שנת 2009 היתה שנת מפנה בקריירה של רוג׳ר פדרר. אני יודע שרבים יחלקו עלי ויטענו אחרת, הרי הדעיכה ביכולת החלה כבר בשלהי 2007, והמפנה הדרסטי הגיע בכלל ב 2010, או 2011, תלוי מי המתבונן. אבל המפנה האמיתי הגיע ב 2009. בפרט במשחק אחד, באצטדיון הטניס הגדול בעולם, בו פדרר מלהטט כמו נער בימים אלו ממש.
שנת 2009 נפתחה בדיוק באותה מגמה שהחלה להשתלט על עולם הטניס בשנת 2008 – חילופי השלטון בין נדאל לפדרר. נדאל השפיל את פדרר בפעם המי יודע כמה בגמר הרולאן גארוס, כשפדרר זוכה ב 4 משחקונים בלבד, וזכה מיד לאחר מכן בפעם הראשונה בווימבלדון, לאחר נצחון מסעיר ומתוק מאין כמוהו על פדרר, במשחק שהוכתר על ידי רבים לטוב בכל הזמנים. לאחר מכן פדרר אמנם זכה בניו יורק, יש היאמרו רק בגלל שמארי ניצח את נדאל בחצי הגמר, והציל את פדרר מעוד מפגש בגמר מול נדאל.
*
ואז נפתחה עונת 2009, ופדרר בכה. הוא בכה כי הוא היה צריך לנצח את נדאל בגמר באוסטרליה. הוא בכה כי נדאל הגיע לגמר שבור ורצוץ אחרי 5 שעות מתישות מול ורדסקו בחצי הגמר, ועדיין ניצח. הוא בכה כי הוא היה יותר טוב ממנו לאורך כל הטורניר, וכי היה יותר טוב ממנו לאורך כל המשחק, עד לאותו סט חמישי בו פשוט התפרק. ואז הבכי התחלף בעצבים, כשפדרר נצפה מרסק מחבט במשחק מול דג׳וקוביץ׳, לראשונה מאז צמחו לו שערות בבית השחי. הרוח יצאה ממפרשיו של המאסטרו השוויצרי.
אך לפתע חלה תפנית מפתיעה בעלילה. נדאל הפסיד בשמינית גמר הרולאן גארוס, מבצרו הבלתי מעורער, ופדרר ניצל בעור שיניו מהדחה דומה מול טומי האס באותו שלב. מאותה נקודה,פדרר לא הביט לאחור. היעדרותו הזמנית של רפא מהסבב עקב פציעה, ואחר כך חזרתו ביכולת פושרת למשך כמעט שנה שלמה, כל אלה הפיחו רוח חיים מחודשת באל השוויצרי, וכאילו ירדה לו גורילה מהגב. פדרר המשיך כל הדרך לעבר התואר הנכסף ברולאן גארוס, הגרנד סלאם שחמק מידיו שנים כה ארוכות, ונישא על גל המומנטום לעבר תואר שישי בווימבלדון, וניפוץ שיא הזכיות בתארי גרנד סלאם של סמפראס, ההישג שפדרר חשק בו יותר מכל.
לא הספקנו לנוח, וכבר הכל היה ערוך ומוכן להישג חסר התקדים הבא של פדרר-זכיה שישית ברציפות בפלאשינג מדו. לא נצפה בסבב אף שחקן היכול להוות איום ממשי על תוארנוסף של פדרר, והוא אכן שייט לו בקלילות יחסית לגמר, לאחר תצוגת תכלית בחצי הגמר מול דג'וקוביץ', שכללה גם את הטווינר המפורסם בין הרגליים, נקודה לפני המצ' פוינט.
זה היה הנצחון ה 41 ברציפות של פדרר בפלאשינג מדו. לא פחות מסנסציוני. בינתיים, נדאל המדשדש ניצל מהזכות המפוקפקת להיות מושפל בגמר מול פדרר כשהפסיד בחצי הגמר לחואן מרטין דל פוטרו הארגנטינאי, ולא נמצא איש שהיה מוכן להמר נגד פדרר בגמר מול הארגנטינאי. לדל פוטרו היה זה גמר הגרנד סלאם הראשון בקריירה (וגם האחרון), ואילו לפדרר היה זה הגמר ה 21. חמשת ההפסדים היחידים שלו בגמרי גרנד סלאם הגיעו כולם מידיו של הקוץ בתחת הספרדי, והוא כאמור, לא בתמונה הפעם. בכלל, מאז ההפסד של פדרר לסאפין בחצי גמר אוסטרליה 2005, היתה מעין מוסכמה בסבב – את רוג'ר פדרר לא מנצחים בגרנד סלאם, אלא אם אתה רפאל נדאל. ב 18 המייג'ורס שחלפו מאז, נובאק דג'וקוביץ' היה היחיד שהצליח לשבור את המשוואה הזו, בחצי הגמר באוסטרליה 2008.
אבל אז החליט לו בן העשרים מטנדיל להשתין בקשת על כל הכללים והמוסכמות, וניצח את פדרר. הוא ניצח את פדרר במשחק בו היה אמור להפסיד, במשחק בו פדרר שלט מתחילתו וכמעט לכל אורכו. לאחר שהפסיד את שובר השוויון במערכה הרביעית, כשהוביל 2:1 במערכות, פדרר התפרק לחלוטין במערכה החמישית, כפי שקרה לו באופן דומה באותה שנה מול השור הספרדי באוסטרליה. החלום לזכיה שישית ברצף בניו יורק, תוך השארת סמפראס וקונורס מאחור, נגוז.
