את האהדה לספורט בארה"ב אפשר לחלק במספר דרכים. החלוקה הראשונה והברורה היא לפי ענפי ספורט. לפי סקר האריס שפורסם לפני כשנה, הספורט הפופולרי ביותר בארה"ב הוא הפוטבול כשאחריו מגיע הבייסבול. במקום השלישי אפשר למצוא את פוטבול הקולג'ים, ואז את מירוצי המכוניות, ה-NBA, כדורסל קולג'ים, הוקי, טניס גברים, אגרוף ומירוצי סוסים שסוגרים את העשיריה הראשונה.
החלוקה השניה היא לפי מדינות. לדוגמא, אינדיאנה היא מדינה הסוגדת לכדורסל תיכונים (וגם לגידול תירס. הידעתם שבשנת 2002 שיטחי החקלאות באינדיאנה הקיפו כ-24 אלף מיילים רבועים? כדי לסבר את דעתכם, שטח מדינת ישראל הוא כ-8.5 אלף מיילים רבועים). במדינות הדרום כמו אוקלהומה ואלבאמה פוטבול קולג'ים הוא דת. וגם נאסקר (מירוצי המכוניות האלו שבהן הנהגים מפגינים יכולת מדהימה בפניה שמאלה, ואיתך הסליחה מילר). במונטנה ענף הספורט הפופולרי ביותר הוא תופסת, שהאזרחים משחקים אל מול הממשל הפדראלי.
*
תת-חלוקה של אהדה לפי מדינות היא אהדה לפי קולג'. עוד מעט מגיע חודש מרץ ואיתו המארץ' מדנס. זהו טורניר הכדורסל השנתי שבו 68 קבוצות כדורסל מתחרות על תואר אלופת הקולג'ים ובאותו הזמן 100 מיליון אמריקאים ממלאים את הבראקט השנתי (אותו טופס שבו אתה מנסה לנבא מי תזכה בתואר). 99.9% מהם צוללים לדכאון כי תמיד יש את האנדרדוג שמגיעה מאיזה קולג' בפטיסטי בפינה הצפון מזרחית של יוטה או אידהו, דופקת את משחק חייה מול לואיוויל/צפון קרוליינה/קנטאקי/דיוק, והורסת לכולם את הבראקט.
ראיתי כבר הערכות שטענו שהמשק האמריקאי מפסיד בכל שנה כ-200 מיליון דולר בגלל אובדן פרודוקטיביות בזמן המארץ' מדנס. כמובן שטירוף הקולג'ים גדול יותר בעולם הפוטבול ונסתפק בלציין את העובדה שהאיצטדיון של אוניברסיטת מישיגן המצוי בעיר אן ארבור יכול להכיל 110,000 צופים וכמעט לכל משחק מגיעים יותר מ-100,000 איש. בעיר עצמה יש כ-115,000 תושבים (כולל תינוקות וזקנים).
החלוקה השלישית, ואולי החשובה ביותר, היא לפי ערים. יש הרבה ערי ספורט בארה"ב ולמרכזיות שבהן יש קבוצה בכל אחת מארבע הליגות החשובות (פוטבול, בייסבול, כדורסל והוקי). לוושינגטון יש את הרדסקינס, הנשיונלס, הוויזרדס והקאפיטלס. לדנבר יש את הברונקוס, הרוקיס, הנאגטס והאוולאנש. לפילדלפיה יש את האיגלס, הפיליס, הסיקסרס והפליירס. לשיקגו יש את הברס, הקאבס/וויט-סוקס, הבולס והבלאק-הוקס. אבל שתי הערים שלהן אין מתחרות הן כמובן ניו-יורק ובוסטון. בפוטבול אלו הג'איינטס והג'טס של ניו יורק מול הפטריוטס של בוסטון. בכדורסל הניקס והנטס מול הסלטיקס. בהוקי הריינג'רס/איילנדרס/דבילס של ניו יורק מול הברויינס של בוסטון. ומעל לכל, בפער בלתי ניתן לגישור, נמצאת היריבות בין הניו-יורק יאנקיס והבוסטון רד-סוקס.
