייה סופר דרמטית באליפות ספרד.
ידעתי שאני חייב לראות את ריאל בארץ, ועלה לי רעיון לשלוח מייל למרכז פרס לשלום, כמה ימים לפני המשחק. הצגתי את עצמי ואמרתי שנשמח לשיתוף פעולה בין האתר למרכז פרס. באופן מפתיע, תוך זמן קצר, נעניתי בחיוב ואפילו קיבלתי אקרדיטציה למסיבת העיתונאים ולמשחק. תגובתי – כמו בת טיפש עשרה שראתה הרגע את ג'אסטין ביבר.
הגעתי למסיבת העיתונאים, פישר קטן כזה, ופתאום הגיעו כולם ישר משדה התעופה מעונבים – סלגדו, גוטי, ראול, סרחיו ראמוס, אמרסון ועוד. חשבתי שאני בתוך חלום. במהלך מסיבת העיתונאים לא עניין אותי כלום, רק ראול. הוצאתי את מצלמת ה-CANON שלי ורק צילמתי אותו בלי הפסקה, ואז מגיע איזה שהוא רגע שבו שוב אני חוזר להיות בת הטיפש עשרה ואני די בטוח שהוא קולט את האובססיה שלי ומחייך אליי במבוכה. אני את שלי בחיים עשיתי.
*
כשנגמרה מסיבת העיתונאים חיכיתי מחוץ לאולם לרגע שיצא משהו כמו שעה. כשהוא יצא פתחתי את הפה כדי להגיד משהו, אבל הפה נשאר פתוח. לא יכולתי לדבר. ראול המשיך, ובינתיים זבובים נכנסו לפי. בימים ההם לא היו טלפונים מתוחכמים ולא הייתה לי אפשרות לעשות סלפי. אם היה לי סלפי כזה, כנראה שהוא היה תמונת הפרופיל שלי עד היום, וכנראה גם תלוי בחדר שלי במקום התמונה ההיא מיום החתונה.
האם יהיה שחקן שאני אוהב יותר? קשה להאמין, לא רק בגלל ראול, אלא גם בשם הנוסטלגיה והכוח של זיכרונות הילדות והנעורים שלנו. אבל ראול היה כמו שמדרידיסטה צריך להיות – חד, אצילי, מחויב, הגון ועם רעב בלתי נגמר לנצח. למספר 7 הנוכחי של ריאל יש הרבה תכונות שעושות אותו גדול, אבל הוא אף פעם לא יהיה ראול ולא משנה כמה שיאים הוא עוד ישבור.
*
כאוהד ריאל קשה לי עם הקבוצה הנוכחית מאז שרונלאדו הוא הפנים שלה, יש הרגשה שהשחקן הפך לגדול מהמועדון, זה לא אומר שלא יבעטו אותו בשנייה הראשונה שהוא יתחיל לדעוך, אבל כשמוסיפים לכך את בניטז ופלורנטינו, מה שנשאר זה לבדוק מה עשה הילד במשחק בליגה השנייה בארה"ב.
כשראול שבר את שיא השערים בריאל מדריד של די סטפאנו, ערוץ הספורט העלה קטע וידאו עם מיטב שעריו של הבלאנקו בשילוב של שיר מקסים, PENSANDO EN TI, גרסה ספרדית ל-DUST IN THE WIND. את הווידאו ההוא אני כבר לא מוצא, אבל הנה השיר.