מכתבים על אליפות: פרק אחרון – תקרת הזכוכית של גולדהאר/היבטים פוסט-מודרניים לעונה שנפתחה
ציפיות. את העונה שעברה התחילה מכבי נטולת כאלה. לכל היותר ציפו שתיכשל. זה הבדל מהותי בין הקיץ הנוכחי לקודם. חשוב לזכור את זה כשבאים לדבר על העונה הקרובה. במשחקים הראשונים שלו בליגה תירגל אוסקר בהרכב את עומר ורד ורפי דהן. לקח לו זמן להתקבע על האחד-עשר המועדפים שלו. בתווך עברו שם גורי וארנשאו. זה נגמר עם פריצה וזהבי. סוזה התחיל לעבוד כשהציפיות ממנו מותאמות לרגע בו התקבע אוסקר על ההרכב שלו. סוזה בודק. הוא קיבל ליד חומר שחקנים ועכשיו הוא צריך לעבוד איתו. הוא לא יגיע לתובנות אם לא ינסה את החומר שלו. הוא הוציא את זהבי ובן-חיים נגד באזל והכניס במקומם את אייבינדר ומרגוליס. טקטית הוא צדק. נפתח את האמצע התקוע דרך האגפים. טקטיקה עלולה לתעתע כשהיא פוגשת מציאות. אתה לא מוציא את זהבי במצב כזה. סוזה יצטרך ללמוד את זה. גם שחקנים נוטים לבדוק מאמן.
לאי העפלה לצ'מפיונס ליג אין משמעות העונה. בתהליך שמכבי עוברת מאז גולדהאר ובמיוחד ג'ורדי הגיעו אליה, נכון לה להמתין עם הצ'מפיונס ליג עוד עונה. מאחר והנהלים של אופ"א לא מתחשבים עם תהליך העבודה של מכבי, זימן לה לוח המשחקים התמודדות במוקדמות הצ'מפיונס ליג. ההדחה הופכת בנסיבות האלה ללא דרמטית. במובן הזה, טוב שההגרלה זימנה למכבי יריבה עדיפה ממנה. היעד שמכבי צריכה היתה להציב לעצמה עם סיום העונה שעברה, הוא אליפות גם העונה כדי לבסס שליטה בליגה. לייצר מומנטום של תארים שיחזיר את המועדון לרלוונטיות ויעזור לשחקנים שלו לפתח אופי שמאפיין קבוצות שתופסות מעצמן כאלה שצריך לתפוס מהן. כדי להגיע לצ'מפיונס בעונה הבאה. יש תהליכים שאי אפשר לקצר. לא בדילוגים גדולים מדי, בכל אופן. בקיץ שעבר לא בנו במכבי על אליפות. חשבו שזה ייקח שנתיים.
* * *
מדובר בשיבוש לא מתוכנן בתוכניות. חובה לזכור את זה. אילו הדברים היו מתפתחים כמתוכנן, על הקווים היה עומד עכשיו הספרדי המופנם עם השפם ולא הפורטוגלי השרמנטי עם הניחוח הפאנאטי. זאת הנקודה המהותית מכולן בדיון על מכבי. אילו אוסקר היה נשאר, סביר שאת האליפות הזאת מכבי היתה לוקחת בהליכה. הרלוונטיות של הנקודה הזאת מתגברת, כיוון שההשלכות שלה הן אל מכבי פנימה. הציפיות שמכבי מייצרת העונה ולא ליוו אותה בעונה שעברה, הן עניין לתקשורת. את ההבנה ביחס לטלטלת חילופי המאמנים, יצטרכו לקחת על עצמם השחקנים. והקהל. שחקנים ישראלים וקהל ישראלי נוטים להיות פריכים כשבונים עליהם. בשונה מהעונה שעברה, זאת עונת מבחן למכבי. קודם כל לשחקנים שלה. ראדי וחבורתו נבנו תוך כדי התקדמות העונה שעברה. ג'ורדי ואוסקר אטמו אותם לעולם החיצון. אטמו כל-כך טוב, שבסוף הכול פרץ החוצה. עכשיו ראדי והאחרים צריכים להוכיח שהם מסוגלים לצלוח את חילופי המאמנים בלי דרמה.
