בז'רגון הבלתי כתוב של אוהדי כדורגל ברחבי העולם יש הקשרים ודימויים שנדמים לשומע התמים מהצד כהגזמה פראית. דרישות למלחמה, הקזת דם ונתינה טוטאלית עד כלות נשימה מצד השחקנים בעבור משהו מופשט כמו קבוצה או מועדון.
אדם שהיה נקלע למגרשי כדורגל בלי ידע מוקדם היה מסכים, כנראה, שאנשי הכדורגל נסחפו לגמרי עם התחביב שלהם וכזה היה גם המקרה של חאקובו (יעקב)אורסו, האיש שנתן הכל למען סן לורנצו.
אורסו, ארגנטינאי יליד 1899, בן למהגרים איטלקים ואח ל-11, החל לשחק בסן לורנצו בשנת 1915 כקשר, בשנה בה סן לורנצו העפילה לראשונה לליגה החובבנית הבכירה בארגנטינה (באותם ימים הבכירה, עידן המקצוענות בארגנטינה החל ב1931).
את הופעת הבכורה שלו עשה, איך לא, במשחק החניכה של אצטדיון הגסומטרו המיתולוגי של הקבוצה במאי 1916. שלוש שנים מאוחר יותר, באוגוסט 1919, היה הראשון לייצג את סן לורנצו במדי נבחרת ארגנטינה במשחק מול אורוגוואי.
אבל שמו ייזכר לעד בכדורגל הארגנטינאי בגלל סיפור אחר, עצוב ומרגש וטראגי, חסר גבולות או הגיון.
פסלו של אורסו במוזיאון של סן לורנצו.
ביום ראשון, 30 ביולי 1922, התארחה סן לורנצו אצל אסטודיאנטס (מבואנוס איירס, לא מלה פלטה) בפלרמו במסגרת המחזור ה-13. באותה שנה, טבלת הליגה נראתה שונה ממה שאנחנו מכירים היום: קבוצות שאפו לצבור כמה שפחות נקודות חובה. במקום הראשון באותו יום הייתה דווקא אינדפנדיינטה עם 4 נקודות חובה. סן לורנצו ניצבה במקום ה-4 עם 6 נקודות ואסטודיאנטס במקום הלפני אחרון עם 19.
על פי האגדה, כ-10 דקות בתוך המחצית השנייה וכשהתוצאה 0-0, נכנס אורסו לעימות פיזי מול 2 שחקני אסטודיאנטס. מרפק פגע בצלע, צלע נשברה ופגעה באחת הכליות ואורסו נכנס לסחרור. כשהוא מחזיק בצד הגוף ומתקשה לנשום, החל לפתע הקשר הצעיר לירוק דם. אורסו יצא למספר רגעים מתחומי המגרש ושינס מותניים. המאמן הפציר בו שיעזוב את המשחק וינוח. באותם ימים חילופים עוד לא היו מונהגים ואורסו התנגד להשאיר את חבריו על הדשא בנחיתות, בלעדיו. אורסו טחב לפיו מטפחת שתספוג את הדם וחזר למגרש. מספר דקות מאוחר יותר היה גיבורינו זה שהעביר את האסיסט ל1-0 של סן לורנצו. היתרון החזיק עד לסיום.
עם סיום המשחק, התעלף אורסו על כר הדשא ופונה לבית החולים ראמוס מאחיה, שם נותח מספר פעמים אך מצבו רק החמיר. ממיטת החולים אמר אורסו: "אני לא מצטער עבורי, כמו עבור הקבוצה שלי שצריכה שאתחזק במהרה ואעזור לה לטפס לפסגת הטבלה." (רק לי זה מזכיר ציטוט של גיבור אחר מאותה תקופה שלא התעצב על פציעתו?)
בנוסף ביקש ממנהלי הקבוצה שינסו לדחות את המפגש הקרב עם ריבר פלייט, על מנת שיתאושש במהרה ויחזור לעזור לקבוצה.
ביום ראשון, ה-6 לאוגוסט 1922 נפטר חאקובואורסו מפצעיו והיה לאדם שנתן את חייו עבור סן לורנצו.
הארון שלו הוצב אחר כבוד באצטדיון וכ-7000 אנשים הגיעו לחלוק כבוד אחרון. במחזור הבא עלו כל קבוצות הליגה עם סרט שחור לזרוען, הדגלים הורדו לחצי התורן ודקות דומייה נערכו לכבודו בכל המגרשים. בשנה שלאחר מכן, עם קבוצה שמורכבת מסגל דומה, זכתה לראשונה בתולדותיה סן לורנצו באליפות.
המועדון לא שכח לעולם את הגיבור שנתן הכל למען הקבוצה. מוזיאון הקבוצה, בו שמור אפרו עד היום, שוכן כיום באצטדיון הנואבוגסומטרווקרוי על שמו. אינספור פעמים הונצח שמו במספר דרכים.
***
פינת ההנצחה לאורסו במוזיאון – כרטיס החבר שלו והדגל שכיסה את ארון הקבורה שלו.
עדויות שונות מהמשחק (או יותר נכון מהדיווח בעיתון "לה נאסיון" מהיום שאחרי המשחק) מספרות שגול הניצחון הגיע בכלל במחצית הראשונה – לפני הפציעה – וממסירה של שחקן אחר. זאת אומרת, עם הזמן אנשים טיפה ניפחו את הסיפור הטראגי. בעיתון, למחרת, לא היה זכר לפציעה של אורסו, כנראה בגלל שהמשיך לשחק עד תם המשחק.
***
לפני מספר חודשים, לקראת ציון 100 שנה להצטרפותו למועדון של אורסו, הפיקו אוהדי הקבוצה סרט קצר, חביב ומזעזע כאחד על המורשת שלו. שילוב של משחק, מוסיקה, תפאורה ואנימציה.
***
ב-6 לאוגוסט 2014, בדיוק 92 שנים אחרי אותו משחק היסטורי בו נפגע אורסו, שיחקה לראשונה בתולדותיה סן לורנצו בגמר הקופה ליברטדורס. באסונסיון, מול נאסיונאל, הגיעה הקבוצה מבואדו מלווה בקהל גדול. 10,000 ארגנטינאים נסעו בהתראה קצרה לפרגוואי. רק 4,500 מתוכם הצליחו לקנות כרטיס. לאורך 90 הדקות רק קולם נשמע ביציעים. הקבוצה שלטה ללא עוררין והגיעה ליותר מצבים. רק בדקה ה-65 הצליח החלוץ מאורו מאטוס להעלות את העורבים ל1-0. בדקה ה-94, כדור ארוך שנשלח לרחבה סיים ברשת וסן לורנצו יצאה בתחושת החמצה אחרי 1-1 בסיום. לשערי חוץ אין משמעות בגמר הליברטדורס וכך משחק הגומלין ביום רביעי הקרוב, בארגנטינה, פתוח לחלוטין. המנצחת תזכה. במקרה של תיקו, כלשהו, ילכו הקבוצות להארכה ופנדלים.