*
ומאז?ובכן מאז, השתנו להם סדרי עולם. פדרר איבד את ההזדמנות הטובה ביותר שלו להשלים את ה"פדרר סלאם" (זכיה בארבע גרנד סלאמים רצופים), כשנדאל לא בתמונה, והרולאן גארוס כבר בכיס. בדיעבד, זה כנראה מה שהיה קורה לו היה מנצח. אך חשוב מכך – המורא מפניו של פדרר התחיל לדעוך בהדרגתיות, בדיוק כפי שחווה בימים אלו ממש רפאל נדאל. היריבים שעלו מול פדרר בגרנד סלאמים הבאים עלו חדורי אמונה שגם הם יכולים לנצח אותו, ובמקביל לחזרתו של נדאל לתמונה, כך החלה גם הדעיכה של פדרר, עם הפסדים ליריבים שלא מחטטים בתחת לפני כל נקודה. פדרר הפסיד לסודרלינג, פעמיים לברדיך, פעמיים לטסונגה, סטאחובסקי, רוברדו ומארי, ועוד מספר הפסדים לדג'וקוביץ' ונדאל. בין לבין, זכה פדרר בווימבלדון בהבלחה חד פעמית ב 2012 (גם כאן, הפלא ופלא, אחרי הדחה שאז נחשבה סנסציונית של נדאל בסיבוב השני מול רוסול, וגם כאן אחרי שנחלץ בעור שיניו מהפסד לג'וליאן בנטו בסיבוב השלישי). בתום עונת 2013, הגרועה בקריירה של פדרר, סברו מיטב הפרשנים שפדרר לא יזכה כבר לעולם בגרנד סלאם נוסף, ומוטב לו יפרוש כבר עכשיו במקום להתבזות שוב מול הסטאחובסקים למיניהם.
*
אך כל מי שקבר את פדרר בטרם עת, התעורר בשנת 2014 לגלות שהקוסם השוויצרי שלף עוד טריק מהשרוול, והמציא מכונה שמחזירה אותו אחורה בזמן. וככל שהזמן חולף, פדרר רק הולך ומשתבח, ומשחקו מותיר את הצופים והפרשנים פעורי פה, פעם אחר פעם.
מחר בלילה, פדרר יתיצבלחצי גמר גרנד סלאם נוסף, ה 38 במספר שלו (מי שהמספר הזה לא מותיר אותו פעור פה, פשוט לא מבין שום דבר בטניס), שוב בפלאשינג מדו, ושוב הוא משחק כאילו השנה היא 2006.
קיים איזה קונצנזוס בסבב, לפיו הסיכוי הטוב ביותר של פדרר לזכות בגרנד סלאם ה 18 שלו הוא בווימלדון. ואני אומר – לא. אחרי שני הפסדים רצופים וכואבים לדג'וקוביץ' בגמר ווימבלדון, הסיכוי הטוב ביותר של פדרר, אולי הסיכוי היחיד שלו שהמספר 18 יוצמד לשמו לנצח, כשם תואר נלווה לגדולתו הבלתי נתפשת, הוא כאן ועכשיו. זה עכשיו, או לעולם לא. גם לקסמים של פדרר יש גבול, ופדרר צריך להכות בברזל. עכשיו. רק שני משחקים נוספים מפרידים בינו לבין החלום. רק שני משחקים עומדים בפני אחד מהשגי הספורט הגדולים ביותר שנראו מעולם, ודאי בעולם הטניס. רק שני משחקים.
*******************************************
קשה לי לכתוב על טניס בזמן האחרון. קשה, כי רפאל נדאל הפסיד המון משחקים בקריירה, אך הוא מעולם לא נראה מובס ושבור כפי שהוא נראה בשלושת החודשים האחרונים. קשה, כי הפציעות שרפא חווה ללא סוף לאורך הקריירה, הגיעו סוף סוף גם אל ליבו. קשה לשחק עם לב פצוע, וקשה לכתוב עם לב שבור. קשה, כי כל מה שאני מייחל לו הוא רק לעוד פורהנד אימתני,ולעוד ואמוס שכל הגוף הולך להתפוצץ. כזה, כמו פעם.
אך בתוך כל העצב הזה, מישהו אחר עורר בי השראה בשנה האחרונה. אותו אחד שתמיד אהבתי לשנוא, ושנאתי כל נקודה ונקודה שזכה בה באלגנטיות המעצבנת שלו. ככה זה היה בין רפא ורוג'ר תמיד – כשהאחד למעלה, השני למטה. וחוזר חלילה.
לעת זקנה, השנאה התחלפה בחיבה עמוקה, והערכה עמוקה עוד יותר. איך אפשר שלא, דווקא עכשיו יותר מתמיד, כשרוג'ר משחק בגיל 34 בכזו תשוקה ורעב, כאילו היה בן 19.
באמת שלא האמנתי שאי פעם אכתוב את המילים הללו, אבל אני מאחל לפדרר, מכל הלב, להניף את הגביע ביום ראשון. כי כשמגיע, מגיע. ואין אחד שמגיע לו יותר מפדרר.
Let’s go Roger!