זה מבחן לקהל של מכבי. הוא הראשון שחייב להפנים את השינויים שנכפו על מכבי וההשלכות שלהם. חריקות בתחילת העונה לא יוכלו להתקבל גם הפעם בשריקות בוז ורטינות מהיציע. לקהל של מכבי מופיעים ברזומה של השנים האחרונות כמה רגעי השפעה על הקבוצה שלו. סוס טרויאני, זה מה שכתוב בכותרת של הפרק הזה ברזומה. אם להתרשם מההתנהלות שלו במשחק מול באזל בבלומפילד, לראשונה מזה שנים הקהל של מכבי מראה שאולי אפשר גם לבנות עליו.
* * *
אי אפשר שלא להיזכר בקיץ 95'. הוא רלוונטי לקיץ הנוכחי. יש הרבה דמיון בין העונה של אוסקר לקדנציה הראשונה של אברם. שניהם לקחו קבוצות עם שחקנים שחלקם חוו דרכם גילוי מחודש וחלקם האחר גילה לראשונה. הקשבת לשחקנים במכבי אחרי האליפות ההיא ולא ידעת מה הם יותר: שמחים על האליפות או אבלים על לכתו של אברם. היתה תחושה של סוף דרך.
צריך להתעכב לרגע על הנקודה הזאת. גרנט בנה קבוצה עם משמעת טקטית ברורה שהאוריינטציה שלה הזכירה לעתים קבלנות עפר. עד כדי כך זאת הייתה האוריינטציה שלה, שלעתים האפיל הדימוי על תצוגות מרשימות התקפית. שפיגל היה מאמן שנטה לזרום עם הכלים שבידיו. הוא ביקש לבחון את גבולות הז'אנר. הגישה שלו למשחק הייתה של מדען שעורך ניסויים. זאת הסיבה שקבוצות של שפיגל נעו תמיד בין הישגים מרשימים לכישלונות מפוארים. היה לו האופי להעז. אי אפשר להגיד על אברם שהוא מאמן של תעוזה.
אברם לקח אוסף של שחקנים וניגן להם על מנגנון החרדתיות. זאת הסיבה שבתוך שנה אחת הוא קיבל מחיפה של שפיגל שתי תבוסות בליגה, אבל בתווך ניצח אותה בקרב חפירות מכוער בדרך לזכייה בגביע. הוא הקרין לשחקנים שלו, אתם נחותים מקצועית, אבל אתם תגרפו ביזע את הנצחון. האליפות של 95' היתה של קבוצה שפרחה עם הגב אל הקיר, על-אף שבשלוש העונות שקדמו לה, השיגה יותר מכל קבוצה אחרת באותן שנים.
הקבוצה של אברם הגיעה לשיא המיצוי שלה בעונה ההיא. קשטן שהגיע אחריו לקח את היסודות של הקבוצה ההיא וניקה מהם את מרכיב החרדתיות. הוא לא היה מנצח אחרת את חיפה בקריית אליעזר. הוא הראה לשחקנים במכבי שיש להם יכולות לנצח שלא רק דרך לחץ. השחקנים חוו עם קשטן גילוי מחודש שני. זאת היתה קבוצה מלהיבה פי כמה ומרשימה הרבה יותר. השחקנים של אברם השתדרגו הודות לכדורגל של קשטן. גם אברם ודאי שאל את עצמו את מה ששאל כל מי שרק חודשים קודם חווה עם לכתו חרדת נטישה: איפה הדבר הזה היה קודם.
* * *
הסיפור על אברם וקשטן יפה, אבל בכל זאת יש כמה הבדלים. אי אפשר לייחס לאוסקר את החרדתיות של אברם. אנחנו לא מכירים אותו מספיק. מה שבטוח, הוא שונה מאברם מהותית בריחוק המסוים מהשחקנים שלו. הוא בוודאי לא הקרין לשחקנים שלו שהם נחותים מקצועית.