*
הלוגו של היאנקיס, אותן N ו-Y השזורות אחת בשניה, הוא אולי לוגו הספורט המוכר ביותר בעולם. בניגוד ללוגואים מפורסמים אחרים, כמו הוי של נייקי או התפוח של אפל שתמיד יקושרו לחברות אותן הם מייצגים, את הלוגו של היאנקיס אנשים מזהים בכל מקום בעולם מבלי לדעת בכלל שהוא קשור לקבוצת ספורט. סביר להניח שמרבית רוכשי המרצ'נדייז המציגים את הלוגו האמור חושבים שהם קונים מוצר שמייצג את העיר ניו-יורק ולא את קבוצת הבייסבול שמשחקת בברונקס, אחד מרובעי העיר. אין דרך טובה יותר לייצג את הקשר הסימביוטי שבין הקבוצה והעיר.
היאנקיס הגיעו לניו-יורק מבולטימור בשנת 1903. הם נקראו תחילה ה"היילנדרס" בגלל שהמגרש בו שיחקו מוקם באחד האזורים הגבוהים במנהטן. את השם "יאנקיס" קיבלה הקבוצה ב-1913 כששנה קודם לכן עוצבו להם מדי הפסים, שכמו הלוגו גם הם הפכו להיות המדים המפורסמים בעולם. בתחילת 1920 רכשו היאנקיס מהבוסטון רדסוקס את החוזה של בייב רות' (עליו בפוסט אחר, שוב, במידה ויהיו יותר משלושה מגיבים). 100 שנה אחרי ועדיין אם תזכירו את המהלך הזה לאוהדי בוסטון תוכלו לחזות בהתקף טורט מרהיב.
ה-Yankee Stadium המפורסם נפתח בשנת 1923 וב-7 ליוני 2008 זכה לארח את עבדכם הנאמן יחד עם אריאל גרייזס כצופים במשחק שנערך בטמפרטורה של 35 מעלות צלסיוס (נשבע לכם שהלכתי לבדוק). בראשון ליוני 1925 לו גריג (ההוא מהמחלה האיומה ALS) התחיל את מה שהפך להיות סידרה בלתי נגמרת של יותר מ-2000 משחקים רצופים. הרצף הסתיים ב-1939 ובחודש יולי הוא נשא את נאום הפרידה המפורסם שלו מקהל האוהדים. שנתיים לאחר מכן הוא נפטר מהמחלה.
ב-1927 בייב רות' קבע שיא של 60 הומראנס בעונה אחת, שיא שיחזיק מעמד 34 שנים עד שרוברט מאריס ישבור אותו, גם הוא במדי היאנקיס. ב-1934 היאנקיס רוכשים את ג'ו דמאג'יו ו-34 שנים לאחר מכן סיימון וגרפינקל שרים עד כמה "ג'ולטין ג'ו" היה משמעותי לאומה האמריקאית.
Where have you gone, Joe DiMaggio
A nation turns its lonely eyes to you
What's that you say, Mrs. Robinson
Joltin' Joe has left and gone away
עם תחילת שנות ה-40 קבע ג'ו דמאג'יו שיא אישי של 56 משחקים רצופים עם חבטה אחת לפחות. מדובר בשיא שקשה להאמין שישבר אי פעם, ובימים שדמאג'יו עלה לחבוט באותו פרק זמן כל ארה"ב היתה מרותקת לרדיו בכדי לדעת האם הרצף נשמר. גם בשנות ה-50 הציגו היאנקיס שחקנים מופלאים כמו מיקי מנטל והישגים יוצאי דופן כמו המשחק המושלם (משחק בו אף שחקן יריב לא עולה לבסיסים) של דון לרסן בוורלד סרייס. היתה זו הפעם היחידה עד היום שמשחק מושלם מוגש על הבמה החשובה ביותר של הבייסבול. באותה התקופה היאנקיס גם הציגו לעולם את יוגי ברה. למי שלא יודע מדובר על אחד הפילוסופים החשובים של המאה ה-20. בתחילה יש נטייה לזלזל באמירות שלו, אבל אם תשקיעו מעט מחשבה תגלו שיש בהן רבדים ששמים אותו באותו מדרגה כמו ויטגנשטיין, סארטר, לייבניץ ואריסטו. רק כדי לתת טעימה קטנה:
It ain't over till it's over
Baseball is ninety percent mental and the other half is physical
You better cut the pizza in four pieces because I'm not hungry enough to eat six
The future ain't what it used to be
It's like deja-vu, all over again
If the world was perfect, it wouldn't be
ב-1973 רכש ג'ורג' סטיינברנר את היאנקיס לטוב ולרע, ודמותו זכתה לחיי נצח אצל סיינפלד. בשנים הראשונות תחתיו הבלגאן חגג בקבוצה כשסטיינברנר ממנה ומפטר את בילי מרטין 5 פעמים למשרת המנג'ר ורב עם רג'י ג'קסון, כוכב הקבוצה. בשנים המאוחרות הפכה היאנקיס תחתיו למעצמה ושושלת עם שחקנים כמו דרק ג'יטר, מריאנו ריברה ואנדי פטיט. בסך הכל זכו היאנקיס בוורלד סרייס 27 פעמים ובאליפות האמריקן ליג 40 פעמים.
