"נבדל": ועכשיו גם באר שבע

יר"פ על הפועל באר שבע

ב"ש הביסה את סכנין 4:0, אבל התבוסה הזו לא הייתה תוצאה של משחק חד צדדי ובו ב"ש כותשת את שערה של סכנין. דווקא סכנין היא זו שניסתה ללחוץ את ב"ש גבוה יחסית (היא כפתה על אג'ידה 9 כדורים ארוכים שהסתיימו ב-8 איבודים עד הדקה השער השלישי שגמר למעשה את המשחק) ולהתקיף עם כמויות גדולות של שחקנים. אך היא עשתה זאת ברכות רבה. בשער הראשון שספגה, בדקה ה-10, לא פחות מ-8 שחקני סכנין נמצאו בחצי המגרש של ב"ש. ב"ש, כהרגלה, המתינה די עמוק בחלק המגרש שלה, עם 10 שחקנים מאחורי הכדור כשרק גבאי נמצא מעבר לקו החצי, ומשם ויצאה ביעילות מרשימה מאוד להתקפות מעבר מהירות וקטלניות.

ב"שׁ עלתה במערך ובהרכב הרגיל, כשאחרי התצוגה המצוינת שלו מול מכבי ת"א, נסאר נשאר באגף ימין (אולי גם כדי להשגיח מקרוב על בן דיין) ובוזגלו בשמאל. זינו שוב פתח על חשבונו של דג'אני, בישל שער ושיחק טוב מאוד אף שבהעדרו של דג'אני חסר לב"שׁ מימד של כדורי עומק מדויקים לאגפים ושינויי צד, אך מתווספת דינמיות ומהירות. זינו יוצא טוב קדימה עם הכדור ובעל נוכחות טובה בהגנה, ובמובן הזה מזכיר יותר את הראל. הבשורות הטובות לב"ש הן לא רק שנסאר המשיך להיות מסוכן ופעיל מאוד (4 איומים על השער עד הדקה ה-66 בה נכבש השער השלישי שגמר את המשחק, ולא פחות מ-14 מסירות באזור המכריע עד אותה דקה), אלא שגם בוזגלו נתן משחק אסרטיבי עם שער נהדר אך לא פחות חשוב מכך, מעורבות רבה במשחק ההתקפה.

ב"ש, כאמור, שיחקה באוריינטציה זהירה. במחצית הראשונה דוידזאדה ואילוז, המגנים, כמעט ולא הצטרפו להתקפה (8 מסירות לאזור המסוכן ביחד) כשב"ש יוצאת מהר קדימה עם הרביעייה הקדמית בלבד, לעיתים בליווי אחד הקשרים האחוריים (זינו ובעיקר הראל).

בכל אופן, הרביעייה הקדמית הדינמית ומלאת הכישרון הזו, הוסיפה במשחק הזה אלמנט שלא ראינו ממנה מספיק עד עכשיו – חילופי מקומות  רבים, בעיקר כשברדה וגבאי נכנסים לאחד האגפים. כשנסאר ובוזגלו ערניים ואסרטיביים לצד ברדה וגבאי המשתפר (במשחק מצוין עם 10 מסירות לשליש המכריע עד השער השלישי, כשהוא מייצר 4 בעיטות לחבריו) קשה מאוד להתמודד מול הקבוצה של אלישע לוי. באחת התגובות לפוסט הניצחון על מכבי ת"א כתבתי שב"ש כבשה עד עכשיו רק 5 שערים שלא נולדו ממצב נייח (מתוך 13, שנייה באחוזים רק לרמה"ש). מול סכנין היא הגדילה את מאזנה ל-8 מתוך 17, כשרק השער השלישי נכבש בסיום מהלך שהחל בקרן של בוזגלו משמאל.

אבל ב"שׁ לא יצאה רק להתקפות מעבר. בדקות מסוימות היא הניעה כדור יפה, והשער השני שכבשה (בוזגלו בפעולה אישית נהדרת) יכול אולי לשמש מודל לאופן שבו ב"ש יכולה וצריכה לשחק כשהכדור אצלה מול קבוצה שמגנה מולה נמוך. הפעולה החלה כשסכנין מאורגנת (בעקבות נגיעת יד של אחד משחקניה על קו חצי המגרש) בתנועה טובה של דוידזאדה עם הכדור ומסירת עומק שלו אל ברדה, שסחב איתו את הבלם רחוק מהרחבה והשאיר את הכדור במהירות לבוזגלו בתנועה פנימה מהאגף. שתי מסירות מהירות, ניצול התזמון והאגרסיביות של ברדה ופעולה אישית נהדרת של בוזגלו שברו את קו ההגנה והקישור של סכנין ללא תנאי.

אני חושב שב"שׁ מצאה את הקצב והסגנון שלה – משחק מעט נסוג עם התפוצצות קדימה. בשני המשחקים הבאים מול רמה"ש ומ. פ"ת המגנים יהיו חייבים להיות פעילים יותר בהתקפה, אבל גם אם לא, הרביעייה הקדמית שלה אמורה למצוא את הפתרונים.