אוסקר לקח חבורה של שחקנים שהתרגלו לחשוב על עצמם במונחים של גרוטאות, ועשה מהם מכונית גרמנית. זאת היתה חבורה שרבים ממנה סחבו על הגב שלהם את טראומת הבינוניות של השנים נטולות ההישגיות שקדמו להגעתו. כמו לאברם, גם לאוסקר לא היה מה להפסיד. אברם בא נטול ציפיות, אבל עם דחף אדיר להוכיח; אוסקר בא עם ציפיות מקומיות ודאיות לכשלון, ועם דחף אדיר להתמחות. אי אפשר לנתק בין נתוני הפתיחה של שניהם לבין התוצאות שגרפו הקבוצות שלהם. אלה קבוצות שגילו את עצמן תוך כדי תנועה. הן התפתחו לך מול העיניים. שתיהן זכו באליפויות בהפרש דו-ספרתי, כמה מחזורים לסיום העונה.
השחקנים לקחו קשה את העזיבה של אוסקר. אפשר להבין אותם. השחקנים שחטפו את המכה מגראסהופרס, חודשיים-שלושה אחרי לכתו של אברם, קלטו מהר שיש רק פיצוי אחד להדחה ההיא. "בחדר הלבשה אחרי המשחק אמרנו לעצמנו שיש רק דרך אחת לתקן את מה שקרה: לחזור לאותו מעמד בעונה הבאה", סיפר שלח שנה אחרי ההפסד לגראסהופרס. אז היו במכבי שחקנים כמו קלינגר, שלח, אובארוב ודריקס לאחות את השברים. במכבי הנוכחית יצטרכו לעשות את זה ראדי, אלברמן וזהבי. זאת קודם כל הקבוצה שלהם.
* * *
מכבי כרגע היא יותר סימני שאלה מוודאות. הרבה מעבר לחילופי המאמנים שלה. אתה מסתכל על הקבוצה הזאת ולא מבין את ההכרח שלה להפסיק לשחק בדקה שביעית. לא ברור אם זה ויסות אנרגיות או חוסר בתיאום שמתבטא בחוסר מחץ. הקבוצה של אוסקר נטתה לעיתים לתת חצי שעה טובה ולנמנם אחר-כך. לא ברור אם זו הנוכחית ממשיכה את קודמתה או מסתגלת למאמן ושחקנים החדשים.
את הוודאות של אניימה וקו ההגנה של מכבי החליף סימן השאלה פאבלו. לאניימה נדרשה תחנה ראשונה בבני-יהודה להפוך לקבלן תארים בשתי האחרות. עם התיאום העיוור שהגיעו אליו בחלק האחרון של העונה, אי אפשר היה להכניע את קו ההגנה הזה העונה. אנחנו עוד לא יודעים באמת אם זאת מכבי שלא התעקשה מספיק להשאיר אותו או שפשוט אניימה מתח את העניינים יותר מדי.
את הוודאות של עטר ופריצה החליפו סימני השאלה בן-חיים ויצחקי. קרויף מקווה להשתמש בסימן השאלה שמרחף מעל יצחקי כדי לגרום לו להשכיח את עטר. עטר לא היה משיג הרבה יותר במכבי ומכבי סביר להניח לא תקבל הרבה יותר מעטר. עטר יכול היה, כמובן, להמתין עוד עונה ולקוות לסיבוב מרשים באירופה כדי להשיג חוזה טוב יותר באחת הליגות, אבל הוא רצה לצאת כבר עכשיו והשיג החתמה סבירה עבורו. בנסיבות שנוצרו זאת היתה פרידה בלתי נמנעת יפה. יצחקי ובן-חיים אמורים לחפות על כמות השערים שהותיר אחריו עטר. הם יידרשו לחפות על הצד האחר בוודאות של עטר: חוסר היכולת להבקיע בשלב האחרון של העונה. נדמה לי שקרויף ויתר על עטר גם כי הוא זיהה אצלו את התכונה להתקהות בשלבים האלה של העונה. התלות של מכבי בשערים של עטר בחצי הראשון של העונה הייתה מרשימה מבחינתו, אבל קבוצה לא יכולה להמשיך ככה עונה שלמה.