*
אל מול המפלצת זוללת התארים מהתפוח הגדול, העמידה העיר בוסטון קבוצת בייסבול מפוארת משלה. השחקן החשוב ביותר בקבוצה ב-100 השנים האחרונות הוא איצטדיון פנווי. פנווי הוא כל מה שאוהד ספורט יכול לחלום עליו. מנסיון אישי אני יכול להעיד שהנסיעה לאיצטדיון, ההליכה ברחובות שמתמלאים באוהדי רדסוקס, הפאבים שסובבים את האיצטדיון והאווירה היא הדבר הקרוב ביותר שאני יכול לחשוב עליו כשאני מדמיין קבוצה שבאמת שייכת לאוהדים. הרגע שאתה נכנס לאיצטדיון ומרגיש שאתה הופך להיות חלק מהיסטוריה מפוארת של 100 שנה הוא אחד הרגעים המרגשים ביותר לכל אוהד ספורט.
וזה לא שבבוסטון לא עברו שחקנים גדולים כמו אצל היאנקיס. סיי יאנג, המגיש שעל שמו קרוי הפרס החשוב ביותר למגישים בבייסבול, עבר בקבוצה וגם בייב רות' הגיש שם (תאמינו או לא אבל הוא התחיל בתור מגיש). גם הצלחות היו, ובמהלך שנות ה-20 ניצחה הקבוצה בארבעה וורלד סרייס, האחרון שבהם בשנת 1918.
ואז בייב רות' נמכר ליאנקיס וקללת הבמבינו נפלה על הרדסוקס.
86 שנה הקבוצה לא זכתה בוורלד סרייס. פעמים רבות היא התקרבה למרחק נגיעה מהתואר, אבל הקללה היתה חזקה יותר. לא עזרו שחקנים כמו ג'ימי פוקס, קארל יאסטרמסקי שחבט בקריירה מעל 3000 חבטות, רוג'ר קלמנס שרבים רואים בו את המגיש הטוב בכל הזמנים, וטד וויליאמס. וויליאמס, אגב, הוא השחקן האחרון לחבוט ליותר מ- 0.400 בעונה אחת (ב-1941 הוא חבט ל- 0.406) וגופתו כיום שמורה קפואה מתוך תקווה של ילדיו שיום אחד המדע יאפשר להפשיר את השרידים ולהחזיר אותו לחיים. זה מה שקורה לך כשאתה משחק אצל הרדסוקס ורואה מולך את היאנקיס כל הזמן.
ועדיין, אם יש רגע אחד שמייצג את הרדסוקס במאה ה-20, הריהו הרגע הזה.
הוורלד סרייס של 1986. הרדסוקס משחקים מול המטס ומובילים 3-2 בסדרה. עוד נצחון אחד והבצורת שנמשכת מאז 1918 תסתיים. המשחק השישי נכנס לאקסטרא אינינגס (הארכה). באינינג העשירי בוסטון מצליחה להכניס שני רצים והאליפות קרובה מאי פעם. רק שהמטס מחזירים בשתי ריצות משלהם ומשווים את התוצאה. ואז מגיע הרגע שאתם רואים בקישור האמור. חבטה חלשה לכיוונו של בילי באקנר, רק שהאומלל מפספס את הכדור שעובר בין רגליו ומאפשר למטס להכניס את הריצה המנצחת הביתה. הסדרה בשוויון 3-3 ובמשחק הבא, המשחק המכריע, המטס מנצחים וזוכים באליפות של אותה השנה. הקללה של הבמבינו מוכיחה את עצמה שוב. באקנר האומלל נתפס כאשם המרכזי בפיאסקו של 1986, וזוכה לאיומים ועלבונות מאוהדי הרדסוקס כאשר גם המדיה לא חסכה ממנו את הצלפות לשונה. בסופו של דבר הוא התפייס עם הקבוצה ואוהדיה במספר ארועים, אבל עד היום עושה רושם שנותרו צלקות עמוקות אצל שני הצדדים.
