פאולו סוזה ואני היינו הערב באותה מסעדה!
הייתי מגלה לכם מה הוא אכל ושתה, אבל אני לא אגלה לכם, כי זה סוד מקצועי שלנו.
הייתי עם בחורה, שלפני כמה שנים הייתה בעניין שלי, אבל אז אני לא הייתי בעניין, ואז אני הייתי בעניין והיא לא היתה בעניין, כלומר היא הייתה בעניין עם מישהו אחר, ואז העניין ההוא נגמר והיא חיזרה אחריי די חזק ויצאנו לבדוק אם באמת יש בינינו עניין, אבל בלי לדבר ממש על העניין, כדי לא לעשות מזה עניין.
בכל אופן. שתינו, אכלנו, היה מאד נחמד, מהערבים האלה שעושים לך חשק לשתות עוד ואז עוד, ובאמת שתינו עוד ואז עוד, והיא דיברה ונהניתי להקשיב לה ופתאום… מרחק עשרה מטר ממני, ברחבת הכניסה למסעדה, גב מוכר! ואחורה של ראש מוכר! וכל זה, מבעד לזכוכית דלת הכניסה.
היא דיברה, כן, היא דיברה, אבל משהו שיבש לי את הקליטה, אני כל כולי נשאבתי ומצאתי את עצמי מתרכז בגב ובאחורה של הראש המוכרים, והלב שלי התחיל לדפוק, ולאט-לאט, כמו יציאה מאאוט-אוף פוקוס זה הלך והתבהר מול עייני, והעיניים שלי אורו, והפנים שלי נמתחו למעלה ולצדדים, ומצאתי את עצמי שואל אותה, כילד השואל את אמו על חלב גדי, "זה פאולו סוזה שם בחוץ?"
"ההממם?", היא שאלה אותי בחוסר ריכוז, כי קטעתי אותה בשטף הדברים, באמת שכרגע אני לא יכול להיזכר במילה ממה שהיא אמרה, וחזרתי על מה ששאלתי באותה התפעלות של גדי בחלב אמו, "זה פאולו סוזה שם בחוץ?", ואז חזרתי על זה שוב, רק שהפעם בפחות דגש על הסימן שאלה ויותר על סימן קריאה, כמו יבשה הנגלית מתוך ערפילי השחר, אבל גם בהיסוס, כדי לא להתרגש מדי כדי לא להתאכזב מדי אחר-כך. "זה פאולו סוזה שם בחוץ…".
ואז הוא דיבר לאיש שהיה איתו והטה את הראש לפרופיל ועכשיו כבר היה ברור שזה פאולו סוזה, ואני התרגשתי כל-כך במושב וקפצתי עליה וחיבקתי ונישקתי אותה על הלחי וליטפתי לה את השיער, על זה שהיא ביקשה ממני להזמין מקום דווקא במסעדה הזאת ודווקא בשעה הזאת, ואמרתי לה תודה, תודה, זה פאולו סוזה שם בחוץ, זה פאולו סוזה שם בחוץ.
בא איזה רעש טורדני מכיוונה, על זה שעכשיו הוכחתי לה שאני לא בנוי למערכת יחסים, שאני עדיין בשלב האינפנטילי שלי ושלא באמת התפתחתי כמו שהיא חשבה, שאני מסובך עדיין בקשר תלותי עם ההורים שלי וכל הדיבורים שלי על בגרות הם הסוואה, וכל מיני ברבורי בנות אחרים, אבל אני לא כל-כך הקשבתי לה והראש שלי היה במקומות אחרים, כי באותו זמן קיפצתי בכסא שלי, ורק חשבתי כמה אני מרחם על אנשים שלא יודעים מה זאת אהבת קבוצה והחיים שלהם ריקים וחלולים רגשית מבפנים כמו צינור חמישה צול.
אז היא אמרה, בוא אני אצלם אותך איתו, כי היא רצתה להראות לי שהיא יודעת גם להכיל, לא רק מרור להאכיל, ואמרתי לה, מה פתאום, לראותם בלבד, וכמעט שנתתי לה איזה תנועת מאיימת עם האצבע שתבין שהיא חצתה את הגבול, אבל ויתרתי, כי נתתי יותר דגש לריגוש מלקילוס, מה גם שהיא לא עשתה את זה בכוונה.
מה שמזכיר לי, פעם, לפני המון שנים, קפצתי על דרור קשטן באבו-חסן ואמרתי לו כל מיני דברים, על הצדק שעוד ייעשה ועל שאנחנו מודים לו על הכול, והוא היה מאד מוחמא ומשועשע, ושנתיים אחר-כך ישבתי איתו לכתבה בקפה של ההורים של אשתו ברמתיים, ולא הזכרתי לו שזה אני מאבו-חסן, שלא יחשוב אני עיתונאי לא רציני. אבל זה סיפור לפעם אחרת.
אחר-כך פאולו נכנס, אני נעמדתי ומחאתי כפיים, והוא שמח לראות אותי, הוא בא ישר מהמגרש אחרי שהוא התקלח בחדר הלבשה, ואמרתי לו שגם אני באתי ישר מהמגרש אחרי שהתקלחתי בבית, ואז הוא התיישב איתנו, והזמנתי לו אוכל ושתייה, ובסוף אמרתי, "אני משלם", והוא אמר, לא, מה פתאום, אני משלם, אז אמרתי, אתה באמת תיכף תשלם, אבל לא על החשבון, אם תמשיך להרגיז אותי ככה (עוד לא פגשתי אמא שנותנת לילדים שלה להזמין אותה לאכול, אלא ביומולדת, ולא היתה לי יומולדת), ושנינו מאד צחקנו, כי פאולו אוהב את ההומור שלי, אבל היא לא צחקה, כי היא לא הבינה, ושאלה מה מצחיק, מה מצחיק, לא הבנתי.
אני מאד נרגש עכשיו.
* * *
המפגש הזה בעייני, לא היה מקרי. כי שלשום בלילה היה לי חלום רע ומטריד שאנחנו מפסידים לאשדוד 3:1, ופאולו סוזה היה נראה אחרי השער השלישי, שהיה לקראת הסיום, ממש מבולבל ואובד עצות, כי הוא לא מבין מה קרה מהקבוצה שלו, וגם השחקנים נראו ככה, למרות שסוזה היה היחיד שממש ראיתי בבירור, ואני פרצתי בבכי (בחלום, אני מתכוון), כי הייתי מבולבל ואובד עצות מלראות אותו ככה. אני חושב שהסתכלתי עליו אחרי השער כדי לשאוב עידוד וכשראיתי שהוא מבולבל ואובד עצות, התחלתי לבכות.
יש לי עוד כמה עניינים פחות חשובים להגיד, עניינים מקצועיים על הקבוצה, אבל זה פחות חשוב כרגע.