בסוף השבוע האחרון יצאה לדרך הליגה בארגנטינה, טורניר האיניסיאל 2013 והבשורה המרה שהוא מביא איתו – קהל במגרשים יהיה מעט מאוד. השבוע החליטה הממשלה, באמצעות משרד הביטחון ובשיתוף ההתאחדות לכדורגל, כי יימנע לא רק מאוהדי חוץ להיכנס למגרשים, אלא רק חברי מועדון יהיו מורשים לקנות כרטיס למשחקים, וגם זה רק במסגרת משחקי בית.
הסנקציות הטריות הוטלו כעשרה ימים לפני תחילת המשחקים, בעקבות קרב, פשוטו כמשמעו, בין שתי הכנופיות הראשיות של ארגון "La Doce", השחקן ה-12 של בוקה. קרב שגבה את מותם מירי של שני צעירים לפני משחק אימון, שבוטל, בין בוקה ג'וניורס לסן לורנצו.
סרטון שפורסם ברשת, מראה בבירור את מנהיג אחת הכנופיות מתדרך את הכפופים לו לקראת הקרב (החל מ 1:40)
סרטון נוסף מראה את זירת הקרב כשברקע היריות. תמונות ששוות בעד עצמן אלף מילים ויותר.
התוצאות ברובן ידועות מראש: משחקים במגרשים קטנים, ויש כאלו לא מעט בליגה הראשונה, ייראו מביכים לא פחות ממשחקי ליגה שנייה בישראל. משחקי הדרבי למיניהם יאבדו כמובן הרבה מהצבע שלהם, אחד הדברים המלהיבים ביותר שיש לליגה הזאת בכלל להציע, וכמובן, איך לא – כסף.
סגן נשיא סן לורנצו, מרסלו טינלי, העריך כי הקבוצות צפויות לספוג הפסד כספי של בין 200-250 מיליון פסו (מקביל לשקל). "אני מבין כי בעדיפות ראשונה נמצאת הבטיחות של הצופים, ולא נתנגד למהלך החשוב שנעשה. אך הנזק העצום תפס אותנו מופתעים." טינלי רמז שקבוצות עלולות לקרוס כלכלית. צריך להבין שחלק אינטגרלי מהתקציב המחושב של קבוצת כדורגל לעונה מתייחס לצפי מהכנסות כתוצאה ממכירת כרטיסים.
*
כדי להבין את עומק המשבר ו"אוזלת ידם" של מקבלי ההחלטות , צריך תחילה להבין את העוצמה של הבאראס בראוואס– "ארגוני האוהדים" במירכאות כפולות ומכופלות – במגרשי הכדורגל בארגנטינה. לבעלי הזמן והספרדית (מי שמוצא את הסרט הזה מתורגם מרוויח!), עיתונאי ספרדי א-לה-איתי אנג'ל, שברזומה שלו גם דוקומנטרי מהסכסוך הישראלי-פלסטינאי, יצר בשנה שעברה סרט דוקומנטרי בנושא:
בסרט מתואר כיצד הארגונים מקבלים מאות כרטיסים בצורה מקומבנת מההנהלות, נכנסים לתחומי האצטדיון עם המון ציוד, סמים ונשק וללא כל בדיקה. לאחר מכן כמובן מספסרים חברי הארגון את הכרטיסים שלא נוצלו במחירים מופקעים לאוהדים מן השורה. בנוסף מתואר כיצד בסביבת המגרשים מפעילים הארגונים סוחרי סמים, אחראי חניה בתשלום ועוד תפקידים שוליים יותר ופחות. העסק מצטייר כארגון פשע בסדר גודל של מיליוני דולרים שעובד מסביב לשעון, במסווה של ארגון אוהדים, כזה שכמובן דואג לארגן את העידוד במשחקים. דגלים, תופים, תפאורה ופירוטכניקה הם כולם פרי ידם של אותם באראס בראוואס. כמו כן, ידוע כי אין קשר בין אהדה לקבוצה ושיוך לארגון כזה או אחר. הרבה מראשי הארגונים מודים על אהדה לקבוצה יריבה או חוסר עניין כללי בספורט. לאמיתו של דבר, מספר יוצר הסרט, כי אף אחד מראשי הארגונים איתם נפגש "לא ידע למנות את שחקני ההרכב בקבוצה אותה הוא אוהד".
בעבר כבר נלקחו כנגד אותם ארגונים, שקיימים בגלוי באצטדיונים כבר עשרות שנים, צעדים רבים ומגוונים: עונשי משחק ללא קהל, סגירות נקודתיות של יציעים, הפחתת נקודות לקבוצות, איסור על הכנסת ציוד ואף הרחקות אישיות של פיגורות מהיציעים. כל אלה ועוד כמו בוצעו כדי לרצות את הציבור, בעוד שבפועל ההנהלות המשיכו לשתף פעולה עם אותם ארגונים מאותה סיבה שמשטרות ברחבי העולם מעלימות עין מפעילותן של משפחות פשע: פחד ושחיתות.
*
החלוץ האמיץ ביותר בהתנגדות לאותם ארגוני פשע הוא נשיא אינדפנדיינטה בשנתיים האחרונות, חאבייר קאנטרו. אחד הצעדים הראשונים שנקט קאנטרו מרגע שנבחר לנשיא, היה להחרים את הדגלים שאוכסנו באצטדיון של הקבוצה ומסירתם למשטרה. הנשיא לא נבהל גם כשהכנופיות הגיעו למשחקים כדי לשיר כנגדו, למחות תחת הכותרת "עד שיתפטר, לא יהיו כאן חגיגות" ואף זרקו אבנים לתוך האצטדיון במשחק החוץ מול ארסנל לפני כשנה, כאשר נאסרה על חלקם הכניסה למגרש.
הפגנות תמיכה בנשיא מטעם אוהדים שפויים לא איחרו גם הם להופיע ולתקופה מסוימת נראה היה כי לפחות קבוצה אחת עלתה על דרך המלך. קאנטרו, אגב, ממשיך בשלו ועושה שרירים כבר תקופה ארוכה מול אותם חוליגנים.
*
אך למרות הרוח הטובה שהביא איתו קאנטרו, נדמה כי על פני השטח הוא עדיין בודד במערכה. מושל קורדובה כבר הספיק להכריז השבוע כי במחוז שלו, ששולח ארבע נציגות לשתי הליגות הבכירות, לא ייאכפו ההנחיות החדשות. "בקורדובה אנחנו רוצים אוהדים משתי הקבוצות. האלימים החוצה!!!" כתב בחשבון הטוויטר שלו.
מספר מועדונים כבר עלו על דרך מקורית לעקוף את ההנחיות: מכירת כרטיסי חבר מועדון שתקפים ליום אחד, בעלות כרטיס כניסה למשחק, מה שבעצם מבטל את הצורך בהרשמה כחבר מועדון תמידי כדי להיכנס למגרש.
בנוסף ידוע כי הרבה מהחברים באותם ארגוני פשע רשומים כחברי מועדון והאיסורים החדשים הם לא בהכרח מה שימנע מהם להמשיך להגיע למגרשים ולהטיל בהם אימה כתמיד.
רבים מבינים כי בסופו של דבר, כמו סנקציות נרחבות שכבר הוטלו בעבר, הכדור בידיים של מנהלי הקבוצות ונכונותם להפסיק לשתף פעולה עם הכנופיות האלימות.
למרות ההחלטה הקיצונית של הרשויות, שתוקפה עד סוף 2013, נראה שהסאגה הזאת עוד רחוקה מסיום והסובלים האמיתיים ימשיכו להיות חובבי הכדורגל בארגנטינה.