*
רק בשנת 2004, 86 שנים לאחר האליפות האחרונה, הצליחו הרדסוקס לחזור ולזכות בוורלד סרייס. ואיזו זכיה זו היתה. שנה קודם לכן התמודדו הרדסוקס מול היאנקיס על הזכות לעלות לוורלד סרייס. הסדרה הגיעה למשחק 7 מכריע באיצטדיון של האחרונים. במהלך המשחק הרדסוקס כבר עלו ליתרון 4-0 ולכולם היה נראה שהסיפור גמור והקבוצה ממשיכה לוורלד סרייס. אבל היאנקיס כמו היאנקיס נגסו ביתרון והשוו את המשחק באינינג השמיני. אף קבוצה לא הכניסה ריצה באינינג התשיעי והמשחק נכנס לאקסטרא אינינגס (כאמור, הארכה). ואז, באינינג ה-11 רשם אארון בון את שמו דברי הימים של הבייסבול. (אתם מוזמנים לשאול את אריאל גרייזס מה הוא מרגיש כשהוא רואה את זה שוב).
שנה לאחר מכן ושוב היאנקיס ושוב במאבק על הזכות לשחק בוורלד סרייס. הפעם הסדרה היתה רחוקה להיות צמודה.
היאנקיס החזיקו ביתרון 3-0 לאחר שלושת המשחקיםי הראשונים, ומכיוון שאף קבוצה בהיסטוריה לא חזרה מפיגור כזה בכדי לנצח בסדרה של הטוב מ-7 היה ברור לכולם שהרדסוקס שוב הולכים הביתה. אבל אלוהי הבייסבול והבמבינו נירדמו ואיפשרו לרדסוקס לחזור לסידרה ולהדיח את היאנקיס תוך 4 ניצחונות רצופים. את הוורלד סרייס כבר אף אחד לא יכל לקחת מפדרו מרטינז, ג'וני דיימון, מני רמירז ודויד אורטיז, כולל הקארדינלס שהובסו 4-0.
שתי הקבוצות משחקות באותו הדוויז'ן ויחד עם העובדה שהעונה בבייסבול היא ארוכה (ועומדת כיום על 162 משחקים), יוצא להן לפגוש אחת את השניה מספר רב של פעמים. עד היום הן שיחקו 2121 משחקים כשהיאנקיס ניצחו ב- 1145 מתוכם. מספר רב של שחקנים עברו בין שתי הקבוצות, ודי לציין ש-11 מתוך 24 שחקני היאנקיס שזכו באליפות הראשונה של הקבוצה הגיעו למעשה מהרדסוקס. שתי הקבוצות נתפסות כבעלות אופי שונה. היאנקיס מחושבים וקרים בעוד הרדסוקס יותר אמוציונאלים ופרועים. המראה של ג'וני דיימון בעודו משחק ברדסוקס לעומת המראה שלו אצל היאנקיס ממחיש זאת יותר מכל. אוהדי הרדסוקס גם אוהבים לציין שהיאנקיס קונים את הישגיהם, היות והקבוצה מוציאה על שכר שחקנים יותר מכל קבוצה אחרת בליגה. כמובן שטענה זו מעלה גיחוך אצל שאר הקבוצות לאור העובדה שהרדסוקס נמצאים בדרך כלל או במקום השני או בחמישיה הראשונה מבחינת גובה משכורות. איך שלא מביטים על זה מדובר בשתי קבוצות גדולות עם קהל אוהדים ענק וקנאי, שהופכות את הספורט האמריקאי בכלל ואת הבייסבול בפרט לתרבות הגדולה שאנחנו מכירים.
ונסיים בשני רגעים נפלאים מאחת היריבויות הגדולות ביותר, אם לא הגדולה ביותר, בספורט האמריקאי:
ועוד משהו קטן לסיום. ראשית, תודה לצוות דה-באזר שנותן את הבמה לפוסטים על ענפי ספורט שאינם בהכרח המיינסטרים. שנית, אני יודע שבייסבול הוא לא בדיוק הלחם והחמאה של מרבית הקוראים כאן, אבל אני מניח שבין המגיבים והקוראים הסמויים ישנם אוהדים של הספורט הנפלא הזה. אם אכן זה המצב אנא תציינו את זה בתגובות כדי שאדע אם להמשיך ולכתוב עליו מדי פעם.