העשור הראשון של המאה ה-21 היה עשור מרתק בליגה האנגלית.
העשור הזה עוצב ע"י שלוש קבוצות היסטוריות שהשפיעו על האופן שבו המשחק נתפס ומשוחק בכל רחבי אירופה. ראשונה הייתה זו הקבוצה של ארסנל שזכתה באליפות ב-2002 ו-2004, כאשר האליפות השנייה הייתה עונת ה"בלתי מנוצחים" המפורסמת. לרוע מזלה של ארסנל העונה הזאת גם הייתה שירת הברבור שלה והאליפות האחרונה שלה בעידן הנוכחי.
מי שקטעה את הריצה של ארסנל הייתה צ'לסי של מוריניו, שעם שתי אליפויות רצופות הפכה לקבוצה הדומיננטית השנייה של העשור.
כפי שצ'לסי של מוריניו הייתה במידה מסויימת ריאקציה לארסנל של ונגר, כך מנצ'סטר יונייטד של 2006 עד 2009 הייתה הדרך של אלכס פרגוסון להתמודד עם אותה דומיננטיות של צ'לסי, התמודדות שהובילה לזכייה בשלוש אליפויות רצופות.
לקראת משחק החזרה של מוריניו לאולד טראפורד מעניין להיזכר בשתי הקבוצות האלה, שעיצבו את הליגה האנגלית לאורך העשור הקודם, וגם לבדוק איפה הקבוצות האלה נמצאות היום.
צ'לסי של מוריניו (2004-2006):
כשמוריניו הגיע לצ'לסי, עטור תהילה מאליפות אירופה המדהימה בה זכה עם פורטו, מרבית הקבוצות באנגליה עוד שיחקו בשיטת ה-4-4-2 האנגלית המסורתית.
למול צורת המשחק של הקבוצות האנגליות ה-4-3-3/4-1-4-1 של מוריניו הייתה קטלנית. דידייה דרוגבה כחלוץ חוד היה בשיאו, והיה החלוץ המושלם כדי ליישם את השיטה של מוריניו הן בהפעלת לחץ על שחקני ההגנה, והן ביכולתו לשחק הן כחלוץ מטרה קלאסי והן כחלוץ נייד שיכול לרדת אחורה כדי לפנות מקום לשחקני האגף, או לשחקן קישור שמגיע מהמרכז, מיומנות שפרנק למפארד נהנה ממנה באופן מיוחד.
מוריניו נהנה משחקני אגף מצוינים והשתמש ביכולות המגוונות שלהם כדי לבלבל את הגנת היריב, כך לאורך משחקים של צ'לסי נראו רובן וג'ו קול מחליפים ביניהם צדדים לעיתים קרובות. חילופי המקום האלה הפכו לסימן היכר של המיוחד.
הלב של צורת המשחק שצ'לסי שיחקה תחת מוריניו, הוא המשולש בקישור שכלל את מקללה, כקשר אחורי שפשוט לא אפשר ליריבות ליצור ממרכז המגרש, עם שני קשרים שמשחקים מלפניו. השיטה הזאת היוותה מיני מהפכה טקטית בפרמייר ליג והכריחה למעשה את פרגוסון לבצע את האבולוציה הטקטית שתתואר להלן.
מנצ'סטר יונייטד (2006-2009):
היו כמה דברים שאפיינו את השדים האדומים בשנים המצליחות להפליא הללו, וכל הדברים הללו התאפשרו הודות ליכולת המדהימה של סיר אלכס פרגוסון ללמוד ולהתחדש. אולי התכונה הבולטת מכל של מי שרבים מעריכים כמנג'ר הגדול בכל הזמנים.
ראשית היונייטד השתמשו ברוטציה רחבה ביותר, ועשתה זאת בצורה שהביאה את השחקנים לשיאם ברגעים הנכונים.
שנית, יונייטד הביאה אולי לראשונה לליגה האנגלית, את המאפיין שהביא ספלאטי לרומא, ומאוחר יותר גווארדיולה לברצלונה והוא המשחק ללא חלוץ חוד אמיתי. השלישייה ההתקפית של יונייטד כללה את רונאלדו טבז ורוני שהודות ליכולת מגוונת, הבנה טובה ותקשורת ביניהם שיחקו בשיטה גמישה של חילופי מקום בה אף אחד מהם לא שיחק כחלוץ חוד של ממש.
שלישית, ליונייטד לא הייתה שיטת משחק אחת מוגדרת, היא תמיד שיחקה עם רביעייה אחורית ושני שחקני קישור אחוריים במרכז (לרוב סקולס וקאריק), אבל הרביעייה הנוספת יכלה להיות בשיטה של 4-3-3 כאשר השלישייה הקדמית מתחלפת כפי שתואר לעיל, או כפי שהקבוצה שיחקה במשחקי החוץ שלה בליגת האלופות ומול הקבוצות הגדולות באנגליה, עם קשר נוסף באמצע במקום אחד משחקני ההתקפה, ושני שחקני התקפה כאשר נקודת המוצא של אחד מהם היא אחורית יותר ונקודת המוצא של השני קדמית יותר.