הפועל מול בני יהודה

הפועל פתחה את המשחק טוב ובצורה שמאפיינת אותה מתחילת העונה –

ריבוי מסירות במרכז המגרש ובעיקר בין גרזיצ'יץ' לבלמים. 100 מסירות מסרו שלושתם ביחד במחצית הראשונה, שהן 43% מכלל המסירות של הקבוצה.

הצטרפות של הבלמים – הפעם אחרי שני ניסיונות לא מוצלחים של איליץ' שהביאו לאיבודי כדור קריטיים (שהשאירו 3X3 בהתקפת המעבר של הכתומים) וכמובן אחרי הרחקתו של קולין זה בא פחות לידי ביטוי.

תנועות קבועות של שחקנים – 1. גורדנה שנע לרוחב המגרש כדי למצוא פרצה על מנת להוביל את הכדור בכדרור קדימה. 2. ורמוט שנע מהאגף לאמצע כדי לקבל את הכדור עם הפנים לשער. 3. דמארי שנע לאמצע המגרש ואז כניסה מקו שני לרחבה או לאגף כששאר השחקנים מכווצים את המשחק לצד השני. 4. שכטר מקבל את הכדור עם הגב לשער ומבטל שחקני הגנה בדריבל מעולה.

כל זה הביא לתוצאות הרגילות מבחינתה של הפועל, הגעה לסף הרחבה בקלות יחסית, לא מעט בזכות משחק הגנה טוב של גרזיצ'יץ', אבל גם התקעות באמצע הצפוף של בני יהודה שהגיעה מוכנה ושיחקה עם שני קשרים אחוריים שעמדו קרוב לקו ה-16.
הנה מפה המתארת מהיכן הפועל מנסה להכניס כדור לרחבה:

בניגוד למשחקים קודמים, הפעם היריבה לא נשברה אחרי השער הראשון ונעזרה גם בהרחקתו של קולין. ההרחקה עצרה גם ניסיון מעניין של רב"ש לשחק עם שני שחקני אגף "טבעיים", זגורי בימין ומלכה בשמאל. אחרי ההרחקה מלכה עבר לשחק בשמאל ולמרות שציפיתי לשיתוף פעולה מעניין בינו ובין זגורי זה לא כל כך קרה.
ההרחקה שינתה את אופי המשחק של הפועל שעברה מניסיונות כניסה לרחבה בדאבל פס ומסירות קצרות, לניסיונות באמצעות פעולות אישיות- אם במחצית הראשונה 63% מהפעולות של הפועל הסתיימו במסירה (כולל מסירה שלאחריה בעיטה) ורק 37% בפעולה אישית (איבוד או בעיטה), אז במחצית השנייה האחוזים היו שווים: 50% מסירה ו-50% פעולה אישית. למרות שנרשם כבישול לגורדנה (וחושב כחלק מפעולה שבסיומה מסירה), השער הראשון של דמארי נבע גם הוא מפעולה אישית טובה בתוך פקעת שחקנים, וגם הפנדל שסידר והבה להפועל הגיע אחרי פעולה אישית של מלכה שניצל את המהירות שלו ברחבה. אם יש פנדל מכריע להפועל כדאי לה שדמארי יבעט אותו – מתוך ששת הפנדלים האחרונים שהבקיע, חמישה היו כאלה ש"הביאו נקודות" כלומר, השוו את המשחק או ניצחו אותו.
מלבד הפנדל היו להפועל רק 10 איומים לשער, כמות די מועטה עבור קבוצה ששלטה ברוב שלבי המשחק. הנה מפת האיומים:

בעוד שבועיים הפועל פוגשת את חיפה למפגש בין שני מאמנים שעד כה שיחקו בצורה דומה בכל המשחקים, המעיטו בסיכונים ולא ייצרו חידושים טקטיים מול היריבה. להפועל זה עבד קצת יותר טוב גם בגלל לוח המשחקים שבעיני היה קל יותר מזה של חיפה, וגם בגלל שיש לה יותר כישרון בחלק הקדמי, שמסוגל לעשות גול מאין כשהקבוצה תקועה.

מכבי נגד פרנקפורט

לתחושתי, המערך וההוראות של סוזה בהתקפה היו דומים במידה מסוימת לאלה שראינו מול סכנין, כשבמקום מאנה משחק בן-הרוש, שלדעתי הועדף בזכות יכולותיו הפיזיות בקרבות אוויר וקרקע. מבחינה הגנתית, זה היה קרוב יותר למערך של 5-3-2 ובמחצית השנייה במערך של 5-4-1, מסקנה ישירה מהמשחק בגרמניה, שם האגפים ובעיקר אגף שמאל נשאר חשוף.