פריצה יזכיר העונה יותר את השחקן של עשרת המשחקים האחרונים של העונה שעברה מזה של עשרת הראשונים בכמות השערים שיבקיע, אבל הנוכחות שלו על המגרש שווה יותר מכדורים שהוא עצמו ישים ברשת. 42 שערים הבקיעו ארבעת החלוצים במכבי בעונה שעברה. אם מוסיפים לזה את ארנשאו מקבלים 44. הרבה עבודה מצפה ליצחקי ובן-חיים. אם מכבי תאבד על הדרך את דאבור, היא תתקשה לעמוד ביעד. זה יהיה פספוס אדיר לאבד את דאבור. אם דאבור לא ימשיך בקו ההתקדמות העקבי שלו, זה כבר פספוס.
כדורגל הוא לא מדע מדויק. לו היה כזה, מכבי, על הסגל שלה, אמורה להיות אלופה. אליפות מוכרעת בדינמיקה בין מאמן לשחקנים שלו. אתה מביט בסגל של מכבי ולא מבין מה צריך היה שם את מיטרוביץ'. אם יש שחקן שחסר שם, הוא דווקא אחד טכני. גרסיה יכול היה לעשות את זה מהספסל. אפשר היה גם להביא איזה ראיוס. היתרון בסגל רחב הוא ביכולת שלו להכיל שינויים תוך כדי תנועה. קרויף הראה בעונה שעברה שיש לו את הכישורים לנצל את היתרון הזה. לא חייבים להשאיר את מיטרוביץ' אם יתברר שאפשר להביא זר אחר במקומו.
* * *
ההתפרקות מול באזל משמעותית הרבה יותר מהקאמבק המרשים שבא אחריה. זה אמור להטריד. שגיא כהן צדק כשאמר שהחלק של ייני וזהבי בשני השערים הראשונים מול באזל נבע גם מעודף אמביציה. לא נכון יהיה לסכם את זה רק בזה או בחילופי המאמנים וההתחלה המאוחרת של ההכנה. מכבי נראתה כמו שנראו קבוצות ישראליות בשנות התשעים מול יריבות מאירופה. היא נראתה כמו מכבי בשנים ההן. כביכול קרוב, אף פעם לא מספיק באמת. מכבי נשארה תקועה בניינטיז.
* * *
חיפה תהיה טובה השנה. בנאדו הוא הראשון מיוצאי המועדון הזה שמקבל את הקבוצה אחרי שגדל לחיפה ההישגית. רוני לוי השיג איתה שלוש אליפויות, אבל הוא צמח בנתניה ובשנים שאימן שם, לא היתה לו תחרות. חיפה של בנאדו תהיה קבוצה מגובשת מאד וחדורה. יש לי תחושה שהיא תהיה שונה מקבוצות קודמות של המועדון הזה. תחושת האנדרדוג תהיה היתרון שלה. היא לא זכתה קודם באליפויות ממצב דומה. היא עשויה להזכיר את מכבי של 95'. כשבנאדו עלה לבוגרים, היתה לקבוצות של חיפה נטייה להפסיד אליפויות כפייבוריטיות על הנייר. לקראת סוף העונה, לכל היותר בזו שאחריה, חיפה תחנוך אצטדיון חדש. האצטדיון החדש של חיפה הוא סטנדרט אחר בליגה. הוא אמור להוציא את חיפה עוד קצת מהפרובינציה. הוא עוד שלב באבולוציה שלה. זאת לא ארסנל שעוברת מהייבורי לאמירייטס. זה מעבר ממתקן שלא מכבד את הספורט להיכל.
לפני שלושה חודשים הייתי בחתונה של חבר שעובד בחיפה. שניים מהשולחנות היו שמורים לאנשי הקבוצה. בנאדו היה שם, וגם קייסי, אוזן, שוכטוביץ' היועץ המשפטי והאחיין של שחר, ועוד שחקן או שניים. השחקנים ישבו בשולחן נפרד. מהצד, המעבר המהיר של בנאדו משחקן למאמן, עובר אצלו בטבעיות. הוא הגיע באיחור והכריזמה נטפה ממנו.
