שחקני טניס זה דבר מאד משוכלל. רובוטי כמעט. מדובר בספורטאים לעילא. ספורטאי מופת. מבחינת אתלטיות, כושר גופני, כישרון ויכולת מנטלית זה ספורט שכמעט לא דומה לכלום. ספורט לבן.
מי שאוהב טניס יודע שזה הלבד. זה משחק על להיות לבד. בדידות חשופה. מצטלמת. מסע ארוך. מתיש. הפכפך. דרמטי. ולכן זה ספורט שמחזיק מלבד ספורטאים מצטיינים גם אנשים אולטרא דרמטיים.
השריטה של שחקן טניס היא שריטה מאופקת לכל האורך. האיש השרוט על המגרש הוא הרבה פעמים גיק. פקיד. איש בחליפה עיסקית. זה גם השעות על המגרש וגם ההתבוננות הסבלנית שלנו שחושפות את החוץ והפנים של טניסאים במידה שווה. כמעט אמנות.
לטניס יש את הליצנים שלו, את הרובוטים, את הבלתי מנוצחים, את המיוזעים, את האגרסיביים. אבל התבוננות בטניס היא תמיד גם התבוננות בשריטה אנושית. מקרוב.
זה בא על שחקנית טניס שהיא לא ג‘יימס בונד. היא משחקת בלי להציג את המותג שלה ובלי גאד‘טים שיקחו אותה לאן שצריך בקלילות המתבקשת, והכי מפתיע בלי עלילה. לא שחקנית ז‘אנר.
שחקנית שראיתי פעם ראשונה עכשיו במשחקי הפדרציה. לא ראיתי את המחבט שלה דקה קודם. לא מכירה את המהפכים והציפיות והאכזבות. את הקריירה ואמא ואבא ומה אמרו עליה במרכז הטניס ולאן היא היתה צריכה להגיע בגיל שלה ולאן היא הגיעה. שזה לא מספיק טוב. ראיתי טניסאית עם טניס מלהיב. מרגש. אני לא אזהה אותה ברחוב. קוראים לה יוליה גלשקו ויש לה כישרון מזוקק.
*
גלושקו לא משחקת טניס היא מרביצה מכות ליריבות שלה. לא מכות מטונפות של שכונה. מכות אלגנטיות. אבל מכות. דאון דה ליין. יוליה גלשקו מכוונת את הכדור לקצה ולקוים ומדייקת באחוזים מרנינים. החבטות שלה חזקות אבל מה שהופך לך את הבטן בעליצות זה המהירות. היא לא מחכה הרבה לפני שהיא שולחת כדורים שידבקו לקוים ואי אפשר יהיה לענות עליהם.
זו תכונה שאני לא ראיתי אף פעם אצל שחקנית טניס ישראלית. ומעט בסבב הבינלאומי. לשלוח כדור שיידבק לקו, זה דובדבן בקרב התשה מהקו האחורי. צריך בשביל זה תנאי מינימום לחבטה נוחה כישרון ומיומנות. ובכן את יוליה גלשקו זה לא מענין. יש לה כישרון שתואם את חוסר הסבלנות שלה. מאמן גדול היה בטח יודע למשמע, לתת משמעות, לכל זה.
למשמע את זה, ולא אותה. כי גם אני הבנתי ממש מהר שבטח יש כאן משהו שקשור לחוסר סבלנות וריכוז, והנה ברחה לי המלה ומיד חזרה, חוסר יציבות.
אבל אז יוליה גלושקו הראתה שיש לה סרב. היא יכולה לייצר ארבעה אסים ברצף ועוד פעם ועוד פעם. זה כבר היה ממש מפחיד. שחקנית טניס ישראלית עם סרב.
פה חייבים לעצור ולומר שגם הסרב שלה וגם החבטות המדויקות לקווים הם ברמה גבוהה מאוד. לטעמי טופ 10. לא מפני שהחבטות שלה מצטיינות בכך שהן הכי חזקות או הכי מרשימות, אלא בגלל האחוזים הגבוהים. היכולת המדהימה לייצר עוד ועוד מאותו דבר איכותי. קילריות.
הטניס שלה הוא טניס שבא לנצח. זה לא טניס עמוק זה טניס ווינרי. טניס של בנים. אה ויש גם עוד משהו. החבטות שלה הן שלה. יש לה התחלה של משהו שיכול להתפתח לסגנון אישי. זה משהו שחייב שיהיה לשחקנית גדולה.
*
ואז הלכתי לקרוא עליה קצת. והבנתי שהיא פעם הצליחה להיות בטופ של טניס נערות. ואחרי זה לא התרכזה רק בטניס, שזה שם קוד בטח למלא דברים של טינאג‘רים. ואחרי זה שאין לה כסף להחזיק צוות מיקצועי שיפתח אותה בסבב. ואחרי זה שהיא שהיצליחה להיכנס ליו.אס.אופן ועפה אחרי סיבוב אחד. ושהכישרון שלה, או הגודל שלו, מחלוקתיים.
הכל כנראה נכון ולא נכון. אבל מזמן לא נתקלתי בכזאת רשלנות. ספורטאית שכל כך צריכה וכל כך דחוף את המאמן הנכון ואת המנהל הנכון ובטח מלא כסף שיריצו אותה בתנאים אופטימליים בסבב הבינלאומי של טניס נשים.
חוסר היציבות שלה על המגרש שניתן לדגום גם מצפיה במשחק אחד הוא זניח לעומת רמת ואיכות הכישרון שלה. וכל מה שמתורגם לחוסר סבלנות ולעצבים בא ממקום של ווינריות. לא שום דבר שצוות טוב לא יכול להתמודד איתו. היא בדיוק מהספורטאים האלו ששוים את הכסף ששמים עליהם. כמעט כל באג שלה שייך לקילר אינסטקט, שהיא מחזיקה ברישיון. ואחת הספורטאיות הכי מענינות שמסתובבות פה, יותר מדי רחוק מהמקום שהיא אמורה להיות בו. טופ 10
*
***