כמו סכנין, גם פרנקפורט הופתעה מהמערך והתעוזה של מכבי בלחץ הגבוה. אם בדקות הראשונות פרנקפורט ניסתה להניע כדור בין הבלמים לקישור האחורי כאשר המגנים שלהם שיחקו גבוה מאד בתקווה לנצל את הפרצות, כבר אחרי 7 דקות החל אחד המגנים לחזור אחורה כדי לסייע להנעת הכדור. לזה אחראים בעיקר דאבור ויצחקי  שפשוט לא נתנו לגרמנים להניע כדור באופן שיאפשר להם להכתיב את קצב המשחק. ברור שהקצב שמכבי כפתה היה גבוה מאד גם בשבילה ובמחצית השנייה העייפות ניכרה אצל הצהובים ובעיקר אצל השלישיה הקדמית.

ההבדל המרכזי ניכר בתפקוד של אינוי – אם במחצית הראשונה הוא מיעט לקבל את הכדור עם הפנים לשער (הפעם הראשונה בה זה קרה היה אחרי השער השני של יצחקי) וחיפש בעיקר שטחים באגפים ושם היו שניים ושלושה שחקנים צהובים, במחצית השנייה הוא כבר מצא יותר שטחים במיקום שאפשר לו לנהל את המשחק ולשלוט בקצב שלו – להאט כדי לאפשר הצטרפות שחקנים ואז למהר כדי לשבור את קווי ההגנה במסירה מדויקת.

מבחינה התקפית, כמו נגד סכנין, ה"מגן השמאלי" (שהוא בעצם השחקן העודף בהתקפה במערך הזה) מצא את עצמו פנוי בהתקפה עם הפנים לשער ובמצב בו יש לו זמן מול השער והרחבה מחד ומאידך חיפוי הגנתי לבצע פעולות בסיכון גבוה (שהן לרוב הפעולות ש"משתלמות" – קרוס לרחבה, פריצה על הקו). הנה דוגמא, דקה לפני הגול של זהבי:

דקה אחרי הגול היה זה אלטמן ורבע שעה אחר כך זה שוב היה בן-הרוש, פנוי וחופשי, שהרים ליצחקי שהגיש ורץ לרשת. את התרגיל הזה, אגב, מכבי תרגלה גם בחימום.

הנה מפה מהאתר  who scored שמספק גם סטטיסטיקות מלאות של המשחק, המתארת את מיקומם הממוצע של שחקני מכבי. מעניין במיוחד מיקומו של ייני, שהיה למעשה שחקן חופשי בהגנה ואמור היה להצטרף בסיטואציות מסוימות לבן-הרוש ובסיטואציות אחרות למרכז ההגנה הצהובה. במשחק שנערך בגרמניה מצא עצמו בן-הרוש, בפרט לאחר הרחקתו של בן-חיים, מופקר לגמרי באגף השמאלי מול שחקנים מהירים וטכניים ממנו. עמדת המוצא שלו במשחק בגרמניה הייתה גם כך די נמוכה מאחר ופרנקפורט הייתה בשליטה מלאה, וכך כל פעם ששחקן עבר אותו באגף הוא מצא את עצמו בתוך או על סף הרחבה.

למרות ההצלחה של המערך, במחצית השנייה נחשפו גם הסיכונים בשיטה של סוזה, כשמי שנותר לסגור בהגנה את מבקיע השער הראשון היה דווקא אלטמן, שיתרונותיו הגדולים אינם סגירה בהגנה לכדור גובה. הגרמנים זיהו כבר התקפה אחת קודם את התנועה שמוציאה את ייני ובן-הרוש החוצה ומזיזה את ההגנה עמדה אחת שמאלה.

הסיכון הנוסף נבע מההוראה הברורה של סוזה להניע כדור, גם בהגנה. פעם אחר פעם ח"פ חיפש את המסירה הקצרה והבינונית במקום לעשות מה שקבוצות נחותות עושות מול קבוצות טובות מהן – מעיפות קדימה. ההבדל ניכר באחוזי השלמת המסירה – בליגה ח"פ משלים 88% מהמסירות ואילו ביום חמישי השלים 49% בלבד. מכבי לא הצליחה להסתגל למשחק החדש והאינטנסיבי יותר שנוצר, וגם לא הצליחה לסגור את המשחק בהתקפות מתפרצות טובות שהוציאה.

הכניסה של מרגוליס וראדי החזירה את מכבי למערך ה"רגיל" שלה – ייני בימין, בן-הרוש בשמאל, מיטרוביץ', איינבינדר וראדי בקישור, מרגוליס, דאבור (פריצה) וזהבי באגף. השילוב של זהבי וראדי באגף שוב הוכיח את עצמו וראדי הגיע ארבע פעמים לסף הרחבה – בפעם הרביעית זה הסתיים בפנדל שאם היה קורה לקבוצה ישראלית היה יכול להיות המייצג הקלאסי ל"מנטליות" הקלוקלת שלנו, הוצאת חוץ שהביאה את ראדי למצב בו הוציא רוחב לא כל כך מסוכן, ונגיעת יד טיפשית.