איה שורק – סיכום המשחק הראשון בשלב הבתים
אפואל טובה מבני יהודה (מה שהשפיע על איכות המצבים של מכבי), אבל הבעיות של מכבי בשני המשחקים היו זהות: מיטרוביץ' שיחק גבוה (קרוב יחסית לרחבה של אפואל) וזהבי ירד מעט מדי פעמים לקבל את הכדור מהבלמים (מה שהפך את התנועה שלו לעומק לפחות מפתיעה ולכן פחות יעילה). זה הקל על הכתומים לצופף את ההגנה באזור הרחבה משום שהם לא נדרשו לשלוח שחקנים רחוק מהרחבה כדי לסגור שחקנים משמעותיים.
הפתרון המרכזי של סוזה היה לנסות ולבודד את בן-חיים ואת מיכה לפעולות אישיות ואולי זה גם ההסבר לחילוף של ראדי ביצחקי. זה הצליח למכבי באופן חלקי, כיוון שגם למיכה וגם לבן-חיים יתרון טכני על המגנים ובסך הכל מכבי השלימה 12 דריבלים (אחד על אחד) מתוך 18 ניסיונות, אבל רק 4 באזור הרחבה של אפואל ו-0 בתוך הרחבה עצמה. הסיבה לכך היא, שהרחבה הייתה צפופה מאד ושחקני מכבי לא עשו מספיק תנועה בתוכה לפינות הקרובות (כמו נגד בני יהודה). צפיפות הרחבה הפכה, שוב, את הקרוסים לחסרי תועלת: רק שני קרוסים (10%) מצאו רגל צהובה ברחבה ואף אחד מהם לא הפך לבעיטה לשער.
לדעתי, כשאחוזי ההצלחה בפעולת מסירה כ"כ נמוכים, זה ברור שהבעיה היא לא כישרון ספציפי של ייני או מיכה (שניהם עם 0 מ-4 קרוסים) אלא בעיה מערכתית. אם השיטה נבנתה משום שכך סוזה סבור שתאפשר לו למקסם את יכולות המסירה הטובות של ייני ומאנה או משום שהוא סבור שהיתרונות ההתקפיים שלה (השטחים שמתפנים לקישור המרכזי ולשחקני הקו) שווים את ה"ויתור" על תרומתם ההתקפית של המגנים – אין לי מושג. בפועל, מגני מכבי מקבלים את הכדור באזור מרכז המגרש וממעטים לקבל אותו באזור הרחבה.
הנה מפה המתארת היכן קיבלו שלושת המגנים את הכדור (ייני מסומן בצהוב, מאנה בכחול ובן הרוש בלבן)
כשהקרוסים מגיעים מאזורים הקרובים יותר למרכז המגרש זה מקל על ההגנה, כיוון שבאותו מבט אפשר לראות את שחקן ההתקפה ברחבה ואת הכדור. כשהקרוס מגיע מהאגף, השחקן המגן נדרש לשני מבטים – אחד לשחקן ואחד לכדור.
מה שלא רואים במפה, זה את כל הפעמים שהמגנים לא קיבלו את הכדור – כשמגן עושה עקיפה של שחקן התקפה עצם התנועה משמעותית גם אם אין בסוף מסירה אליו. במכבי זה כמעט ולא קרה. יכול להיות שזה לא קרה כי שניים מתוך שלושת המגנים ששיחקו לא חלמו להיות גארי נויל כשהיו קטנים, אבל לדעתי זה לא קרה בגלל שלא היה להם מקום. זהבי ומיכה ביצעו חילופי מקום טובים ביניהם – אבל לא ביצעו אותם כך שלמאנה ולאחר מכן לבן-הרוש יהיה מקום. ראדי משחק מעט יותר באמצע, כך שלייני היה תפקיד גדול יותר בצד ימין אבל הוא סבל מחוסר תיאום עם בן-חיים וממשחק רע של ראדי שלא הצליח למצוא שטחים פנוים וקרובים ולא היווה אופצית מסירה. לא רק ייני סבל מכך, כל מכבי התקשתה יותר כשבורג משמעותי כמו ראדי לא מצא מקום במגרש. ראדי, שעד היום בששת משחקי מכבי בעט בממוצע כשלוש פעמים במשחק, לא בעט אפילו פעם אחת לשער. אפשר לקבל את זה במשחק כמו באזל בחוץ, כשמכבי בקושי מחזיקה בכדור – לא במשחק בית שמכבי שולטת בו באופן אבסולוטי.
קבוצת כדורגל, כמו גוף אנושי, משתמשת במשאבים שיש לה גם אם זה גורם לכאבי גב. אל הואקום שנוצר מחסרונם ההתקפי של ראדי ומיטרוביץ' נכנסו טיבי וקרלוס. זה גרם להנעת כדור לא יעילה, כזו שגם לא מייצרת יתרון מספרי באזור מסוים של המגרש, גם לא מרווחת את הצפיפות ההגנתית וגורמת לחוסר סבלנות, משום שלרוב השחקנים במגרש האופציות היו או להחזיר את הכדור לבלמים או לנסות ולמסור מסירה מעבר לקווי ההגנה וככל שהדקות עברו יותר ויותר שחקנים חיפשו את המסירה המכריעה לתוך הרחבה הצפופה. פריצה, שהיה אופצית הנגיחה היחידה ברחבה, נסגר מצוין ולא הצליח להביא את היכולות הפיזיות שלו לידי ביטוי – בליגה, בשני המשחקים עד כה, 20% מהמסירות שלו שמו שחקן בעמדת בעיטה לשער. במשחק ביום חמישי לא הצליח אפילו פעם אחת. פריצה סיים את המשחק עם טור סטטיסטי שלילי מאד – 6 איבודים, 5 עבירות ו-0 בעיטות לשער.
ברור שהמשחקים הבאים של מכבי באירופה יראו אחרת לגמרי כיוון שהיא זו שתצטרך להגן, אבל מעניין יהיה לראות איזה פתרונות סוזה מוצא לקבוצות צפופות ומתגוננות שמכבי תפגוש בליגה הישראלית עוד הרבה, ומה יהיה תפקידם של המגנים בפתרונות האלה.