אומרים על ישראל שהיא המדינה הכי צפופה בעולם מבחינת אנדרטאות זיכרון. משהו בשילוב טראומת השואה, חזרה לארץ הקודש אחרי שנות אלפיים וחוסר בטחון קיומי תמידי כנראה הפך אותנו אובססיביים להנצחת כל מה שזז (ומת), קנאים להשארת חותמנו בכל פינה, גן ועציץ. את התוצאה אנחנו רואים סביבנו, כאשר עם השנים הופך הנוף הישראלי יותר ויותר זרוע בשלטי הנצחה ואנדרטאות, רובן די מכוערות ומיותרות אם להודות על האמת.
די במפתיע, האובססיה הזאת קצת פסחה דווקא על ענף הספורט. מאות אולמות מתנ"סים ופיס בישראל קרויים לרוב בשם הלא-סקסי בעליל "אולם פיס גני תקווה" (שם מייצג). אפילו אם קוראים אולם על שם מאן דהוא לרוב הדבר יתבטא בשלט קטן בצדי האולם, שיתכסה תוך שנה בצמחיה, יישכח מהתודעה ולרוב לא יוזכר אפילו בפרסומים רשמיים.
גם האולמות והאצטדיונים הגדולים והחדשים עומדים ברובם נטולי שם. אך כאן מדובר בבחירה מודעת, עד אשר יימצא ספונסר אשר יהיה מוכן לתת כמה גרושים כדי לצמצם את עלויות האחזקה של המתקנים אשר עומדים בשיממונם למעט כמה שעות בשבוע. יוצא דופן הוא האולם החדש של הפועל תל אביב ליד גני התערוכה. המיקום המעולה של האולם, המזדקר לעיני כל הנוסעים בנתיבי איילון הופך אותו לאטרקטיבי למדי. זאת ככל הנראה גם הסיבה האמיתית לכך שעיריית תל אביב מסרבת להשתמש באולם כדי להנציח בשמו את זכרן של דמויות ציבוריות ונאחזת בקרני התקנון המכתיב המתנה של שנתיים עד שיתאפשר הדבר.
*
צירוף נסיבות מצער הוביל לכך שישנם מועמדים רבים ל"תפקיד", ואירועי הימים האחרונים, עם מותו הטרגי של אורי שלף העלו שוב את המחשבות בנושא. זכיתי להכיר את אורי, היינו שכנים בשנים האחרונות בהן החל את המסע הגדול של הפועל מתהומות ליגה ב' עד לאולם החדש. הכרנו היטב גם מיציעי הדר יוסף ועמותת הפועל אוסישקין. ואני יכול לאמר בבטחון מלא שכל מילה שנכתבה עליו בעיתונים בימים האחרונים הייתה נכונה. בצדק עולים קולות בקרב האוהדים שתוהים האם לא נכון כעת לקרוא בכלל את האולם על שמו, ולהנציח בכך את שם משפחתו שהיא אחת ממשפחות האצולה הבודדות של הכדורסל הישראלי ומקובלת ע"י בני השבט האדום והצהוב כאחד. בלי ספק מדובר במועמד ראוי. אבל דרוש פתרון יצירתי כדי להתגבר על מכשול העירייה, ורשימת הממתינים הארוכה מדי להנצחה. הפתרון המתבקש הוא להפסיק לחשוב החוצה, על השלט הגדול, ולחשוב פנימה, על יציעי האולם. אמנם בכל כניסה לשירותים בבית חולים בישראל נהוג לשים שלט מהודר המפאר את מי שמימן את האסלה, אך למעט חריגים פה ושם (למשל מלחה) משום מה לא נהוג כ"כ בישראל לקרוא ליציעים על שם דמויות חשובות. ייתכן שהגיע הזמן לשנות מנהג כזה. וזה מה שעבר לי בראש מאז הלוויה אתמול:
יציע 2 – יציע המשפחות, הגדול ביותר באולם. אין הולם מכך להנציח את אורי שהפך בשנים האחרונות לאב לשני ילדים מקסימים, והוכיח במפתיע שללב האדום הגדול שלו היה עוד הרבה מקום להתרחב ולהכיל גם אותם. האהבה והרוגע של מרבית יושבי היציע הולמים את אופיו ואין לי ספק שלו היה אוהד מן השורה היה בקלות מוצא שם את מקומו
יציע 3 –כאן הייתי שם שלט גדול לכבודו של יהושע רוזין. מכביסט גדול, שבאחרית ימיו הפך למחנך הדור האדום הבא. אז אמנם הוא תל אביבי והפך משלנו, אבל בכל זאת תמיד נזכור שהוא מהצד השני של הכביש. ולכן אין מתאים מאשר לקרוא על שמו את יציע האורחים באולם
יציע 4– יציע המכובדים/VIP. מרביתם יושבים כל המשחק. אוהבים מאד ספורט, אבל פחות בקטע של לעודד. זה המקום לאריק איינשטיין. האיש שברח מכבוד כל חייו, אבל עם מותו צריך לתת לו את המקום הכי מכובד שיש, שעם העיניים הדפוקות שלו יוכל לראות מקרוב ובלי שאף אחד יסתיר לו את הפועל שלו האהובה.
*
כמובן שאלו רק מחשבות באוויר, ועיריית תל אביב כנראה תעשה בסופו של דבר מה שיחליט חולדאי. אבל כל חיינו כאוהדי ספורט הם שעתיים משחק ואז שבוע של דיונים באויר על מה אפשר לעשות. אפשר רק לקוות שבכל זאת מישהו בעיריית תל אביב יתעשת, ויבין שכדאי לחשוב בכל זאת קצת מחוץ לקופסה. כי בינתיים רשימת השמות רק הולכת ומתארכת, והצער שבלב כולנו על אלו שהולכים מוקדם מדי ראוי להתייחסות קצת יותר מתחשבת.