ביום ראשון הסתיימה אליפות אירופה באתלטיקה, בפעם השלישית (בלבד) בהיסטוריה,ישראל חזרה עם מדליה. אך אם נהיה אמיתיים עם עצמנו, אז הישגו של סנפורד (כפי שציין עוזי דן) אינו מייצג את האתלטיקה בארץ שנמצאת בדעיכה גדולה מאז השיא בתחילת שנות האלפיים.
למעשה, אם נתעלם מהמדליה, היתה תחרות בינונית למדי למשלחת הישראלית (גם בקנה המידה שלנו), ואיגוד האתלטיקה, בראשות המנהל המקצועי רוגל נחום, צריכים לעשות בדק בית מדוע אף ספורטאי שלנו לא הצליח להגיע לשיאו בתחרות המטרה שנקבעה להם.
אבל לפני הבדיקה של דרי הקרוואן הישראלי, אולי ראוי להציץ רגע לטירה הבריטית, שם שוכן לו אלוף אירופה ב-200 מ' – אדם ג'מילי.
*
ג'מילי נולד בלונדון, וכמו מרבית ילדי העולם רצה לשחק כדורגל, ובגיל 8 התחיל להתאמן באקדמיה של צ'לסי. צוות המאמנים זיהה כבר בהתחלה את המהירות של השחקן והציבו אותו כמגן תוקף במטרה לנצל את מהירותו ולהפתיע את ההגנות: "הוא ניצל את היתרונות שלו בצורה מעולה" אמר ג'ים פרייזר שהיה אחד ממאמניו של אדם. לצערו, כשהגיע לגיל 16, החליט הצוות המקצועי שכישורים שלו לא מספיקים למועדון כמו צ'לסי ושלחו אותו בהשאלה לקבוצת דאגנהאם וראדברידג' מהליגה הרביעית.
החל מגיל 14, אז עלה לתיכון, חילק אדם את זמנו עם ענף נוסף – בחורף היה משחק כדורגל ובקיץ היה מתחרה בריצות קצרות. הכישרון הגולמי שלו (10.35 ש' במאה מטר) הספיק להתאחדות הבריטית לשלוח אותו, בגיל 17, לאליפות אירופה לנוער שם זכה בשתי מדליות הכסף (100 מטר ושליחים) – כל זה כאשר מאמנו מיכאל אפילקה מגדיר את סגנון הריצה שלו "איום ונורא".
שנה לאחר מכן, הוא כבר שבר את שיא העולם לנוער (10.05 ש'), זכה באליפות העולם לנוער והבטיח את המקום שלו באולימפיאדה הביתית (העפיל לחצי הגמר).
בשנתיים האחרונות הוא התחיל להתמקד יותר בריצת 200 מטר שם הוא קרוב יותר לצמרת העולמית (שיא אישי של 19.98 ש') ושם השיג תואר ראשון בתחרות גדולה (אלוף אירופה).
*
הסיפור של ג'מילי הוא זה שעולה בשנתיים האחרונות לכותרות, אבל הוא לא לבד. סטיבן סולומון, שהיה קפטן נבחרת הנוער של אוסטרליה בכדורגל למכביה שהתקיימה ב-2009, חזר למכביה של 2013 כשיאן הנוער של אוסטרליה ב-400 מטר (44.97 ש' – טוב משיאו של סנפורד) לאחר שהופיע בגמר האולימפי בשנה שלפני (בגיל 19).
יוסיין בולט, התחרה לראשונה באתלטיקה רק בגיל 15, לאחר ששיחק קודם לכן קריקט וכדורגל. ילנה איסינבייבה, שיאנית העולם בקפיצה במוט, עברה למקצוע זה רק בגיל 16 לאחר שגבהה יותר מידי (1.74 מ') ולא יכלה עוד להתחרות בהתעמלות. דונלד תומאס, אלוף עולם בקפיצה לגובה, שיחק כדורסל עד גיל 20. ראדה שועא, שאינית אסיה בקרב 7 ובעלת מדליות זהב באולימפיאדה ובאליפות העולם, עברה לאתלטיקה רק בגיל 19 לאחר ששיחקה כדורסל בנבחרת סוריה.
אפילו אלוף ישראל ב-100 מטר, אמרי פרסיאדו (20), התחיל להתחרות רק לפני כשנתיים.
*
בראיונות שנתן בזמן האחרון ציין רוגל נחום את הפער שנוצר כל פעם מחדש בגילאי הנוער באתלטיקה, לאחר שטובי הקאדטים מואסים בתחרות ופורשים. לדידו יש לחדש את הקשר עם "סוכני השטח" – מורי הספורט בביה"ס – על מנת לאתר את הכישרונות החדשים ולהביא אותם לעיסוק באתלטיקה. לדעתי, זאת ראייה שמרנית של המצב והוא צריך לחשוב מחוץ לקופסא על מנת שיוכל להחזיר את ימי הזוהר של האתלטיקה.
רק אחד מכל 1,694 תושבים בישראל עוסק בספורט מאורגן – המספר הנמוך בעולם המערבי. מרביתם (לצערי אין לי את המספרים המדויקים) החלו לעסוק בספורט בגיל צעיר יחסית (טרום נוער) ומספר מועט מאד של צעירים מצטרף בגיל התיכון. הפתרון צריך לבוא מאותם ספורטאים אשר אין להם אופק ממשי בענף שבחרו, אך יש להם את התנאים הבסיסיים להצליח באתלטיקה ובעלי יצר תחרותי.
כדורגל (מאוצים), כדורסל (קפיצות) והתעמלות, ענפים מבוססים יחסית בישראל, מהווים בסיס משמעותי עבור ספורטאים אשר עושים את המעבר לאתלטיקה. התחברות לאגודות ספורט מקבילות, בערים בהן יש מועדוני אתלטיקה, יכולה תוך שנים מעטות להניב תוצאות מרשימות בקנה מידה ישראלי ולהוות צינור קבוע ומשמעותי של אתלטים כישרוניים שיתמודדו בעתיד ברמה העולמית (ראשל"צ, שם יש אגודות כדורגל, כדורסל ואתלטיקה מובילות, תהיה פיילוט מושלם).
השם ג'מילי (ברוך) מסמל את העבר שלנו, אולי הוא גם יכול לסמל את העתיד.