כאשר השחקן הקדמי היה רונאלדו, הוא היה פשוט קטלני ביכולתו לא רק לזוז אחורנית (בצורה דומה למה שטוטי היה עושה ברומא), אלא גם לזוז לצד, וע"י כך ליצור בעיה למגנים.
מבחינה טקטית אפשר לסכם את התקופה, ככזאת שבה פרגוסון הבין, אולי כתוצאה מההתמודדות עם מוריניו ואריות אירופה בחצי הראשון של העשור, שכדי ליצור קבוצה מנצחת במאה ה-21, הוא חייב סגל רחב מספיק ומגוון מספיק כדי להיות מסוגל לעשות שינויים בהתאם ליריבה ובהתאם לעומסים. לקבוצה יש מגן ימני מסוכן? רונאלדו יתופקד בצד שמאל וישתק אותו, ליונייטד יש בעיה להתמודד עם מרכז המגרש המעובה של היריבה? אנדרסון יכנס כקשר שלישי באמצע במקום אחד משחקני ההתקפה, וכן הלאה וכן הלאה פתרונות שהפכו את יונייטד לקבוצה הטובה באירופה, בשנים שבהן הסגל שלה לא בהכרח ענה על ההגדרה הזאת.
צ'לסי/מנצ'סטר יונייטד 2013/2014:
צ'לסי של מוריניו ויונייטד של מויס, מגיעות למשחק ביניהן כאשר הן משחקות בשיטה דומה. שתי הקבוצות משחקות עם 4-2-3-1, שמזכיר את השיטה של מוריניו בקדנציה הראשונה בצ'לסי, למעט העובדה שבמקום קשר אחורי דומיננטי, הקבוצות משחקות עם קשר התקפי, כאשר שני הקשרים המרכזיים משלימים את החוסר ההגנתי.
לשתי הקבוצות יש חוליות חזקות לצד נקודות תורפה בולטות בשלב זה של העונה. בעוד צ'לסי נהנת מחמישיית קישור יצירתית ומגוונת כאשר למפארד ורמירז מאחור מחליפים תפקידים ואחריות לאורך המשחק, ושלישייה קדמית שיכולה לכלול כל שלישייה מבין האזרד, אוסקר, דה ברוין, מאטה ושורלה, מוריניו עדיין לא מצא חלוץ חוד שהוא יכול לסמוך עליו, שיספק את השערים כאשר העניינים מסתבכים. פרננדו טורס, דמבה בה ורמלו לוקאקו הם כולם חלוצים עם פוטנציאל, אבל אף אחד מהם עוד לא הוכיח את עצמו במדים הכחולים וגם בהגנה לא הכל מושלם, ולמוריניו עוד יש עבודה רבה כפי שהיה ניתן לראות במשחק של צ'לסי מול אסטון וילה.
ליונייטד לעומת זאת יש התקפה משובחת, כל עוד רוני נשאר ויש לו חשק, שלישייה פוטנציאלית שכוללת את ואן פרסי רוני וולבאק, ונראתה נהדר בחצי השעה האחרונה מול סוונסי, עם אחד משחקני האגף הקלאסיים של האדומים איתם בהתקפה (נאני, ולנסיה, זאהה או יאנג) ליונייטד ממשיכים להיות כלים התקפיים מספיקים כדי להתמודד עם כל קבוצה.
עם זאת, לא ברור שיש מי שיספק להם את הכדורים. יונייטד חיפשה בנרות קשר מרכזי יצירתי, כאשר הוזכרו שמותיהם של פברגאס, תיאגו ולאחרונה גם אוזיל. כרגע יונייטד נשארה עם קלברלי, קאריק, אנדרסון וקגוואה. ספק אם זה יספיק מול קבוצות כמו צ'לסי.
לכן אני מעריך שהמשחק בין הקבוצות יוכרע בקרב הזה, בין שתי השלישיות שצפויות לפתוח במשחק הזה – למפארד, רמירז והאזרד מצד אחד, אנדרסון קאריק וקגוואה מהצד השני (או כל צירוף אחר שהמאמנים יבחרו בו ביום המשחק).
על פניו היתרון האיכותי שייך לצ'לסי, האם זה יספיק באולד טראפורד?
לא בטוח בכלל, יונייטד מעמידה קו אחורי שכאשר וידיץ' ופרדיננד בריאים הוא מהטובים באירופה, ואת החלוץ הטוב ביותר בממלכה נכון להיום, אם יונייטד תצמצם את הפער האיכותי במרכז המגרש הודות להתלהבות שמספק אולד טראפורד, ואם ואן פרסי יהיה חד ומדוייק יותר מטורס שצפוי לפתוח בצד השני, המשחק הזה יהיה פתוח לגמרי למרות היתרון האיכותי של צ'לסי.
זאת תהיה הפעם הראשונה שצ'לסי של מוריניו, גרסה 2.0 פוגשת אתגר אמיתי במשחק רשמי.
לא כדאי להחמיץ.