"The way I think about it, I’m 20 years old, playing in the playoffs, something I always dreamed about, so why not embrace it" (Bradley Beal)
העניין עם חלומות אתה חושב, הוא שתמיד בסופו של יום הם דופקים על דלתותיה של המציאות שבה אנו חיים, ומן הרגע שבו הם נכנסים בפתחה הם לא נשארים רק בידיך. החלומות עוברים תמורות רבות, והופכים להיות משהו שלא תמיד נראה כמו שדמיינת אותו. אתה נזכר בחברה שניסתה להתקבל לאינספור בתי ספר למשחק, ולאחר אחד מן הכישלונות היא אמרה שזה באמת כואב, הרגע שבו אתה מבין שאתה לא טוב בדבר היחידי שאתה רוצה להיות. אז אתה יושב וחושב, על אותם אנשים שחיים שלמים ניסו להגשים איזה חלום ובסופו של יום קצרה ידם מלהגיע אליו, ואתה מתחיל להרהר למה בכלל אנחנו צריכים את זה.
ב"חיים על פי אגפא" סרטו המופלא של אסי דיין מתארת דליה (גילה אלמגור) את השעות הגנובות שיש לה עם הבעל הנשוי שאיתו היא מנהלת רומן, כ"שלוש השעות היחידות בחיי" . כל השאר עבורה זה פרוצדורות וסידורים, " תלכי", "תעשי" "תביאי" ובקיצור "חרא". בחיים אני חושב שאסי דיין אומר לנו, יש רגעים מעטים שבהם אנו באמת חיים, בכל שאר הזמן אנו פועלים על אוטומט, כאשר החיים הם אלו המנהלים אותנו ומטיחים אותנו לכל כיוון אפשרי מבלי שאנו נשים לב. לפתע אתה מתחיל לחשוב על כל אותם אנשים שחיים בעולם הזה, אנשים שהוויתם שקועה עמוק בתוך המציאות המתישה והמעייפת הזאת, אשר לעיתים לא מותירה לך רגעים שבהם אתה מרגיש שאתה באמת אחראי למה שמתרחש בחיים שלך. אז מגיע הרגע שבו אתה מבין, שאולי בכל זאת אנחנו צריכים את החלומות האלו לפעמים, כדי שיהיו הקרקע שמספקת לנו קצת מרחב של תמרון ועצמיות בתוך העולם הזה.
אתה משווה לנגד עינייך את האינטימיות שטמונה במושג הזה חלום, וחושב וכיצד הוא מצליח ליצור חיץ בינו לבין אותם חיים גועשים המטלטלים אותנו מצד לצד. אתה מדמיין ילד קטן יושב בחדר ורוקם לעצמו עולמות שמתרחשים אך ורק במוחו, עולמות שאילולא הוא לא היה חושב עליהם , הם לא היו מתקיימים בכלל. עולמות ששום דבר לא מפריע להם להתקיים, הרי ברגע שמשהו נמצא בגבולות המחשבה שלנו יש לנו את החופש לרקום לו איזה סיפור שאנו רוצים. אתה חושב על הילד שבונה בראשו שביל חדש שבו הוא הולך ושייך רק לו. לעיתים השביל נותר רק במוחו וזה טוב ויפה בפני עצמו. אך לעיתים השביל מתממש במציאות עצמה. אמנם כעת הוא לא שייך רק לו , וחולפים בו הרבה עוברי אורח, אך הוא עדיין השביל שאותו הוא יצר ובחר ללכת בו, ולא אחד מאותם שבילים שבהם אנשים רבים הולכים עם העיניים שקועות באדמה. אז אתה מבין שאולי זה הקטע עם חלומות, שהם מאפשרים לנו לרגעים ספורים לחיות בעולם כפי שאנו באמת היינו רוצים וללכת בדרכים שיצרנו במו ידינו.
אתה קורא את מה שבראדלי ביל אומר לאחר משחק מס' 1 בסדרה מול אינדיאנה, ואתה לא יכול להישאר אדיש לדבריו. אתה מסוגל להזדהות עם מה שהוא אומר, ולדמיין את הילד הקטן שהיה זורק לסל, או עשה קרוס אובר אינספור פעמים ביום. הילד הזה שכל מה שהוא היה צריך זה כדור, קרש וטבעת, כדי שבמשך שעות שלמות בכל יום החלום שלו ימשיך לפעם בקרבו, ויקרום עור וגידים. אתה רואה את כל זה לנגד עינייך, ומבין שאילולא החלום הזה שלו, העולם שבו הוא חי עכשיו בכלל לא היה מתקיים. אתה חושב על זה שעכשיו הוא נמצא ברגע הנדיר הזה שבו כל מה שהוא שיווה לנגד עיניו מתגשם, ואתה מבין שלא נותר לו אלא באמת להנות מהרגעים הספורים האלו שבהם אנו באמת חיים.