יכולת לזהות את החיבור של האנשים בשולחן הנשיאות. זה חיבור של אנשים שעובדים במערכת בריאה ומאמינים בארגון שהם עובדים בו. האמונה בארגון מייצרת נאמנות. הנאמנות מייצרת מחויבות. בפשטות, מקצועיות. קייסי ובנאדו כבר שנים שם. שוכטוביץ' ודאי. אוזן עבר שם כשחקן. אתה מזהה כוח של מועדון ביכולת שלו לקחת שחקנים אחרי פרישה ולהפוך אותם לאנשי מקצוע טובים שממשיכים אצלו את מה שהתחילו כשחקנים. ארגון חזק לא נבנה על שנה או שתיים שהוא לא זוכה באליפות. מכבי של גולדהאר עוד לא שם. לא צריך לתת לאליפות אחת לבלבל. מאז האליפות של 2001, הראשונה בקדנציה שביססה את השליטה שלה בליגה בעשור פלוס האחרונים, לא קרה לחיפה שהיא לא זכתה באליפות יותר משנתיים ברציפות.
אני חושב שלהפועל תהיה קבוצה טובה השנה. חבר אוהד הפועל מתעקש שבקבוצה שלו אין כלום. אני חושב שאילו להפועל היה מאמן בעונה שעברה, היא לא היתה ממוגרת ככה בדרבים ולבטח לא מסיימת את העונה בשלב כל-כך מוקדם. העונה להפועל יש מאמן. היא תרוויח מהסיבוב שיעשו מכבי וחיפה באירופה. בני יהודה עשויה להפתיע, קריית שמונה תמשיך להיות קריית שמונה ובאר-שבע תחזור לראשונה לעשות את מה שלפרקים עשתה כל-כך יפה בשנות התשעים: להטריד. זאת לא תהיה ליגה מדהימה, זה כדורגל ישראלי שמדובר עליו פה, היא כן מסתמנת כליגה מרתקת. כבר שנים שלא היתה כאן ליגה כזאת. יש רק קבוצה אחת שיש לה השפעה סביבתית על הליגה. לפחות דבר אחד לא השתנה מקיץ 96'.
* * *
תקרת הזכוכית של גודלהאר, בסוף הכול מתנקז לשם. אדם שמכיר את גולדהאר מקרוב אומר עליו שהוא מונע מהדחף להצליח במקומות שאחרים נכשלו. שלוש שנים וחצי, וגולדהאר הוכיח שיש לו את זה. בוודאי אם מביאים בחשבון את הירושה שקיבל. התלות של מכבי בגולדהאר היא דיון לטקסט נפרד. האיש שמכיר את גולדהאר אומר שהעתיד של מכבי תלוי בתקרת הזכוכית שלו. אף אחד לא יודע איפה קבע גולדהאר את רף התקרה. בפשטות, אם גולדהאר כאן לסיבוב של עוד 5-4 שנים, כמועדון, מכבי לא עשתה כלום. המחשבה שיבוא איש עשיר אחר שיתפוס את מקומו שוכחת שהיו ימים שגם הרציקוביץ' היה גביר בעיר. אם אופק השנים שלו דו-ספרתי ואם הדיבורים על אצטדיון הם מילים עם כיסוי, זה כבר סיפור אחר.
גובה התקרה שהציב גולדהאר מהותי בהסתכלות על מכבי הנוכחית. בהנחה שהאפשרות השנייה מבין השתיים ביחס לעתידם המשותף היא שנכונה, צריך לעדכן את הציפיות. המחשבה שמכבי תגרוף עכשיו כל תואר אפשרי בעשור הקרוב מופרכת. יונייטד עם הגלייזר'ס ופרגוסון לא עשתה את זה ואברמוביץ' עם צ'לסי כנ"ל. בארסה וריאל מעל כל השאר, אבל ביניהן ימשיך להתנהל פינג-פונג. בהנחה שלא, טוב, זה כבר בדיון הנפרד.
כל זה מהותי ביחס לציפיות ממנה. אם מדובר בארגון בריא, אתה לא יכול לבחון אותו אלא לאורך זמן. גולדהאר וקרויף לא ייכשלו אם מכבי לא תזכה העונה באליפות, אבל תייצר רצף בזו שאחריה. ההבנה הזאת, היא בסופו של דבר המבחן האמיתי של המועדון הזה ואוהדיו.